כמה מהפלסטינים עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות וכמה בפתרון המדינה האחת, וכיצד משפיעה השתייכותם הפוליטית על תשובתם לשאלות מסוג זה? תשובות לשתי שאלות אלה, שרלוונטיות ביותר לכל ישראלי, מציע מחמוד מיעארי, דוקטור למדע המדינה מאוניברסיטת ביר זית, במאמר פרי עטו שפורסם לאחרונה בכתב העת למחקרים פלסטיניים היוצא לאור מטעם המכון למחקרים פלסטיניים.
המאמר מכנס בתוכו תובנות ומסקנות העולות מחמישה סקרי עומק שנערכו בחברה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה בחמישה מועדים שונים: אוקטובר 1997, יולי-אוגוסט 2001, מרץ 2006, אוגוסט 2009 ואוגוסט 2016. המשתתפים בסקרים נשאלו, בין היתר, לאיזו רשימה מפלגתית מבין כל הפלגים והזרמים הפוליטיים הפלסטיניים הם היו מצביעים? ומהו הפתרון המועדף בעיניהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני?
הסקרים נערכו כל אחד בתקופות משמעותיות וסביב אירועים מכוננים בסכסוך בשני העשורים וחצי האחרונים, משנות האופטימיות שלאחר הסכמי אוסלו, שהתפוגגה לאחר כישלון קמפ דיוויד והאינתיפאדה השנייה, עבור בניצחון מחמוד עבאס בבחירות לנשיאות הרשות ב־2005 וניצחון חמאס ברוב המושבים בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב־2006; וכלה בפילוג בין חמאס בעזה ופתח בגדה המערבית משנת 2007 (שנמשך עד ימינו) ובאינתיפאדת הסכינים שפרצה באוקטובר 2015.
מיעארי מדגיש שארבעת הסקרים הראשונים נערכו בלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה וכי הסקר החמישי נערך בידי מרכז אל־קודס למדיה ותקשורת (JMCC) השוכן ברמאללה. הסקרים נערכו על בסיס מדגמים מייצגים שנבנו בזהירות ותוך מודעות להבדלים בין קבוצות האוכלוסייה השונות ובהתאמה למבנה הייחודי של החברה הפלסטינית (חלוקה לשבטים ומשפחות וכו') ולהבדלים בין המחוזות ובין האזורים הגיאוגרפיים השונים בגדה המערבית ובעזה. בסקר השתתפו תושבים בני 18 ומעלה שנבחרו על ידי הסוקרים תוך ירידה לרזולוציה של בחירת נציג מכל משפחה ומכל תא גיאוגרפי כדי להגיע למדגם מייצג ככל הניתן של העמדות השונות בציבור הפלסטיני.
במי תומך הציבור הפלסטיני בקלפי?
השאלה הראשונה שהוצגה בכל הסקרים הייתה – אילו נערכו בחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית כיום, ובהן היו משתתפים כל המפלגות והפלגים הפוליטיים הפלסטיניים, למי היית מצביע? האפשרויות המוצעות בסקר היו: חמאס והג'יהאד האסלאמי, פתח, מפלגות השמאל, מועמדים עצמאיים; ולצידן שתי אפשרויות נוספות: "אחר", ו"לא מצביע". מתוצאות הסקרים עולה שפתח זכתה לתמיכה הגדולה ביותר בכל הסקרים, למעט בשנת 2006, שבה נהנו חמאס והג'יהאד האסלאמי מרוב גדול יותר באופן יחסי. באופן לא מפתיע, התמיכה הרבה ביותר בפתח היתה בסקר של שנת 1997 (53% תמיכה), בשנותיה הראשונות של הרשות, שבהן רוב הציבור הפלסטיני (כ־56% בסקר זה) האמינו שתהליך השלום יוביל בסופו להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, וזאת למרות ניצחון הליכוד בבחירות 96'. תמיכה זו בפתח באה לידי ביטוי גם בבחירות הראשונות שנערכו לרשות המחוקקת הפלסטינית בשנת 1996 (שחמאס והג'יהאד האסלאמי החרימו), ושבהן זכתה התנועה ב־50 מושבים מתוך 88.
