ראמי ע'זאווי, פלסטיני בשנות הארבעים לחייו מרמאללה, עבד כפועל בניין באתר בנייה בתל אביב ערב השבעה באוקטובר. אלא שכמו פועלים פלסטינים רבים בענף הבנייה ובכלל, לראמי לא היה אישור עבודה, ולכן, במקום לחזור מדי ערב או מדי שבוע לביתו, לאשתו ולשלושת ילדיו ברמאללה, הוא נשאר לישון במשך קרוב לחודש באתר הבנייה שבו הוא עבד כדי לצמצם ככל האפשר את נסיעותיו מתל אביב לגדה המערבית, שמא ייתפס וייעצר בידי כוחות הביטחון.
יחד איתו נשארו לגור באתר הבנייה שלושה פועלים פלסטינים נוספים מהגדה המערבית, אשר כמוהו לא היו בעלי אישור עבודה בישראל. עם רדת ערב הם היו אוכלים מקופסאות שימורים שפועלים בעלי אישור עבודה היו קונים עבורם בגדה המערבית, ומדברים בשקט שמא אחד התושבים המקומיים יתלונן עליהם והמשטרה תפשוט על אתר הבנייה ותעצור אותם.
בבוקר השבעה באוקטובר הם עקבו אחר המתרחש דרך החדשות, והבינו שהם חיים על זמן שאול בתוך ישראל, ושבקרוב יחלו כוחות המשטרה לפשוט על אתרי בנייה כדי לחפש עובדים פלסטינים ללא אישורי עבודה. הם החליטו להישאר באתר הבנייה בכל זאת, ולנסות לברוח ברגע שתופיע המשטרה – כפי שאכן קרה בסופו של דבר. אז מצאו את עצמם הארבעה במנוסה מאתר בנייה אחד למשנהו, עד שהצליחו למצוא מישהו שהסכים להסיעם בחזרה אל הגדה המערבית.
בשל המצב, מצאו את עצמם הארבעה – וכמוהם עוד כ־200 אלף פועלים פלסטינים מהגדה המערבית ורצועת עזה שעבדו בישראל ערב השבעה באוקטובר – בחופשה כפויה מעבודתם, שנמשכת כבר קרוב לעשרה חודשים. שכן בעקבות המתקפה של חמאס והמלחמה בעזה, החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לאסור את כניסתם לישראל של עובדים פלסטינים מהגדה המערבית, וגרע בבת אחת מהמשק הישראלי כ־150 אלף פועלים פלסטינים.
יציבותה של הכלכלה הפלסטינית עומדת בסכנה מתמדת, שכן היא תלויה מאוד בהשלכותיו של המצב הביטחוני, כפי שמוכיח המצב הנוכחי, שמעמיד את הכלכלה הפלסטינית בפני סכנת קריסה של ממש
עבודת פועלים פלסטינים במשק הישראלי נחשבת לאחד העוגנים המשמעותיים של הכלכלה הפלסטינית מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. אי לכך, יציבותה של הכלכלה הפלסטינית עומדת בסכנה מתמדת, שכן היא תלויה מאוד בהשלכותיו של המצב הביטחוני, כפי שמוכיח המצב הנוכחי, שמעמיד את הכלכלה הפלסטינית בפני סכנת קריסה של ממש. כרבע מכלל העובדים הפלסטינים בגדה המערבית עובדים בישראל עם ובלי אישורי עבודה. רובם הם עובדים יומיים המגיעים לישראל מדי יום וחוזרים לגדה בסוף יום העבודה. כשליש מהם עובדים בענף הבנייה, והשאר במגזר החקלאות, השירותים ובתעשיות השונות – ואכן ענפי הבנייה והחקלאות של ישראל נשענים על ידיים עובדות מהגדה המערבית במידה רבה.
אלא שבעקבות המצב, מצאו את עצמם מאות אלפי משקי בית פלסטיניים בגדה המערבית ללא כל מקור פרנסה. מה שנראה בתחילה כמצוקה זמנית הפך ברבות החודשים למצוקת חיים קבועה, והנושא נדון בשיח הציבורי הפלסטיני, וגם הישראלי, בשל ההשלכות ההדדיות שיש למצב זה על המשקים הכלכליים של שתי החברות.
