המלחמה באוקראינה תופסת את הפלסטינים באחד מרגעי החולשה הקשים בתולדותיהם. שתי ההנהגות – זו של רמאללה וזו של רצועת עזה – מגלות זהירות רבה ונמנעות מלהביע עמדה בגנותו או בזכותו של צד זה או אחר. לרשות הפלסטינית, שניסיון העבר צרוב מאוד בזיכרונה, יש הרבה מאוד מה להפסיד. חמאס הלומדת את מורכבותה של מערכת היחסים הבין־לאומית, בולמת את אנשיה מפני הבעת עמדות פומביות בשאלה זו. השיח הציבורי הפלסטיני מבליט אף הוא מגמה זו. הוא איננו מסתיר אומנם את רגשותיו החיוביים כלפי רוסיה, מאשים את הקהילה הבין־לאומית בשיפוט דו־ערכי ודורש ממנה להפעיל אותן סנקציות גם נגד ישראל, אך שב ומדגיש את הצורך לשמור על ניטרליות ולהימנע מלתמוך פומבית במי מהצדדים. על ישראל להיערך להפניה מחודשת של האנרגיות הבין־לאומית לכיוון הסכסוך עם הפלסטינים ביום שאחרי המלחמה: להגביר את המגעים עם הנהגת הרשות הפלסטינית ולהתוות תוכניות היוצרת אופק ותקוות. ככל שארה"ב תצא מחוזקת במעמדה הבין־לאומי ביום שאחרי המלחמה, תגבר המוטיביציה של הנשיא ביידן לממש את אותן הבטחות שהבטיח לפלסטינים טרם בחירתו ושנאלץ עד כה לדחותן.
ההיסטוריה הפלסטינית היא היסטוריה של תקוות ושל אכזבות, של ציפיות ושל משבר ציפיות, יאמרו לבטח פלסטינים רבים וחוקרים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני העוקבים אחר השיח הפלסטיני הפנימי. זהו שיח רווי מילים וביטויים של צער, כאב, האשמות הדדיות ומחלוקות בלתי־פוסקות מצד אחד, ומצד שני רווי זעם כלפי גורמי חוץ, מערביים וישראליים בעיקר, האחראים בשיח זה למציאות שאליה נקלעה הבעיה הפלסטינית מאז החלה העלייה הציונית לאזור.
ברקע לתחושות אלה עומדת בין היתר התייצבותם של הפלסטינים ב"צד הלא־נכון של ההיסטוריה" בסדרה של אירועים בין־לאומיים שהתחוללו באזור מאז החל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אירועים אשר קיבעו את מצבם ולא יצרו דינאמיקה שיכולה הייתה להביא לשינוי שהם מייחלים לו. הטיעון הבולט ביותר המושמע בימים אלה בשיח הפנימי הפלסטיני המתנהל סביב המלחמה באוקראינה הוא זה המאשים את הקהילה הבין־לאומית בשיפוט דו־ערכי של פגיעה באזרחים ו/או של פשעי מלחמה כאשר מדובר במלחמות רחוקות מן המרחב הישראלי-פלסטיני. כך למשל, ארה"ב, האיחוד האירופי וכל מי שהצטרף אליהם מואשמים בהתעלמות מוחלטת מן היד הקשה שמפעילה ישראל נגד הפלסטינים, בהרס תשתיותיהם, בהשתלטותה על אדמותיהם ובסירובה להיכנס לתהליך מדיני שיקדם את כינונה של המדינה הפלסטינית ויביא להסדר קבע. כל זאת בעוד שהן מגנות בתקיפות את הפלישה הרוסית לאוקראינה, מטילות על רוסיה סנקציות מקיפות באורח מתואם וחסר תקדים, מצדיקות את ההתנגדות המזוינת ל"כובש הרוסי", מחמשות את אוקראינה ומסייעות לה באורח אינטנסיבי, וחותרות, לפחות פומבית, ללא לאות להפסקת התוקפנות ולהגעה להסדר. מדוע, שואלים רבים מן הכותבים, ארה"ב אינה מפעילה את אותן סנקציות כלפי ישראל? מדוע היא ובעלות בריתה אינן מתאחדות ומגלות נחישות כאשר מדובר בישראל?