אולם לאור כישלון קמפ דיוויד בשנת 2000 ופרוץ האינתיפאדה השנייה כעבור חודשיים, הלכה ואבדה האופטימיות בקרב חלקים נרחבים בציבור הפלסטיני (עניין שהשתקף גם בסקר אחר שנערך באותה תקופה בקרב החברה הפלסטינית, ובו 60% מהמשיבים ענו שהם לא מאמינים שיש סיכוי לשלום בר־קיימה בין שני העמים). ובדומה להיחלשותו ההדרגתית של מחנה השלום ושל השמאל הישראלי באותן שנים, כך גם פתח החלה לאבד את התמיכה בציבור הפלסטיני מ־53% ב־1997 ל־38% בסקר של 2001 ול־33% בסקר של 2006. מאידך גיסא, כוחם של האסלאמיסטים, ושל חמאס בפרט, הלך וגבר באותן שנים, במידה רבה בשל התפקיד המרכזי שהם נטלו באינתיפאדה השנייה ובשל הפיגועים שהם ביצעו בישראל.
כך הלכה ועלתה התמיכה בחמאס מ־20% ב־1997 ל־34% ב־2001 ול־47% ב־2006 – מה שעלה בקנה אחד עם ניצחונם ברוב המושבים בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית כחודשיים קודם לכן. אלא שבשני הסקרים שנערכו לאחר מכן, ב־2009 וב־2016, נרשמה נסיגה בתמיכה בזרם האסלאמיסטי (שהתמיכה בו הצטמקה ל־18% ול־22% בהתאמה) ותמיכה מחודשת בפתח (שאחוזי התמיכה בו גדלו מחדש ל־45% ול־37% ב־2009 וב־2016 בהתאמה). הסיבה לכך, טוען מיעארי, וכפי שסקרים שונים נוספים הראו, היא שהציבור הפלסטיני הטיל על חמאס את רוב האשמה על הקרע התוך־פלסטיני שהחל בשנת 2007, ושנמשך למעשה עד ימינו.
באשר למפלגות השמאל האידיאולוגי הפלסטיניות – בדומה למפלגות השמאל האידיאולוגי בישראל, גם בפלסטין כוחו של זרם זה נעשה שולי כאשר התמיכה במפלגות אלה בחמשת הסקרים נעה בין 2%-7% בלבד. יש כמה וכמה סיבות לכך, טוען מיעארי, חלקן קשורות לאופיין הייחודי של תנועות השמאל הפלסטיניות ולהחלטותיהן השגויות שלא סייעו להן להתאים עצמן לנסיבות הזמן המשתנות (חלקן למשל התנגדו להסכמי אוסלו בעת החתימה עליהם), וחלקן גלובליות וקשורות לירידת קרנו של הקומוניזם ושל הסוציאליזם מאז התפרקות ברית המועצות. כך או אחרת, מכל הסקרים ומהמצב בשטח עולה שהשמאל הפלסטיני איבד את מרבית אחיזתו בציבור הפלסטיני והפך ללא רלוונטי כיום.
מה הפתרון המועדף לסכסוך בעיני הפלסטינים?
בשאלה זו הוצגו בפני המשתתפים בסקר מגוון נרחב של פתרונות הקיימים בשיח הפלסטיני: מדינה אסלאמית בכל שטח פלסטין, מדינה עצמאית בשטח הגדה המערבית ורצועת עזה (כלומר פתרון שתי המדינות), מדינה ערבית בכל שטח פלסטין, מדינה חילונית ודמוקרטית בכל שטח פלסטין, מדינה דו־לאומית בכל שטח פלסטין, מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 47' (כלומר חזרה לתוכנית החלוקה), ישות פלסטינית בגדה וברצועה כחלק מקונפדרציה עם ירדן, ולצידם אפשרות לבחור ב"פתרון אחר".
בעניין זה, ראוי לציין שמיעארי מקדיש פרק נרחב בפתח מאמרו לשינויים שעברה התנועה הלאומית הפלסטינית מבחינת עמדותיה כלפי פתרון שתי המדינות. פרק זה אומץ כפתרון לסכסוך רק במהלך שנות השבעים והשמונים על ידי ההנהגה הלאומית הפלסטינית בהובלת אש"פ לאחר שנים שבהן קראה לשחרור מזוין של כל אדמת פלסטין. מאז הסכמי אוסלו ועד ימינו, מסביר מיעארי, מובילים אש"ף ופתח את המחנה הפרגמאטי הפלסטיני, המכיר בישראל ומוכן לפשרה טריטוריאלית בדמות פתרון שתי המדינות, ואילו חמאס והג'יהאד האסלאמי מובילים את מחנה ההתנגדות שקורא תיגר על הנהגת אש"ף, אינו מכיר בישראל ומסרב לכל הסכם שיכלול פשרה טריטוריאלית עימה.