מציאות החיים החדשה של פועלים פלסטינים
אחת התגובות למצב פורסמה ביוני האחרון במגזין הדיגיטלי הליברלי הירדני חיבר (7iber) בידי צמד כותבים – העיתונאי הפלסטיני ת'אא'ר חוסיין והפובליציסט והסופר הירדני עומאר א־שוקיירי. בכתבתם הם מתמקדים בקשיים שניצבים בפני הפועלים הפלסטינים במצבם הנוכחי ובדרכי ההתמודדות השונות שלהם.
תגובה נוספת למצב שפורסמה במאי האחרון באל־ערבי אל־ג'דיד הליברלי מאת עיתונאי פלסטיני בשם מוסטפא אל־חאג' המדווח משכם, מתמקדת בקשיים ובהשלכות בשדה התעסוקתי והכלכלי שפלסטינים בגדה המערבית סובלים מהם בצל המצב הביטחוני בגין המתיחות בין יהודים וערבים, אירועי אלימות מצד מתנחלים ומגבלות שהצבא משית על תנועת פלסטינים ועל פעילות המסחר בערים ובכפרים הפלסטיניים.
משתי הכתבות עולה כי קיימות כמה דרכי התמודדות עם המצב בקרב ציבור הפועלים הפלסטיני בגדה: יש מי שמצאו עיסוק חלופי זמני, בתנאים לא תנאים, בתוך שטחי הרשות הפלסטינית עד יעבור זעם (בבניין, בעבודה בדוכנים בשוק, בעבודות כפיים משתנות, בחקלאות ועוד); מעטים הצליחו למצוא עבודה חלופית באחד מאזורי התעשייה הישראליים בשטחי ההתנחלויות, כמו אזורי התעשייה מישור אדומים או ברקן; ופועלים מסוימים אף מוכנים בייאושם ליטול את הסיכון להיעצר ולהיאסר וחוצים את הגבול כדי להמשיך לעבוד בישראל; אך יש גם מי שהחליטו שלא לחזור לעבוד בישראל יותר בעקבות המלחמה, ופנו לתחום החקלאות המסורתי.
אלה שפנו לעבודות בניין בתוך שטחי הרשות גילו שיש לכך מחיר שכן כעת הם מרוויחים כמאה שקל ליום עבודה – פחות ממחצית מהשכר הממוצע ליום שאותו מרוויח פועל בניין פלסטיני בישראל
חוסיין וא־שוקיירי מציגים בכתבתם תמונת מצב עגומה ביותר של מציאות חייהם של הפועלים הפלסטינים שהם מראיינים בכתבתם. אלה איבדו את מקור פרנסתם, אך החיים נמשכים בינתיים, ועליהם לקיים את משפחותיהם, לרכוש מזון ומצרכים יומיים ולשלם שכר דירה או משכנתה – מה שאילץ אותם לנצל חלק נכבד מחסכונותיהם. חלקם מדווחים כי נאלצו להתחיל לקנות בהקפה וללוות כסף מקרובים בגדה ובמדינות אחרות, מחברים ומשכנים או לבקש טובות מבעל הבית, שיאפשר להם לשלם את שכר הדירה בהמשך.
אלה שפנו לעבודות בניין בתוך שטחי הרשות גילו שיש לכך מחיר שכן כעת הם מרוויחים כמאה שקל ליום עבודה – פחות ממחצית מהשכר הממוצע ליום שאותו מרוויח פועל בניין פלסטיני בישראל. חלקם גם אינם מועסקים מידי יום ביומו, אלא רק אחת לארבעה ימים, בין היתר כי פעילות המשק מואטת, ולכן נאלצים לעבוד בשתי עבודות במקביל: באתר בנייה בחלק מימות השבוע וכמוכרים בדוכנים בשוק בשאר הימים.
