להקת רוק פלסטינית משנות השבעים עשתה קאמבק וחוקרת המוזיקה והתרבות קריסטינה חזבון (كرستينا حزبون) ניצלה את ההזדמנות לריאיון עומק עם שניים מחבריה בכתב העת לענייני תרבות רומאן (مجلة رمان الثقافية).
להקת אל-בראעם (البراعم) הוקמה באמצע שנות השישים וכללה שלושה אחים ירושלמים – איברהים, אמיל וסמיר עשראווי, שמצאו את עצמם פועלים במרחב ירושלמי ערבי משתנה עם כיבושה של העיר המזרחית בשנת 1967. להקת בראעם הייתה מהחלוצים של מחיי התרבות והמוזיקה הפלסטינית, שמאז הנכבה נמצאת במעין שוק. זאת הייתה תקופה של התעוררות מוזיקלית, כששירים ויצירות מוזיקליות מעשרים השנים האחרונות, שנפוצו לכל עבר יחד עם הפלסטינים מאז 1948, קיבלו מקום של כבוד כנכסים נדירים שלקחו איתם הנמלטים מפלסטין אל מקום מקלטם. להקת אל-בראעם הופיעה בעשרות אולמות בבית לחם, בירושלים וברמאללה וקיבצה סביבה עשרות פלסטינים ופלסטיניות.
כאחת הלהקות החשובות והחלוצות של אותה תקופה, הופעת הקאמבק של להקת בראעם ברמאללה הביאה את חוקרת המוזיקה והתרבות קריסטינה חזבון לראיין שניים מחבריה – סמיר ואמיל – ולשחזר חוויות וזיכרונות: חינוכם המוזיקלי, החיים בירושלים המערבית לפני הנכבה, המעבר לירושלים המזרחית לאחריה, ההחלטה להקים להקה ולפעול במרחב משתנה, השינויים שהביאה מלחמת 1967, ומעל הכול, כתיבה והלחנה של מוזיקת רוק – כל אלו נושאים שעלו בריאיון המרתק. כחצי מאה מאז פעלו האחים כלהקה, ולאחר מופע הקאמבק שנערך בקיץ האחרון, ישבו שניים מבין שלושת האחים ושיתפו את סיפורם.
חזבון פותחת את הריאיון ושואלת מה היה הזיכרון המוזיקלי הראשון של האחים וכיצד היו מאזינים למוזיקה בבית? התשובה אולי לא הפתיעה את קהל המעריצים, אך נשמע שהרדיו בבית משפחת עשראווי מעולם לא היה כבוי. סמיר מספר כיצד אביו נהג להאזין לרדיו בבוקר בזמן שהתגלח. הוא היה פותח את הרדיו על אחת מבין שלוש התחנות: חדשות הבי-בי-סי; קריאת הקוראן בהטעמתו של עבד אל-באסט עבד א-סמד (חפשו אותו ביוטיוב); ומוזיקה קלאסית ששודרה בתחנה ישראלית. אמיל סיפר כי במהלך היום האזינה אימו לרדיו ואהבה במיוחד את עבד אל-ויהאב, עבד אל-חלים, אום כולת'ום ושירים רבים כגון "חמווי יא משמש", מהיוצרים ומהשירים המפורסמים ביותר בעולם הערבי. אולם הבית לא היה המקום היחיד שבו הם ספגו מוזיקה מגיל צעיר. אמיל מספר כיצד בית הספר שקלט אותם כפליטים מירושלים המערבית, היה גם הוא משמעותי בחינוכם המוזיקלי, בעיקר בשעות שבהן שהו בכנסייה ודקלמו מספרי הקודש כשמנהל בית הספר ליווה אותם באורגן. בנוסף לכך היה להם שיעור מוזיקה שבועי.
חזבון ממשיכה ושואלת כיצד האזינו למוזיקה מלבד הרדיו. הם מספרים שלשכניהם היה פטיפון והם היו מגיעים עם הוריהם להאזין יחד לתקליטים ולערוך מפגשי שירה והאזנה למוזיקה. מלבד זאת, בירושלים המזרחית של לפני שנת 1967, לא היו חנויות רבות שמכרו תקליטים וקלטות, והמוזיקה הייתה בעיקר מערבית. לאחר 1967 כשנפתחה מזרח העיר למערבה, גדל בהרבה מבחר הקלטות. ככלל, הבחין אביו של אמיל, שהוא האח הגדול מבין שניים, בכישרונו המוזיקלי של בנו כבר מגיל צעיר, ורשם אותו לשיעורי פסנתר אצל מורה ארמנית. אמיל למד אצלה כשנתיים וחצי עד שהתחתנה ועזבה את העיר. בין שיעור לשיעור היה מתאמן על האורגן בכנסייה או אצל השכנים חובבי המוזיקה. כשעזבה, המשיך להתאמן בפסנתר באולם בית הספר אל-מוטראן ואף הוזמן לנגן באירועים. במקביל לכך, בשיעורי מוזיקה שנערכו בבית הספר, ניתן מקום לתלמידים בעלי כישרונות מוזיקליים, וכך הכיר אמיל את אוסאמה חדוד, שניגן בגיטרה ולימד את אמיל את הבסיס, ומשם המשיך הבחור המוכשר ללמד את עצמו משמיעה.
