בבוקר יום רביעי, 09 בפברואר 2022, יצאו אחמד זיאד אסיאד וע'אזי אבו סביתאן מבתיהם במזרח ירושלים לעוד יום עבודה בפרויקט "פארק בבלי" בתל אביב. בצוהריים הם נפלו אל מותם מהקומה ה־42 של הבניין לאחר שהפיגום שעליו עבדו קרס. אחמד, בן 26 במותו, הותיר אחריו אישה הרה עם ילדיהם הראשון; ע'אזי, בן 20, הצעיר מבין שישה אחים ואחיות, תכנן להציע נישואים לאהובתו. שלושה ימים בלבד לאחר מכן נהרג סאאד קדח בהתהפכות מנוף באתר בנייה. סאאד, תושב הכפר קביה שליד רמאללה, היה בן 40 במותו. הוא הותיר אחריו שישה ילדים.
אחמד, ע'אזי וסאאד הם לא היחידים שיצאו מביתם כדי לפרנס את משפחתם ולא חזרו. בשנת 2022 נהרגו בתאונות עבודה בישראל 74 בני אדם. מעל למחצית מהם, לפחות 42 עובדים, הם פלסטינים (אזרחי ישראל או תושבי הרשות הפלסטינית ורצועת עזה). מדובר בשיעור גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה ובוודאי בכוח העבודה. מדוע כל כך הרבה פלסטינים נהרגים בישראל במהלך עבודתם?
תשובה אפשרית ולכאורה מובנת מאליה לשאלה "מדוע פלסטינים נהרגים יותר?" היא שכדי להתפרנס, חברי קבוצות מוחלשות מוכנים להתפשר יותר על תנאי ההעסקה שלהם. לכן הם עובדים (ובמקרים רבים עובדות) במקצועות שבהם השכר נמוך יותר, שעות העבודה קשות יותר ותנאי העבודה פחות אטרקטיביים. תחום נוסף שבו עובדים מוחלשים מתפשרים הוא בטיחות בעבודה, וחלקם מוכנים לעבוד במקצועות שבהם רמת הסיכון גבוהה יותר. ולענייננו: עובדים פלסטינים, אוכלוסייה מוחלשת בישראל, נוטים לעבוד יותר בענף הבניין המסוכן, ולכן הם נפגעים יותר.
מבט ביקורתי בתשובה שניתנה לעיל חושף מייד שהיא מבוססת על שתי הנחות מוצא בעייתיות: אחת היא שקיומם של מקצועות מסוכנים הוא גזרת גורל, והשנייה היא שהאכלוס של מקצועות אלה על ידי עובדים מוחלשים מבוסס על כללים "ניטרליים" של היצע וביקוש, ובהקשר לדיון כאן: ענף הבניין הוא באופן טבעי מסוכן וקטלני יותר מענפים אחרים, וייצוג היתר של פלסטינים בו הוא מקרי או מובן מאליו. בפסקאות הבאות אנסה לערער על הנחות אלה.
למה ענף הבניין מסוכן כל כך?
ראשית אציין את הברור – יש תנאים אובייקטיבים ההופכים מקצועות מסוימים לבעלי פוטנציאל סיכון גבוה יותר מאחרים. עבודה בגובה לדוגמה כוללת באופן מובנה יותר סיכונים מאשר עבודה משרדית. לצד זאת, מידת המסוכנות והקטלניות בפועל של מקצועות איננה קבועה – היא משתנה לאורך תקופות ובין מדינות וחברות שונות. מקצועות שנחשבו מסוכנים בעבר הפכו לבטוחים, וענפי עבודה מסוכנים במדינה אחת יכולים להיות בטוחים במדינה אחרת. עבודה במפעל טקסטיל בניו יורק בתחילת המאה ה־20, כמו גם עבודה במפעל טקסטיל בהודו ובבנגלדש בימינו אנו לדוגמה מסוכנות בהרבה מעבודה במפעל טקסטיל בגרמניה. מידת המסוכנות של מקצוע או של ענף תעסוקה קשורה כמובן לאופי העבודה, אך היא תלויה הרבה יותר ברגולציה המוטלת על מעסיקים בתחום הבטיחות, ובמידת הכוח הפוליטי של העובדים המאפשר לתבוע מהמדינה רגולציה כזאת.
ענף הבניין הוא הענף המסוכן ביותר בישראל כיום. נכון שבעבודת הבניין יש מרכיבים אובייקטיבים מסוכנים, כמו עבודה בגובה, שהות באתרי בנייה ועבודה עם כלים מכניים כבדים. אך בעבודות אחרות שבהן קיימים סיכונים מובנים, כמו עבודה בחברת חשמל או במשטרה, נמצאו דרכים להפחית את מידת הסיכון הקיים. נוסף על כך, הנתונים מלמדים כי בישראל נהרגים יותר פועלי בניין מאשר במדינות אחרות החברות ב־OECD. כלומר, ענף הבניין הוא מסוכן, אבל בישראל הוא מסוכן יותר.