אלא שהפעם אין בטענות אלה יותר מהבעת תסכול ושחרור קיטור. הזיכרון הפלסטיני משמש מעין תמרור אזהרה המונע מן התגובה הרפלקסיבית המוכרת לבוא לידי ביטוי; כופה על הכול זהירות ופורס מערכת ענפה של שיקולים שיש להביא בחשבון בטרם מתייצבים לצד זה או אחר. ברקע לשתיקה המהדהדת של שתי ההנהגות הפלסטיניות ברמאללה ובעזה, בולטים כותבים רבים השבים ומזהירים מפני טעויות העבר ההרסניות, וקובעים שיש להימנע מהטעות של ערפאת יו"ר אש"ף דאז, שהתייצב באורח פומבי ומעט יהיר לצידו של סדאם חוסיין, שפלש לכווית והשתלט עליה ב־1990 – התייצבות שהעמידה את הפלסטינים מול קואליציה של כמעט כל הקהילה הבין־לאומית, ובכללה גם מדינות ערביות כמו סוריה, מצרים ואחרות. בעקבות מהלך זה איבדו מאות אלפי פלסטינים את מקומות עבודתם בכווית ובמדינות מפרץ אחרות, והותירו את משפחותיהם ללא מקור פרנסה. הפלסטינים מביטים אל העבר הרחוק יותר ואומרים: תמכנו בצד הסוני במלחמת האזרחים בלבנון שאנחנו עצמנו חלק ממנו מול הקואליציה הנוצרית מארונית שנתמכה על ידי ארה"ב וישראל, ובסוף הואשמנו באחריות למלחמת האזרחים שפרצה שם, מה שסייע ב־1982 לישראל בגירוש אש"ף מלבנון. בחמאס מציינים לאחרונה גם את העמדה שנקטו נגד המשטר הסורי בראשית האביב הערבי, שאילצה אותם לעזוב את סוריה, ויש השבים לשורשי הסכסוך ומשמיעים קולות של חרטה והכאה על חטא על אי־ההיענות לתוכנית החלוקה 1947 ולניסיונות הרבים שקדמו לה לפשרות ולפתרונות.
גם בקרב מדינות ערב, לצד הזהירות הרבה המאפיינת את גישתן למלחמה באוקראינה, מתגלה התייצבות, לא לגמרי מובנת מאליה, של קטאר ושל טורקיה נגד הפלישה הרוסית, הידוק הקשר של הראשונה עם ארה"ב, ולאחר עוינות ממושכת, ניסיון התקרבות של השנייה לישראל. שתי המדינות קרובות לחמאס והוכיחו לאורך זמן מחויבות וסולידאריות עם התביעות ועם הצרכים הפלסטיניים. הפלסטינים רואים את חוסר ההיענות המיידי של סעודיה ושל האמירויות, הידועות בקשריהן ההדוקים עם ארה"ב, לבקשותיו של הנשיא ביידן בעניין הגדלת תפוקת הנפט, ומבינים שהן המערכת הערבית והן המערכת הבין־לאומית צועדות בכיוון שסופו טרם ברור, וגם אם תמשיך ארה"ב להוביל את המערכת הבין־לאומית בסיום המשבר, חלק גדול מכללי המשחק שעל פיהם התנהלה מערכת זו עד כה, ישתנו. ברשות הפלסטינית מציינים בהקשר זה את הניטרליות שנקטה בסכסוך האחרון בין קטאר לשאר מדינות המפרץ, שלא זיכתה אותה בשום יתרון. המסקנה המאומצת היא שאין זה ראוי לעמוד לצידו של התוקפן ולא לצדד באורח גלוי בצד זה או אחר. השתיקה, כך מבינים, גם בחמאס, שווה במקרה זה זהב.