אמיל מספר לחזבון כיצד הושפע רבות מהופעה שנערכה בשנת 1965 של הלהקה הפלסטינית פלינטונז. הלהקה הייתה מורכבת מקבוצה של מוזיקאים ארמניים, ביניהם האכוב כאבלאניאן, ששרו שירי רוק ושירים רבים של הביטלס. הבסיס שקיבל אמיל בגיטרה עם ההשראה המוזיקלית שלו, הביאו אותו ללמד את סמיר, שהמשיך גם הוא ללמוד גיטרה לבדו באמצעות ספר שירים של הביטלס. אמיל מספר כי סמיר הפך במהרה לאחד מנגני הגיטרה הטובים ביותר באותה תקופה. היה לו מוח אנליטי והוא תפס במהרה את היחסים בין התווים, האקורדים והסולמות. כך, מספר אמיל, היינו יושבים שעות מנגנים ושרים, ואיברהים, אחיהם הגדול, היה מצטרף אליהם בשירה בקולו היפה. אז החליטו האחים שברצונם להקים להקה, ובשנת 1966 היא הוקמה.
לאחר ההחלטה להקים להקה, מספרים האחים, הם הוזמנו לריאיון ברדיו ירושלים. באותה תקופה הם עוד היו תלמידי בית ספר ושיחקו בהצגת התיאטרון "יוליוס קיסר". תפקידיהם בהצגה היו הבסיס לשמותיהם בלהקה, שהם המציאו במהרה עבור הריאיון ברדיו. "כך, לאחר המלחמה, שמע עלינו בחור נוסף בשם פרנסו פרח, ופשוט הופיע על סף דלתנו והכריז שהוא רוצה להצטרף ללהקה שלנו. משם גם הוזמנו לערוך הופעות. אחרי מלחמת 1967 הורגשה פתיחות מוזיקלית. בבת אחת נפתחו בפנינו חנויות תקליטים וכלי נגינה רבים שקודם לכן היו סגורים בפנינו".
אף שהאולמות שהם ניגנו בהם תמיד היו מלאים, היה מדובר בחבורת צעירים שבעצם עשו הכול בעצמם. הם מספרים כיצד סמיר היה האומנותי ביניהם כשעיצב את הפליירים. לאחר מכן הם תלו אותם בחנויות וחילקו אותם לעוברים ושבים ברחוב. כרטיסים להופעות הם מכרו בכניסה לאולם שהיו משכירים או בין חברים. אפילו את כלי הנגינה הם היו שוכרים! לא היו ברשותם כלי נגינה משלהם. בתחילה הזמינו אותם לנגן בחגים, בימי הולדת ובמסיבות; בהמשך הם אף הופיעו בבתי קפה, במסעדות ובמועדונים ברמאללה ובירושלים. בבתי הקפה והמועדונים המוזיקה שהיו מנגנים לרוב הייתה מערבית. כאמור, הייתה זאת תקופה של התעוררות ושל פריחה תרבותיות. הם מספרים כי באותה תקופה פעלו שבע להקות שניגנו מוזיקת רוק והופיעו בסצנה הירושלמית, אך מה שייחד את אל-בראעם היה הקשר שלה למציאות הפוליטית-חברתית של אותה תקופה.
דרכם המוזיקלית החלה בביצוע שירים קלאסיים של פיירוז ושירים משנות החמישים. לאחר מכן הם הלחינו טקסטים או כתבו לחנים אחרים לשירים מוכרים. משם עברו להלחין שיר שכתב חבר של סמיר מאוניברסיטת ביר זית, שעליו זכה בפרס לשירה מהאוניברסיטה. אמיל סיפר כיצד בשנות השבעים הורגשו ההתעוררות והשגשוג התרבותיים במגוון סגנונות ספרות ושירה – כתיבת מחזות, שירה, סיפורת, מוזיקה ועוד. הוא קושר זאת לאירועי ספטמבר 1970 ולקרב כראמה (שהתחוללו בירדן) ולהתפשטות המהפכה הפלסטינית. האחים היו מתאמנים בין 3 ל-4 פעמים בשבוע כלהקה, מה שלדבריהם השפיע על התבגרותם מבחינה חברתית ופוליטית. נקודת ציון נוספת שלדעת אמיל השפיעה על האחים מבחינת התבגרותם המוזיקלית וגם האישית היא שותפותם בהקמת קבוצת התיאטרון הראשונה שפעלה מאז הנכבה. להקמתה היו שותפים אנשי רוח ואינטלקטואלים רבים של אותה תקופה, והדיונים סביב ההקמה וכתיבת מחזות ביגרו מאוד את האחים.
