מלחמת השמד שמדינת ישראל, מוסדותיה והציבור היהודי הישראלי מנהלים נגד העם הפלסטיני בעזה מציבה את הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל בדילמה לא־פשוטה בכל הנוגע לאזרחותם וליחסם כלפי הציבור היהודי. פלסטיני אזרח המדינה שדובר ערבית ועברית, וצופה בערוצים 13, 14 וכן בערוץ אל־ג'זירה ובערוצי טלגרם ישראליים ופלסטיניים, מקבל תמונה שלמה של המצב יותר מכל פלסטיני או ערבי אחר בעולם.
עוד בתחילת המלחמה, ביקשו פרשנים יהודים ופלסטינים להכריע בין הזהויות הישראלית והפלסטינית בכל הנוגע לעמדתם בעניין ה־7 באוקטובר. אך המדינה, מוסדותיה והציבור היהודי כבר הכריעו עבור הציבור הערבי כולו – כי אינם אלא בצד של חמאס. זאת כמובן מבלי שטרחו לברר את עמדתנו בנושא.
בשבועות הראשונים למלחמה הורגש פחד קיומי כה עז, שהמדינה, מוסדותיה והציבור היהודי החלו לרדוף, למשטר, לעצור, לפטר ולהשפיל אזרחים פלסטינים כדי להעביר מסר חד וברור למי באמת שייכת המדינה. כל זאת, נעשה בהעדר אופוזיציה של קבוצות יהודיות, אף לא מהאקדמיה הישראלית או מצד בעלי תפקידים בכירים במשק ו/או במגזר הציבורי כך שימתנו, ולו במעט, את הרדיפה הפלסטינית. מתוך עמדה זו, נדרש מאיתנו, פלסטינים אזרחי המדינה, להבהיר לעצמנו את טיבה של השותפות הפוליטית בינינו לבין היהודים אזרחי ישראל.
השבועות הראשונים למלחמה סיפקו את המסגור הפוליטי לשותפות שבה יש קבלה של פלסטינים כל עוד ישנה עליוניות צבאית יהודית. ברגע שאיבדה הקהילה היהודית את עליונותה הצבאית, נעלמו עימה ערכים ליברליים ובכלל זאת קבלת השותפות והזהות הפלסטינית כשווה בין שווים. ישנו מרכיב אנושי ורגשי בבקשה לשותפות פוליטית נוכח היותנו בני אדם במאה ה־21.
למעלה מכך, אנו חיים במציאות מורכבת (בלשון המעטה) וחשופים לרצח של בני עמנו דרך הרשתות החברתיות; נושאים בליבנו את זיכרון הנכבה העובר מדור לדור; קשורים בקשרי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה עם תושבי עזה, ונאלצים לחיות את חיי היום־יום שלנו בתוך חברה מיליטריסטית, חמושה עד העצם וחרדתית, שמפרסמת בריש גלי את פשעיה נגד האוכלוסייה האזרחית בעזה.
לא יכולתי לחשוב על הניתוק הרגשי שמצופה מאיתנו, פלסטינים אזרחי המדינה, בזמן שבו מתחוללים רצח והרעבה של בני עמנו, לרבות ילדים
לעניין זה, אבקש להבהיר כי אני מדבר כיפואי, דור שלישי לנכבה, ששתי משפחותיו נושלו אחרי 48'. אני מגיע גם מקרב קהילה פלסטינית המונה 20 אלף נפש במרחב של שני מיליון יהודים, ובניגוד לעמדות הרציונליות של חלק מהאליטות הפוליטיות הפלסטיניות, שמאמינות שחשיפה וערבוב עם הקהילה היהודית יקרבו בין שני העמים, אנחנו ההוכחה הניצחת לכך שהחשיפה אליה במשך 76 שנה הובילה להיבדלות תרבותית, חברתית ולהימנעות מיצירת שותפות.
