יכולתה של הרשימה המשותפת להחזיר לעצמה 13 מנדטים בבחירות האחרונות מפתיעה רק משום שהיא עומדת בניגוד גמור לנסיגה הפוליטית והתרבותית האיומה העוברת על העולם הערבי. בשטחים שורר פילוג עמוק שהגיע לשפל המדרגה, וניכר גם בקרב הפלסטינים בישראל, מה שבא לידי ביטוי בהתפצלותה של הרשימה המשותפת לשתי מפלגות בבחירות האחרונות. רודנות קיצונית עולה במצרים ובסוריה. קווי ההגנה של מדינות המפרץ קרסו. הן נהרו אל עסקת המאה, ורפיון ואשליה פשו בכול. בלבנון, השחיתות מאפשרת למשתפי פעולה ולרוצחים לחסות בצילו של השלטון. ועוד היד נטויה.
ההתעוררות הפלסטינית המוגבלת שבאה לידי ביטוי בהקמת הרשימה המשותפת היא קרב ההגנה היחיד הראוי לשמו בכל מדינות האזור ששקעו בתרדמת. זהו אירוע חשוב, גם אם צנוע בהקשר הכולל, ועלינו לקוות שיהיה פתח להתעוררות פלסטינית מקיפה בתוך הגחלים הרוחשים של האביב הערבי, כפי שאפשר לראות במהפכה בסודן ובהתרחשויות המעורפלות למדי במצרים.
המפלגות הפלסטיניות בשטחי 1948 היו חייבות להתאחד ולו בעל כורחן. הבחירות הקודמות הראו שבדלנות ופילוג הן התאבדות קולקטיבית, כפי שהתבטא באחוז ההצבעה הנמוך ובאובדן אלפי קולות של ערבים שהצביעו למפלגות הציוניות. המסר מהציבור היה ברור, ולכן האחדות, גם אם שבירה וכבולה לאינטרסים פוליטיים צרים, הפכה למציאות. הפלסטינים במולדת הכבושה עומדים בפני פשיזם גזעני ציוני חסר רסן בהנהגת נתניהו, והדרך היחידה להיאבק בו היא להתאחד. התהליך היה מייגע וחסר טעם, אבל די היה בהכרזה על הרכב הרשימה המשותפת כדי שהציבור ימחל למפלגות על בזבוז הזמן.
אולם, הציבור לא יהיה סלחני לנצח, ולא רצוי להתבשם בניצחון החלקי. הקשיים מתחילים עכשיו, ורק חזון חדש יאפשר להתמודד איתם ולהבטיח את ההישג הנוכחי.
אין עוד טעם להתייחס אל הרשימה המשותפת כאל ברית פוליטית זמנית. ההשתתפות בבחירות מועילה רק אם היא חלק מפרויקט לאומי ומתוכנית עבודה להפיכת ה"מיעוט״ הפלסטיני במולדת הכבושה לגוש עממי מלוכד הבונה את זהותו ואת מוסדותיו הפוליטיים והתרבותיים. כך יוכל ציבור זה להתגונן מפני האפליה ומפני הגזענות הישראלית ולקחת חלק פעיל בפרויקט הלאומי הפלסטיני הזקוק להתחדשות יסודית.
בפני הרשימה המשותפת עומדות ארבע משימות כבדות. ראשית, עליה להפוך למוסד דמוקרטי שמשקף את רחשי הלב של העם הפלסטיני ומציג פרויקט פוליטי המבוסס על אזרחות שווה לכול במציאות שבה החברה הישראלית הופכת לגזענית ולשונאת זרים בהדרגה וקוראת לעליונות יהודית. נקודת ההתחלה של פרויקט זה היא ביטול חוק הלאום. זהו מאבק מורכב שלא ניתן ליישמו באמצעות טקטיקות פרלמנטאריות בעלות השפעה מוגבלת.
שנית, אחדות משמעותה תוכנית לאומית משותפת. למפלגות הערביות יש מסורות אידיאולוגיות והיסטוריות שונות, אולם חילוקי הדעות המוכרים הללו חייבים להפוך למקור כוח ולא חולשה. ההווה והעתיד דורשים חזון משותף. הפלסטינים בישראל מבינים יותר מכולם את משמעותם של חיים בצל נכבה ממושכת במשך שבעה עשורים. מה שדרוש הוא לא שיח פוליטי כללי, אלא חזון מקיף למאבק בגזענות ולמען הזכויות של המועצות המקומיות, הכרה בכפרים הלא־מוכרים, עצירת הרס הבתים, ביטול חוק קמיניץ ומאבק באלימות ובפשע בחברה הפלסטינית.
שלישית, בנייה של מוסדות דמוקרטיים בחברה הפלסטינית בישראל דורשת דיון באפשרויות למאבק ערבי-יהודי משותף. השמאל הישראלי אומנם התאדה ונפוץ לכל עבר, אולם צריך ליצור דרכי פעולה וחיבור חדשות למען שוויון ומאבק באפליה הגזענית, בכיבוש ובהתנחלויות. זה נראה בלתי אפשרי כיום, אולם מאבקים של עמים אחרים מלמדים כי הבלתי אפשרי נפרץ בסופו של דבר והופך לדבר האפשרי היחיד. לא רק מאבקו של העם הפלסטיני מטלטל את התודעה הציונית והישראלית, אלא גם פעילות אינטלקטואלית ותרבותית בשירות הצדק והאמת.
רביעית, האחדות הפלסטינית בישראל, גם אם היא שבירה ולצורכי בחירות, יכולה להיות לקח עבור ההנהגות בגדה המערבית ובעזה. השטחים שנכבשו ב־1967 נתונים בסכנה גדולה יותר משנדמה; התוכניות לסיפוח זוחל אולי ספגו מכה בעקבות הבחירות בהיבט החוקי, אולם בפועל, הגירוש וההכנעה של הפלסטינים מתרחבים. רק התנגדות פלסטינית מאוחדת ומשמעותית יכולה לעצור את הסכנה הזו. לרשויות חסרות הכוח ברמאללה ובעזה יש אחריות ברורה למצב המידרדר של הפלסטינים והיא איננה קבילה עוד. הברירה היא אחדות וחידוש המאבק או היעלמות.
האופסימיסט של אמיל חביבי הוא ביטוי חי של המאבק להישרדות לאחר הנכבה ב־1948. כיום הוא עומד בפני פרק חדש ואכזרי של הנכבה ואין לו ברירה; הוא מבקש מבניו ומנכדיו להסיר את מסיכת האופסימיסט ולהילחם על קיומם ועל השתייכותם המלאה לעם הפלסטיני.
אליאס ח'ורי הוא סופר, מחזאי, מבקר ופעיל פוליטי לבנוני. המאמר המלא התפרסם ב־23 בספטמבר 2019 באלקדס אלערבי, עיתון ערבי עצמאי היוצא לאור בלונדון. תרגמה מערבית: איה ח'לאילה