מאפיין נוסף לפי סמיר שייחד את אל-בראעם כחלק מהרלוונטיות שלה למציאות, הוא היכולת של בני הלהקה לעסוק בנושאים הקרובים לפלסטינים שחיו בתוך המרחב הגאוגרפי, כמו לאלה שגלו ממנו. סמיר הביא כדוגמה שני שירים שכתב המציג את נקודת המבט הפנים-פלסטינית – "מאחורי הדלתות האדומות / כוסות הוויסקי ישבו / מאחורי הדלתות האדומות / סיפורי הזונות נשמעו"; ושיר נוסף שהציג את המתרחש בירדן – "על גוויות החללים עומד קיסר ערבי / מבקש נאמנות מבלי לדעת שעמי / סירב לנאמנות בעודו עם לאדון אחר – מערבי".
בשנות השבעים הצטרפו ללהקה האחים והאחיות רזק, שניגנו בפסנתר ושרו, זאת בנוסף לאחיות של סמיר ואמיל – אלכסנדרה וסמירה, שהצטרפו בשירה גם הן. כמו כן הצטרפו כמה אומנים נוספים באותה תקופה, בהם האכוב כאבלאניאן שכבר הוזכר, שהיה חבר בלהקת הרוק הראשונה – פלינסטונז – שהוקמה בפלסטין. הוא היה בחור מוכשר ביותר שאף עזר להם בהכנת הפוסטרים להופעות – הוא זה שהכין את אחד הפוסטרים היפים ביותר שלהם, פוסטר עטוף בסרט אדום כשבגבו מופיעות מילות השיר. הם הרבו להשתמש בפוסטר זה ואף שחזרו אותו עבור הופעת האיחוד שנערכה בפסטיבל ברמאללה בקיץ האחרון.
חזבון מזכירה את ארבעת השירים של הלהקה שנמצאים בספוטיפיי (חפשו Al-Bara’em) זאת לעומת 12 השירים שאיתם הם הופיעו ברמאללה בקיץ האחרון. סמיר ואמיל מסבירים כי באותה תקופה להקליט היה דבר יקר מאוד ובלתי-נגיש, ולכן רק מאוחר יותר סמיר הוא שהקליט בצורה מסודרת ואיכותית את השירים, שניתן למצוא כיום בפלטפורמות ההאזנה השונות. השירים הועלו לפלטפורמות אלו כשבנו של איברהים סמעאן שמע על הלהקה וביקש מהם את החומרים המוקלטים כדי להעלותם לפלטפורמות ההאזנה.
חזבון שואלת על שיתופי הפעולה העכשוויים שנערכו כדי להכין את הופעת האיחוד שהתקיימה בפסטיבל. הם שיתפו פעולה עם אומנים מפורסמים כמו להקת מפר, מאיה אל-חאלידי ונוספים. אמיל מתאר את הדרך לשיתוף הפעולה – לפני כשנתיים היה ניסיון להחיות את השירים וניכר היה שיש ברמאללה עניין גדול לנושא. אמיל עבר להרכיב להקה מבית לחם ומבית ג'אלה וביקש ממאיה חאלידי להיות חלק מהפרויקט. בעוד אמיל מנהל את החזרות, סמיר שלח מאמריקה את האקורדים של השירים. חזבון שואלת על 12 השירים שנבחרו להופעת האיחוד. אמיל מספר שהיה לו חשוב שיהיו שירים גם מהתקופה הראשונה של אל-בראעם וגם שירים של סמיר שעבד עליהם לאחר מכן או שעבדו עליהם יחד רק שניהם לאחר התפרקות הלהקה. ישנם גם כמה שירים של אמיל לבדו או של אמיל עם חברים נוספים מפלסטין. אמיל אף הלחין את אחד משיריו של מחמוד דרוויש עבור ההופעה. בהקשר זה הוא מציין כי לדעתו "להקת אלבראעם הייתה הראשונה להלחין שירים של מחמוד דרוויש". הם גם הוסיפו להופעה שני שירים מפורסמים מאוד של פיירוז – "עירנו" ו"יא קוסם העיניים".
לסיום, חזבון שואלת לגבי העתיד, ואף על פי שנראה כי האחים לא חשבו על כך רבות, וכי אין להם כוונה להקים מחדש את הלהקה, הם כן חשבו על תוכניות לעתיד הקרוב: סמיר מדבר על כמה שירים חדשים שנמצאים בתהליך עבודה והיה שמח לכתוב ולהקליט אותם, בעוד אמיל מזכיר שהוא מעוניין לארגן סיבוב הופעות באזור עם ההופעה המוכנה מהפסטיבל ברמאללה. ממליצה לכם לעקוב. מי יודע, אולי עוד נזכה לשמוע אותם בירושלים.