מכאן שאני מתנגד לשותפות דווקא משום שאני מיפו, שכן אני מגיע מתוך קהילה שמכירה היטב את החברה הישראלית. מתוך קהילה ששולטת בשפה העברית ברמת שפת אם ושיודעת עד כמה החברה הישראלית, על כל מרכיביה, אלימה עד כדי כך שמבטאת דרישה לרצח עם בשיח היום־יומי לפני ה־7 באוקטובר וביתר שאת לאחריו.
כשהוזמנתי להשתתף בפאנל בכנס "שלום מבוסס שותפות" שהתקיים במכון ון ליר במאי 2024, תגובתי הראשונית הייתה שאין צורך בהשתתפות שלי, כל שכן בכנס עצמו, שבמישרין או בעקיפין נותן מענה לפעילי שמאל המרגישים שעתיד המדינה מצוי בסיכון נוכח התחזקות הימין. במצב שכזה, הערבים נראים כקבוצה שניתן ליצור עימה קואליציית נגד. נוסף על כך, לתחושתי, פלסטינים במעמד זה יכולים להלבין את החברה הישראלית מהאפרטהייד המכתים אותה, כדי להיחלץ מהבידוד האקדמי והכלכלי שמאיים עליה נוכח החלטות בית הדין הבין־לאומי.
בשני המקרים מדובר בשימוש אינסטרומנטלי ותו לא באזרחים הפלסטינים. למרות זאת, הגעתי לפאנל תחת תנאים מסוימים למשל ששמי לא יצוין על גבי ההזמנות, והבהרתי כי אינני מעוניין לנהל שיח עם הקהל.
היינו אמורים להיות ארבעה דוברים ודוברות: ד"ר סאמר סוויד, ד"ר פאח'ירה הלון, העיתונאית חנין מג'אדלה ואני. חנין מג'אדלה החליטה לא להגיע, ונוצר מצב שבו הייתי הדובר היחיד שמתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה בין פלסטינים לישראלים. ד"ר סוויד וד"ר הלון ניצלו את הבמה לשתף את עמדותיהם מתוך עמדות אמפיריות מחקריות בדבר יתרונות השותפות בכלל ועל תרומתם של פלסטינים אזרחי ישראל במשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית בפרט.
בכנס הבהרתי לקהל שאיני מנהל דיון עם ישראלים. אם כך, לשם מה להשתתף בכנס מלכתחילה? ותשובתי לכך היא שברצוני להתווכח עם האליטות הפלסטיניות שמעוניינות בשיח ובשותפות עם ישראלים
אך כששמעתי את דבריהם, לא יכולתי לחשוב על הניתוק הרגשי שמצופה מאיתנו, פלסטינים אזרחי המדינה, בזמן שבו מתחוללים רצח והרעבה של בני עמנו, לרבות ילדים. בתוך כך, נדרש מאיתנו לחשוב ולדבר על שלום ועל אופטימיות ולהתעלם מהאפשרות שתחת החלטה פוליטית המדינה ומוסדותיה עלולים להפנות את אותו יחס שמופנה כלפי עזה והגדה המערבית – כלפינו אזרחי המדינה. חמור מכך, כאשר סיימו ד"ר סוויד וד"ר הלון את דבריהם, מייד החלו להישמע מהקהל הערות שבבסיסן עומדת שאלת נאמנותם.
כשהגיע תורי לשאת דברים, החלטתי להצביע על האבסורד הזה, שאנו מדברים על שותפות בזמן שמתחולל רצח עם. מייד לאחר מכן, הבהרתי לקהל שאיני מנהל דיון עם ישראלים – לא מהשמאל ולא מהימין, לא מאלו שרוצים לעשות טרנספר ולא מאלו שרוצים לחיות איתנו. אם כך, לשם מה להשתתף בכנס מלכתחילה? ותשובתי לכך היא שברצוני להתווכח עם האליטות הפלסטיניות שמעוניינות בשיח ובשותפות עם ישראלים. עימן יש לי ויכוח ערכי ולאומי.