גם הפועלים שישראל התירה להם לשוב ולעבוד בשטח בינתיים נאלצים להתמודד עם אתגרי השעה וקשייה. אלה מדווחים על שעות ממושכות מהרגיל שבהן הם מבלים בהמתנה במחסומים, על מעצרים חוזרם ונשנים בדרכים ועל הערות גזעניות שהם חשופים להן יותר מבעבר בשל המצב. אולם מצבם טוב פי כמה ממצבם של הפועלים שאין ברשותם אישור עבודה מסודר ובוחרים להבריח את הגבול בניסיון לחזור לעבוד בישראל, א־שוקיירי וחוסיין טוענים. אלה נוטלים על עצמם את הסיכון להיעצר ולהישלח למאסר ממושך, בין היתר במתקן הכליאה עציון, שבו כלואים עצורים ביטחוניים, כאילו היו פועלים אלה מעורבים או חשודים בביצוע פעילות טרור.
לכך יש להוסיף את קשיי המצב הביטחוני בגדה המערבית לאחר שצה"ל הגביר את פעילותו בשטח בצל המצב הנפיץ בין יהודים לערבים. א־שוקיירי וחוסיין כותבים שבשל הסגרים שהצבא מטיל על ערים ויישובים רבים, ימי עבודה מתבטלים, מקומות עבודה נשארים סגורים והזמנות עבודה ופרויקטים מתבטלים לא אחת, שכן אנשים חוששים מהמצב, ומעדיפים לחסוך שקל לשקל ולהבין קודם כול לאן העניינים מתקדמים.
המלחמה והאלימות – והשפעתן על הנתונים
בתוך כך, אל־חאג' מסביר כי בשל הסגרים והמחסומים המוגברים שהקים הצבא בשטח, נמנעת גם גישתם של פלסטינים רבים לבתי העסק שלהם, לשטחי המרעה של עדריהם או לאדמותיהם החקלאיות – וההשלכות שיש לכך כבר ניכרות בשורת הרווח וההפסד. הוא מביא לדוגמה נתונים לגבי מסיק הזיתים העונתי ומראה את הירידה החמורה שחלה בתוצרת החקלאית של הענף: מדי שנה 33 טונות של זיתים נמסקים, ואילו השנה צנחה התוצרת ל־11 אלף טונות בלבד בעונת המסיק האחרונה, לאחר שנמנע מפלסטינים רבים להגיע למטעי הזיתים שלהם ולמסוק אותם בעונה.
אל־חאג' מרבה לעסוק בכתבתו באירועי אלימות מצד מתנחלים שהופנו נגד בתי עסק של פלסטינים כחלק מהמתיחות הרבה בין יהודים לערבים שהחריפה שבעתיים בעקבות המלחמה. עד מאי האחרון, הוא מציין, נרשמו מאות מקרי אלימות נגד פלסטינים. על פי נתונים שריכז מכון MAS למחקרי מדיניות כלכלית ברשות הפלסטינית, מינואר 2023 ועד השבעה באוקטובר נרשמו 1,156 תקיפות של מתנחלים נגד פלסטינים, ומהשבעה באוקטובר ועד סוף דצמבר 2023 נרשמו תוך חודשיים וחצי 546 מקרי אלימות: 30% מהם נגד בתי עסק, 29% נגד תושבים פלסטינים, 20% נגד חוות ומתקנים חקלאיים ו־21% נגד "יעדים אחרים".
מספר הפועלים שישראל זקוקה להם במקום הפועלים הפלסטינים הוא גדול למדי. כך למשל, למגזר הבניין דרושים כ־65 אלף פועלים, ולמגזרי החקלאות, התעשיות, המלונות והמסעדנות דרושים כ־92 אלף פועלים
עוד עלה כי האזור הנפיץ ביותר בצפון הגדה הוא אזור שכם והמחוזות הצפוניים, שבהם נרשמו 158 מקרי אלימות מפרוץ המלחמה, כאשר העיירה חווארה לבדה ספגה עד כה הפסדים שנאמדים בכ־24 מיליון דולר כתוצאה מסגירת העסקים בה עם פרוץ המלחמה בעזה. בדרום הגדה המערבית, אזור העיר חברון נחשב לאזור החם ביותר, עם 141 מקרי אלימות שרשמו בו מפרוץ המלחמה והפסדים שנאמדים בכ־15 מיליון דולר מדי יום, כאשר בכל שטחי הגדה נרשמים הפסדים יומיים בשווי של 45 מיליון דולר.