מממצאי הסקרים נראה כי הגם שהנהגת פתח והרשות הפלסטינית אימצו לחיקיהן את פתרון שתי המדינות, רוב רובם של הפלסטינים עודם תומכים בפתרונות הכוללים הקמת מדינה אחת בין הנהר לים. בארבעה מחמשת הסקרים, היה רוב מובהק לפתרון המדינה האסלאמית בכל שטח פלסטין, כאשר בסקר של שנת 2006, אחוז התמיכה בפתרון זה אף הגיע ל־52%. מיעארי מסביר כי ניכר בעניין זה שכישלון קמפ דיוויד והאינתיפאדה השנייה, שהובילו להתחזקות חמאס, הובילו בהתאמה גם להתחזקות התמיכה בפתרון שמקדמת תנועה זו, קרי פתרון המדינה האסלאמית בכל שטח פלסטין. אולם עם היחלשותו של חמאס בסקרים משנת 2009 ו־2016, ניכר כי גם התמיכה בפתרון זה הלכה וצנחה ל־35% ול־24% בהתאמה, ומאידך גיסא, הלכה וגברה התמיכה בפתרון שתי המדינות (כלומר מדינה עצמאית בשטח הגדה ועזה), במיוחד בסקר של 2016, שבו התמיכה ברעיון אף גברה על התמיכה ברעיון של מדינה אסלאמית אחת (28% לעומת 24% בהתאמה).
אולם עדיין מדובר בתמיכה חלקית ביותר בפתרון שנתפס ברמה הבין־לאומית כפתרון המוביל לסכסוך הישראל-פלסטיני. ככלל, נראה כי המחנה הפרגמאטי בציבור הפלסטיני, התומך בפתרונות כמו חלוקה של הארץ לשתי מדינות (בין אם בגבולות 67' או 47'), הוא במיעוט שכן בכל חמשת הסקרים פתרונות אלה זוכים לתמיכה נמוכה למדי שנעה בין 25% ל־40% לכל היותר. ראוי לציין שפתרון שתי המדינות שבבסיס הסכמי אוסלו זכה "בשיאו" לכ־29% תמיכה (בשנת 1997), ובשפל – ל־14.5% (בשנת 2006). בסקר של 2016 הוא זכה לתמיכה של כ־28%.
ככלל, מחמשת הסקרים ניכר בבירור שרוב רובו של הציבור הפלסטיני נוטה לתמוך בפתרונות של מדינה אחת בין הנהר לים, פתרונות שרובם ככולם אינם ריאליים, במיוחד פתרון המדינה האסלאמית והמדינה הערבית בכל שטח פלסטין. כבר בשנות התשעים נהנו שני פתרונות אלה מתמיכה של 49%, כפי שעולה מהסקר של 1997, ותמיכה זו רק הלכה והאמירה ל־56%, 66% ו־64% בסקרים של 2001, 2006 ו־2009 בהתאמה. אולם בסקר של 2016 צנחה התמיכה בשני פתרונות אלה ל־41% בלבד. לעומת זאת, פתרונות המדינה האחת האחרים הרווחים בחוגי השמאל הרדיקלי בישראל, כלומר מדינה אחת חילונית ודמוקרטית או מדינה אחת דו־לאומית (שגם הם אינם ריאליים בעתיד הנראה לעין) נהנים מתמיכה צרה מאוד בציבור הפלסטיני שנעה בין 6% ל־12% בסקרים השונים.
הקשר בין הזהות הפוליטית לפתרון המועדף
באופן לא מפתיע, ניכר כי ההשתייכות הפוליטית של המשתתפים בסקר משתקפת גם בשיעורי תמיכתם בפתרונות השונים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאמור, עם העלייה באחוזי התמיכה בחמאס בראשית העשור הקודם, נרשמה גם עלייה בשיעורי התמיכה בפתרון המדינה האסלאמית. כמו כן, מהסקר שנערך בשנת 2016 למשל, עולה שתומכי הזרם האסלאמיסטי מעדיפים ברובם המכריע (57%) את פתרון המדינה האסלאמית בכל שטח פלסטין, ואחריו – בפער ניכר – את פתרון המדינה הערבית בכל שטח פלסטין (16% בלבד). לעומתם, תומכי פתח מעדיפים ברובם (43%) את פתרון המדינה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ולאחריו – בפער רב – את פתרון המדינה הערבית בכל שטח פלסטין ואת פתרון שתי המדינות בגבולות 47' (כ־16% תמיכה בשני הפתרונות). בקרב המיעוט שמשתייך לשאר הזרמים, תומכי המועמדים העצמאיים דומים בהעדפותיהם לתומכי פתח, שכן 37% מהם תומכים במדינה עצמאית בגדה ובעזה, ואילו תומכי השמאל נחלקים בין פתרון זה (30%) לבין מדינה אחת – דמוקרטית או דו־לאומית (27%). בקרב אלו שבוחרים שלא להצביע, הרוב (52%) מעדיפים מדינה אסלאמית או ערבית בכל שטח פלסטין.
