מאז פרוץ האירועים בסוריה ב־2011 הרחוב הערבי בכלל והרחוב הפלסטיני בפרט נחלקים לשני מחנות – בין תומכי המשטר הסורי לבין המזדהים עם האופוזיציה הסורית. הראשונים ראו במשטר הסורי משטר דכאני ומושחת מאין כמוהו שהחליש את הסורים כחברה והכניס אותה לעידן של עדתיות. אנשי המחנה האחר סברו כי האירועים בסוריה הם קונספירציה שנועדה לחסל את ציר ההתנגדות ובהמשך להסיר את הסוגיה הפלסטינית מעל סדר היום בכלל.
אין ספק שהמראות המזעזעים שיצאו מסוריה בעקבות נפילת המשטר, ובכלל זה קברי האחים וההתעללויות הברבריות בגוף ובנפש שעברו עצורים ששהו במרתפי בתי הכלא החשוכים של המשטר, ביניהם נשים וילדים, נוסף על השחיתות הפושה בכול, היטו את הכף לטובת הנרטיב של מתנגדי המשטר.
במרץ 2011, זמן תחילת המחאה העממית נגד משטר אסד, היה מספר הפליטים הפלסטינים בסוריה גבוה מ־570,000 לפי נתוני אונר"א. כ־45% מהם חיו במחנות פליטים, והשאר בתוך קהילות סוריות או בריכוזים של פלסטינים בפאתי הערים בכל רחבי המדינה והשתלבו במרקם החברתי הסורי. במאמר שפרסם בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד, מתח העיתונאי הפלסטיני-סורי חוסאם אבו חאמד ביקורת חריפה על משטר אסד ותיאר את השפעתה של מלחמת האזרחים על פלסטינים החיים בסוריה.
מאז 1948: מעמדם של פליטים פלסטינים בסוריה
אבו חאמד מסביר כי הפלסטינים בסוריה היו בין קורבנותיו של משטר אסד, ולכן שמחתם לא הייתה פחותה מזו של אחיהם הסורים בנופלו. אולם לצד גילויי השמחה והחלום לחזור לסוריה חופשית ודמוקרטית, מקננים חשש ואי־ודאות לגבי היום שאחרי נפילת המשטר. כמו כן הפלסטינים שקועים באי־ודאות משלהם באשר לעתידם בסוריה. דאגותיהם קשורות להיותם פליטים הנושאים בעול של הפליטות בעודם שותפים לדאגות של העמים שמארחים אותם.
הפליטים הפלסטינים הגיעו לסוריה במהלך 1948 במסגרת הסכם שחתמה ממשלת סוריה עם שליח האו"ם הרוזן ברנדוט, המקל את כניסתם של פלסטינים לסוריה ומבטיח תנאי חיים הולמים עבורם. בשנת 1949 הוקם המוסד הכללי לפליטים ערבים פלסטינים בסוריה, האחראי לארגון ולניהול ענייניהם.
מספר החלטות שהתקבלו בשנים הבאות הסדירו את הנוכחות הפלסטינית בסוריה, ובכלל זה החלטות בין השנים 1952-1948 שמונעות מפלסטינים לעסוק בכמה מקצועות. לדוגמה, הצעת החוק מס' 33 משנת 1949 מנעה מפלסטינים לקבל משרות במוסדות המדינה, וחוק מס' 51 משנת 1952 מנע מהפלסטינים לעסוק במקצוע עריכת דין.
החלטות אלו בוטלו בחוק מס' 260 שעבר בשנת 1956, ואשר העניק לפלסטינים זכויות אזרחיות בתחומי המסחר, החינוך, התעסוקה, עיסוק במקצועות פרטיים והצטרפות לאיגודים. מאוחר יותר הוענקה לפלסטינים הזכות לקבל אישור יציאה מהמדינה.
בתמורה לזכויות הלא־מלאות שניתנו לפלסטינים, הוטלו עליהם חובות מלאות, לרבות שירות צבאי, ניכוי 5% משכר העובד הפלסטיני לטובת אש"ף – סכומים שלמעשה שולשלו לכיס של משטר אסד
עם הזמן השתלבו הפלסטינים בחיי החברה והכלכלה בסוריה. פלסטינים השתלבו גם בתהליך הייצור במגזר הציבורי והפרטי, ומחנות הפליטים היו מוקד לפעילות פוליטית ותרבותית תוך שיתוף פעולה עם פעילים סורים. אזרחים סורים הצטרפו לארגונים הפלסטיניים השונים ונלחמו בשורות המהפכה הפלסטינית, ואילו משכילים ואנשי רוח סורים מצאו בחיים ובפעילויות התרבויות במחנות הפליטים פורקן לאחר שהמשטר השתלט על המרחב הציבורי שלהם.