התחלתי לשטוח את טענתי דרך ניסיון החיים שלי כיפואי והסברתי את מצבנו הייחודי כקהילה פלסטינית יחידה במרחב מטרופוליני במרכז הארץ. כפי שציינתי לפנים, מדובר בקהילה המונה 20 אלף תושבים שחיים בין כ־2 מיליון יהודים (חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים) שעברה כברת דרך פוליטית וחברתית עם מגוון הקהילות הללו לאורך 76 שנים.
למרות הניסיון שנצבר והכרת החברה היהודית, לרבות שליטה בשפה העברית, החברה הפלסטינית נמנעת מאינטגרציה ורואה בה תהליך שלילי. החברה הפלסטינית מכירה את החברה היהודית היטב ובוחרת להימנע ממנה. מכאן שהסכסוך לא החל ב־7 באוקטובר, וישנו פצע עמוק ושורשי בין המדיניות הישראלית האלימה והמנשלת – לא רק כלפי הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה אלא גם כלפי האזרחים הפלסטינים במדינת ישראל גופה.
חברי כנסת ערבים מבקרים חברי כנסת מהשמאל והמרכז על התעלמותם מהכיבוש, ואילו מחקרה של פרופ' עקירב ממחיש כי מרכז הכובד הפלסטיני בישראל בוחר אף הוא להתעלם מכך
רק כעת, חודשים ספורים לאחר הכנס, אני מביא את עצמי להתמודדות עם השאלה האמיתית שאמורה להדאיג אותנו הפלסטינים אזרחי ישראל. לא מדובר כאן בפערים פוליטיים בין האליטה הפלסטינית לבין החברה הפלסטינית בכללותה, אלא בשאלה מהותית: מהי המשמעות של להיות אזרח פלסטיני במדינה: האם מדובר בזהות תרבותית-היסטורית בלבד? בפולקלור? בשיח ילידי על עבר פלסטיני מפואר? או שמדובר בשיח פוליטי שרואה את עצמו כחלק מהשיח הפוליטי הפלסטיני הרחב.
כפי שציינתי קודם לכן, בלי שום קשר לתשובתנו בנושא זה, כבר בשבועות הראשונים למלחמה הוכח לנו שמבחינת המדינה, מוסדותיה והציבור היהודי – אנחנו פלסטינים במובן הפוליטי, ועל כן היו מוכנים לפעול נגדנו מבלי שעשינו דבר.
חזרה לסוגיית הפעילות הפוליטית של ח"כים ערבים. בדברי בכנס, הסברתי כי נושא זה אינו חדש בשיח הפלסטיני בישראל וציטטתי את מחקרה של פרופ' אסנת עקירב הנוגע לעצם עבודתם הפרלמנטרית של חברי הכנסת הערבים מ־49' ועד 2019, שמעיד על כך שמרבית עיסוקם נוגע לסוגיות אזרחיות.
מבחינתי, וכפי שטענתי בזמן הפאנל עצמו, זוהי בושה שבזמן שמדינת ישראל כובשת עם אחר, פועלת יום ולילה לנישולו ולגירושו –הפוליטיקה הפלסטינית הישראלית מתמקדת בסוגיות אזרחיות. אף על פי שאנו נוטים לשמוע ביקורת מחברי כנסת ערבים נגד חברי כנסת מהשמאל והמרכז על התעלמותם מהכיבוש, מחקר זה ממחיש כי מרכז הכובד הפלסטיני בישראל בוחר אף הוא להתעלם מכך.
עם סיום דבריי, הגיב ד"ר סוויד לדבריי וטען שהמפלגות הערביות הן אלו ששמרו על הזהות הפלסטינית בישראל ופעלו במסגרת עבודתן בכנסת למען נושאים שהיו בסמכותן כחברות אופוזיציה.