עם זאת, מהתבוננות בנתון נוסף העולה משני הסקרים האחרונים שנערכו ב־2009 וב־2016, עולה כי התמונה מורכבת יותר משנראה. בשני הסקרים האלה נשאלה שאלה נוספת: אם שני הצדדים יגיעו להסכם לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי שיכלול הקמת מדינה עצמאית בשטח הגדה המערבית ורצועת עזה שבירתה מזרח ירושלים, האם תתמוך בכך? והתשובות היו מפתיעות למדי בהתחשב בשאר הממצאים שעלו בסקרים השונים: ב־2009 74% השיבו בחיוב, וב־2016, לאחר שנה של אינתיפאדת הסכינים, שיעורי התמיכה אומנם פחתו, אך עדיין נותרו גבוהים למדי ועמדו על 54%. מעניין שאפילו בקרב הזרם האסלאמיסטי נרשמו אחוזי תמיכה גבוהים למדי בפתרון זה בסקר של 2009 (55% תמיכה). מאידך גיסא, בעוד שבקרב רוב הזרמים נרשמה ירידה משמעותית באחוזי התמיכה בפתרון זה בין הסקר של 2009 לסקר של 2016, רוב רובם של תומכי פתח לא זזו מתמיכתם בפתרון זה (78% ב־2009 לעומת 66% ב־2016).
עם הפנים לעתיד
לדעתו האישית של מיעארי, שעימה הוא חותם את מאמרו, הפתרון הצודק וההגון ביותר הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים החיים בפלסטין ובישראל בימינו, הוא פתרון המדינה האחת. אומנם שיעורי התמיכה בפתרון זה כפי שהוצגו בסקרים היו דלים, אולם לדעתו הדבר נובע במידה רבה מכך שפתרון זה נדחק לשוליים בעומדו למול שאר הפתרונות המוצגים בשאלות הסקר, ואם הפלסטינים יוצבו בפני השאלה האם הם תומכים בפתרון זה או לא, שיעורי התמיכה בו יהיו גבוהים בהרבה. ולראיה, מביא מיעארי סקר שערך בשנת 2017 המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים, ובו 31% מהפלסטינים הביעו את תמיכתם בפתרון זה.
בסיכומו של דבר, ניכר כי אירועי המפתח בסכסוך הישראלי-פלסטיני ב־25 השנים האחרונות השפיעו מאוד על המגמות השונות ביחסם של הפלסטינים לפתרונות השונים המוצעים לסכסוך, וכן על השתייכותם הפוליטית של הפלסטינים – שמשפיעה על יחסם לסוגיה זו ומושפעת ממנה באותו זמן. במבט רטרוספקטיבי, ניכר מחמשת סקרי העומק שתהליכים דומים שקרו וקורים בחברה הישראלית מתרחשים גם בחברה הפלסטינית, או מתעצבים כתמונת תשליל שלהם. שני הצדדים התבשמו מאופטימיות השלום שבפתח בעקבות הסכמי אוסלו, שהתפוגגה זמן קצר לאחר מכן עם כישלון קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, ובשני הצדדים חלה הקצנה בעמדות במהלך שנות המאבק האלים בין חמאס לישראל. באופן דומה, המחנה הפרגמאטי בשני הצדדים, התומך בפתרון שתי המדינות, עודנו קיים, אך נחשב למיעוט יחסי.
ימים יגידו מה יהיו משקלה של הסטגנציה המדינית של העשור החולף והשפעתה על דעת הקהל בשני הצדדים בהקשר לפתרון הרצוי והריאלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. האומנם ימומש לבסוף חזון המדינה האחת, שאליו מושכים הקצוות האידיאולוגיים בשני הצדדים? או שמא תצמח פרדיגמה מדינית חדשה ואחרת להסכמי אוסלו, כפי שניסתה לעשות תוכנית טרמאפ באופן חד־צדדי למדי, ותביא עימה קשת חדשה ויצירתית של פתרונות לסכסוך? ניאלץ לחכות לסקר העומק הבא בשרשרת סקרים זו.