עם זאת, נטיית הלב העולה מחלק הארי של המאמרים המתפרסמים בערוצי התקשורת הפלסטיניים השונים, לאומיים ואסלאמיסטיים כאחד, היא לכוונה של רוסיה. כלל ברזל, אומר אחד הכותבים הפלסטינים בנימה של תסכול, הוא שכאשר ישראל וארה"ב ניצבות בצד אחד של סכסוך הנושא אופי בין־לאומי, יתייצבו הפלסטינים בצידו האחר. תקוותם הגדולה היא שרוסיה תצא מחוזקת ושלא תשוב למעמד שעימו נכנסה לעימות זה. ארה"ב והאיחוד האירופי ימשיכו, להבנת הפלסטינים, לעמוד לצידה של ישראל. החיבור ביניהם הוא אינטגראלי, וגם כאשר הם מוקירים ומכירים בתיווך ובסיוע האמריקאי והאירופי המושט להם לאורך שנים, החשדנות כלפיהם תימשך משום ההנחה שהם לא יוכלו להשתחרר מן המחויבות המוחלטת לישראל ולביטחונה.
יחס אמביוולנטי זה כלפי מדינות המערב הוא גם אחד הגורמים שעם השנים התבהרו כאחד החסמים המונעים את ההתקדמות בפתרון הסכסוך. ההזדקקות לארה"ב, היכולה להפעיל לחץ על ישראל ולהגמיש את עמדותיה, והרצון להידמות ולהתקרב אליה בשל ערכי החופש, תחושת הרווחה והמודרניזציה שיש בה מצד אחד, לצד החשדנות הבלתי־פוסקת כלפיה וכלפי מה שהיא מייצגת – העלו כמעט באורח קבע את החשד בצד הערבי והפלסטיני מפני מהלכיה של ארה"ב שנתפסו אצלם כניצול של חולשתם, ולא כפעולה מתוך רצון כן להביא את כל הצדדים לפתרון צודק ומוסכם.
התקווה שמרבית הפלסטינים מייחלים לה היא שרוסיה תצא מחוזקת מעימות זה, תתייצב בעמדת השפעה טובה מזו שעימה נכנסה לעימות, תוכל ליהנות מהשפעה רבה יותר בזירה הבין־לאומית ולהפעיל לחצים הן על ישראל והן על הקהילה הבין־לאומית כדי לקדם את עניינם של הפלסטינים. רבים מן הכותבים הפלסטינים גם מניחים שבמקרה זה סין, שעודנה שומרת על ניטרליות ואינה ממהרת להתייצב לצד רוסיה או להושיט לה סיוע, תשנה אף היא את עמדתה ותתייצב לצד רוסיה. או אז, הם מאמינים, ייכון סדר עולמי חדש שבו יתקיים איזון מסוים לעומת המערכת החד־קוטבית הקיימת עד כה. שתיהן תוכלנה במצב זה לנצל את כוחן המשותף כדי לכרסם בעליונותם של ארה"ב ושל המערב, להרחיב את השפעתן בזירה הבין־לאומית ומימלא להגביר את סיכויי הפלסטינים להסדיר את בעייתם.
ככלל, הרושם המתקבל מן השיח הענף הזה הוא שהפלסטינים לומדים מלקחי העבר. כלל הגורמים הרשמיים שומרים על שתיקה ואף מתקנים, בדיעבד, התבטאויות שיצאו מטעמם ושעלולות להתפרש כעמידה לצד זה או אחר. זהו מגוון רחב של קולות, חלקו מבוסס על היגיון ומנומק היטב, חלקו איננו אלא אוסף של משאלות לב שדובריהן מתקשים לעגן אותן בעובדות שיהפכו אותן לריאליות יותר. נראה שההנהגה הפלסטינית על שני מרכיביה – הלאומי והאסלאמי – מבקשת למנוע החרפה של החולשה שבה הם מצויים ואולי גם להתחזק.
יוחנן צורף הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי תל אביב INSS