אשר לטענתו הראשונה, לדעתי ישנה התעלמות משאלות רבות־משמעות בנוגע לזהות הפלסטינית שמחזיקה עומק תרבותי ייחודי המצטרף לניסיון החיים היום־יומי של הפלסטינים בישראל בשאלות חשובות כמו נישואים, טקסים, אמונה, דת ויחסים כלכליים, החופפים לפלסטינים החיים בשטחים הכבושים. לכך מצטרפת כמובן השפה הערבית והחשיפה לערוצי תקשורת ערביים, אשר יוצרות הוויה פלסטינית משל עצמה. אני סבור כי ההפך הוא הנכון, וכי החברה הפלסטינית בישראל היא זו שכפתה על המפלגות את זהותן הפלסטינית.
אותן אליטות פלסטיניות שרוצות לקיים שיתוף פעולה פוליטי עם הציבור היהודי תחת מצג שווא של "עתיד טוב יותר", מצדיקות בכך את התנהלותם הנפסדת של המדינה ושל הציבור היהודי, משום שהן מוכנות להמעיט בגודל האסון
שנית, הוועדות בכנסת פועלות יום ולילה להעמקת הכיבוש דרך אותן ועדות, כך שנושא זה משני בחשיבותו מבחינת המפלגות הערביות, שהעדיפו להתמקד בנושאים אזרחיים אחרים – הן בשל הרצון להיבחר שוב או נוכח הקשיים המבניים בכנסת ישראל, הפועלת להעמקת הכיבוש.
כך או כך, אני טוען כי מדובר בכשל מוסרי שמוביל את הפוליטיקה הפלסטינית בישראל להתמקדות בנושאים מקומיים (בעיר ובכפר), ובתוך כך מייצר גם תרבות פוליטית אצל הפלסטינים אזרחי המדינה, אשר טרודה ונתונה לבעיותיה הפנימיות בלבד במקום להצביע על הכשל המוסרי הנעוץ בדרישה זו עצמה.
לאיזה סוג של נציגי ציבור אנו מצפים אם כן? לכאלה שמתעלמים מפשעי ישראל בשטחים הכבושים בעזה? ולמה לעצור שם? למה לא להתעלם מעוולות שמתרחשות מחוץ ליישוב או לשכונה שלנו? על בסיס אותו היגיון, עלינו לרצות נציגי ציבור שפועלים עבורנו ברמה האינדיווידואלית בלבד, ללא שום תפיסה או שאיפה קולקטיבית וקהילתית.
אותן אליטות פלסטיניות שרוצות לקיים שיתוף פעולה פוליטי עם הציבור היהודי תחת מצג שווא של "עתיד טוב יותר" (ביודעין או שלא), מצדיקות בכך את התנהלותם הנפסדת של המדינה ושל הציבור היהודי, משום שהן (האליטות) מוכנות להמעיט בגודל האסון שהם (המדינה והציבור הישראלי) אחראים לו לאורך חודשי המלחמה. התעלמות שכזו מעוולות ההווה והעבר ממחישה כי האליטה הפלסטינית בישראל גוררת אותנו למסגורה של זהות פלסטינית המבוססת על עבר משותף ללא תוכן פוליטי, באופן המנסה להחזיר את המציאות הפוליטית של ה־6 באוקטובר.
אם יוקמו בעתיד תנועות מחאה שמבקשות להעניש את ישראל על רצח העם שביצעה בעזה, על הכיבוש ועל הטיהור האתני בגדה המערבית ועל מדיניות האפרטהייד בכל השטח מהנהר לים – לא אתפלא אם תחת אותה מגמה שקיימת כיום, יהיו פלסטינים אזרחי ישראל שינסו להלבין את פשעיה של ישראל כדי לשמר את מעמדם בהיררכיה הגזענית שהיא יצרה מיום היווסדה.
טקסט זה מבוסס על הרצאה שהוצגה במסגרת כנס ״מן האסון אל שלום מבוסס שותפות?״ שנערך במכון ון ליר בירושלים במאי 2024.