מידת המסוכנות והקטלניות של ענף הבניין בישראל איננה גזרת גורל. היא פועל יוצא של מידת הכוח הפוליטי של העובדים בו. כלומר, מה שמאפשר למעסיקים בתחום לחסוך בהוצאות על בטיחות הוא הריכוז של עובדים מוחלשים בו, ובמקרה הנדון – של פלסטינים
משמעות הדברים עד כה היא שמידת המסוכנות והקטלניות של ענף הבניין בישראל איננה גזרת גורל. היא פועל יוצא של מידת הכוח הפוליטי של העובדים בו. כלומר, מה שמאפשר למעסיקים בתחום לחסוך בהוצאות על בטיחות ולשמר את הענף כענף מסוכן הוא הריכוז של עובדים מוחלשים בו, ובמקרה הנדון כאן – של עובדים פלסטינים. אז איך קרה שכל כך הרבה פלסטינים עובדים בבניין?
למה פלסטינים עובדים בבניין?
גם השידוך המובן מאליו בין עובדים מוחלשים ובין מקצועות מסוימים דורש בחינה ביקורתית. מצד אחד, בענפים הדורשים פחות התמקצעות, שבהם לכאורה קל יותר להחליף עובדים, תנאי ההעסקה יהיו בדרך כלל פחות טובים ובהם יתרכזו עובדים מוחלשים. מצד שני, מידת המיומנות הנדרשת, תנאי ההעסקה וכוחם הפוליטי של עובדים בענפים מסוימים משתנים גם הם לאורך תקופות ובין מדינות שונות. פועלי בניין במדינה אחת יכולים להיות מאורגנים, חזקים וליהנות מתנאי העסקה טובים, זאת לעומת פועלי בניין במדינה אחרת היכולים להיתפס כלא־מיומנים וכניתנים להחלפה ולסבול מתנאי העסקה ירודים. יתר על כן, אחת הדרכים להוריד את עלויות ההעסקה היא החלפה מתוכננת של אוכלוסיית העובדים בענף, לדוגמה על ידי יבוא של מהגרי עבודה עם אשרות מוגבלות לפי מקצוע. כלומר, ריכוז של עובדים מוחלשים בענף מסוים קשורה גם לאופי העבודה בו, אך במקרים רבים הוא תוצאה של מדיניות מכוונת.
ענף הבניין בישראל עבר תהליך פלסטיניזציה. פלסטינים אזרחי ישראל החלו לעבוד בבניין במספרים גדולים במהלך המחצית השנייה של שנות החמישים. הכניסה המסיבית שלהם לענף הייתה במידה רבה תוצאה של משטר הרישיונות של הממשל הצבאי. אל הפועלים הפלסטינים אזרחי ישראל הצטרפו בסוף שנות השישים פלסטינים תושבי השטחים, בעיקר בגלל אי־הסימטריה בין הכלכלות הישראלית והפלסטינית שנכפתה על ידי ישראל. בשנות התשעים וביתר שאת בשנות האלפיים, לצד שינויים בכוח האדם בענף הקשורים להסכמי אוסלו, כניסתם של מהגרי עבודה זמניים לישראל והאינתיפאדה השנייה, עוגן מקומם של פלסטינים בענף בעזרת משטר של רישיונות העבודה. ייצוג היתר של פלסטינים בענף הבניין אם כן איננו מקרי או טבעי. הוא תוצאה של מדיניות שבמסגרתה מדינת ישראל ייעדה את אזרחיה הפלסטינים ובהמשך את הפלסטינים בשטחים הכבושים להיות פועלי הבניין בה – לעיתים בעזרת אמצעים פורמליים כמו רישיונות או היתרים ולעיתים בעזרת אפליה ויצירת תלות שהסלילו אותם לענף.
כיום מעל מחצית העובדים בענף הבניין בישראל, שהוא כאמור הענף המסוכן ביותר, הם פלסטינים (ישראלים ותושבי השטחים). יתרה מכך, בתוך ענף הבניין פלסטינים נוטים לעבוד במקצועות הקטלניים יותר. הסיבה לכך איננה שעובדים פלסטינים מוכנים להתפשר על הבטיחות שלהם. הסיבה לכך היא שריכוז של עובדים פלסטינים בענף הבניין מאפשר לשמר את תנאי ההעסקה הגרועים בענף, אחד הבולטים בהם הוא רמת הסיכון הגבוהה.
מקרי המוות של פלסטינים בעבודה בישראל אינם רק אוסף של מקרים פרטיים מצערים. מדובר בתופעה חברתית. זו אינה תופעה טבעית ואינה מקרית – היא תוצר של מדיניות רשמית ולא־רשמית של אפליה ושל הסללה בשוק העבודה, המבוססות על חלוקה לאומית-אתנית, שמטרותיה הגדלת רווחי המעסיקים ושימור הנחיתות של פלסטינים.