ככלל, אל־חאג' מוסיף שעל פי הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, הכלכלה הפלסטינית רשמה הפסדים המוערכים בגובה של 2.7 מיליארד דולר במהלך ארבעת החודשים הראשונים של המלחמה, ונרשמה ירידה של 30% בשיעור התמ"ג מפרוץ המלחמה.
השלכות המצב משפיעות גם על המשק הישראלי, ומי שנפגעו במיוחד היו ענפי הבניין והחקלאות שספגו מכה קשה שכן מעבר לגריעתם של הפועלים הפלסטינים, גרם המצב הביטחוני הקשה לאלפי פועלים זרים אחרים לעזוב את ישראל, שפועלת למציאת ידיים עובדות חלופיות ממדינות עניות ברחבי העולם כמו סין, הודו, אוקראינה, סרי לנקה, אוזבקיסטן, מולדובה ומלאווי. אולם מספר הפועלים שישראל זקוקה להם במקום הפועלים הפלסטינים – כמובא בכתבתם של א־שוקיירי וחוסיין – הוא גדול למדי. כך למשל, למגזר הבניין דרושים כ־65 אלף פועלים, למגזרי החקלאות, התעשיות, המלונות והמסעדנות דרושים כ־92 אלף פועלים, ולמגזרי המסחר, התשתיות, השירותים והתובלה דרושים עוד 6,400 פועלים.
עתיד המשק ועתיד העבודה
אך למרות הקשיים והאתגרים הכרוכים בייבוא עובדים זרים ממדינות מרוחקות, א־שוקיירי וחוסיין סבורים שישראל אינה חפצה בשיבת הפועלים הפלסטינים למשק הישראלי. אלא שיש גם פלסטינים שאינם חפצים בעצמם לשוב לישראל. "פעם עבדנו בתוך שטח ישראל כאילו הכול בסדר", כך מאזן אבו ג'ש, בן 42 מבית דג'ן מספר, "אבל אחרי מה שקרה בעזה, ישראל חסרת כל רחמים, ואין כל סיכוי שנחזור לעבוד שם". לפני המלחמה עבד אבו ג'ש כפועל בניין בהרצליה והשתכר 478 שקל ליום, ולאחר המלחמה הוא עבר לעבוד בגדה תמורת 150 שקל ליום, ובשלב כלשהו החל לעבוד בחקלאות.
למעשה, אבו ג'ש משתתף במיזם מקומי בכפרו שבמסגרתו כ־100 פועלים מבין 350 הפועלים שעבדו בישראל גייסו כספים מחסכונותיהם ומהלוואות והקימו חממות לגידול ירקות על פני עשרות דונמים מסביב לכפר. הרשות המקומית סייעה להם וסללה דרכים ותשתיות חשמל ומים לשטחים חקלאיים מעובדים אלה, שבהם פועלים אלה עובדים ביחד עם בני משפחותיהם ומפרנסים את עצמם מעיסוק מסורתי זה במקום לחזור לעבוד בישראל.
בינתיים אפשרה ישראל את חזרתם של כ־7,000 עובדים פלסטינים שנחשבים לחיוניים לעבוד בישראל. אולם אם לא יימצא פתרון למצב, סכנה של ממש רובצת לפתחו של המשק הפלסטיני, שמצבו הולך ומחמיר. כבר כיום שיעור האבטלה עומד על כ־33%, כשלפני המלחמה עמד על 12%, ומערכת הביטחון הישראלית מתריעה על כך שללא פתרון, המצב הנפיץ ממילא בגדה עלול להביא לפיצוץ של ממש.