עם זאת, מחנות הפלסטינים נותרו תחת מעקב ביטחוני הדוק, ופלסטינים וסורים היו בבחינת חשודים עד שיוכיחו שהם נאמנים למשטר.
המרקם החברתי הפלסטיני והסורי התמזג בתוך המחנות בתקופת השגשוג הכלכלי שידע מחנה ירמוכ (הריכוז הגדול ביותר של פלסטינים בסוריה) בתחילת שנות התשעים. המחנה הפך למקום אטרקטיבי לדיור ולהשקעות כלכליות. ייתכן שמספר התושבים הסורים בשכונות החדשות שהוקמו ובהתרחבות המחנה עלה על מספר הפליטים הפלסטינים.
אומנם זכו הפלסטינים בסוריה ליחס שווה בתחומים מסוימים, אך לצד זאת לעיתים הוגבלו זכויותיהם הפוליטיות, כמו הזכות לבחור ולהיבחר לאספת העם. זכותם לקניין הוגבלה גם כן, כך שפלסטיני יכול לרכוש בית אחד בלבד לאחר השגת האישורים המנהליים והביטחוניים הדרושים.
בתמורה לזכויות הלא־מלאות שניתנו לפלסטינים, הוטלו עליהם חובות מלאות, לרבות שירות צבאי (בצבא השחרור הפלסטיני, שהפך להיות כפוף למטה הכללי הסורי); ניכוי 5% משכר העובד הפלסטיני לטובת אש"ף, סכומים שלמעשה שולשלו לכיס של משטר אסד, האב והבן, עד לנפילתו.
מלחמת האזרחים
לאור החוויות הקשות שעברו על הפלסטינים בכמה מדינות ערב, עוררה תחילת האירועים בסוריה ב־2011 חשש גדול בקרב הפלסטינים הסורים. הם חששו מגורל דומה לזה של אחיהם בירדן בעקבות אירועי ספטמבר השחור 1971-1970 או מגורל הפלסטינים בלבנון במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1990-1975) שלוותה בפלישות ישראליות וסוריות לתוך לבנון. הפלסטינים סבלו מגורל דומה גם בכווית לאחר הפלישה העיראקית (1990), ולאחר מכן בפלישה האמריקאית לעיראק (2003).
למרות חששות אלה, נקלעו הפליטים הפלסטינים לקיטוב חד בין התומכים באופוזיציה לבין תומכי המשטר. הם מצאו את עצמם מעורבים במהפכה הסורית, תחילה בהיבט ההומניטרי – מתן מחסה לעקורים סורים שנמלטו מהדיכוי של המשטר בעיירות באזור הכפרי של דמשק הסמוך למחנה ירמוכ; לאחר מכן החלו להתארגן הפגנות נגד המשטר בתוך המחנה.
באותה תקופה הקימה החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית, הידועה בקשריה ההדוקים עם המשטר, את מה שהיא כינתה "ועדות עממיות", קרי קבוצות חמושות שתפקידן היה למנוע את כניסתם של עקורים אלו וקיום הפגנות נוספות.
נוסף על הפלגים שעמדו לצד המשטר, כגון החזית העממית – המפקדה הכללית, ישנו מספר לא־גדול של פלסטינים שהשתתפו בלחימה נגד המשטר. 300 מחברי תנועת חמאס לחמו במשטר במחנה ירמוכ. משטר אסד האשים את התנועה בסיוע למורדים בחפירת מנהרות ובייצור מטעני חבלה. כמו הסורים עצמם, נקרעו הפלסטינים בסוריה בין שני המחנות.
הארגון למען הפלסטינים בסוריה תיעד את מעצרם של יותר מ־3,085 פלסטינים על ידי משטר אסד בין השנים 2011 ל־2014 בלבד, ביניהם היו 127 נשים ו־45 ילדים
עם השתלטות המשטר ובני־בריתו על מחנה ירמוכ, הוא התרוקן מתושביו. המשטר הכריז על תוכנית בינוי ושיקום חדשה, שעל פיה יחולק המחנה לשלושה חלקים: החלק הישן לא יעבור כל שינוי, ובשני החלקים האחרים ייבנו וילות וגורדי שחקים. החוק בסוריה מאפשר למשטר להחרים נדל"ן, לגרש תושבים ולא לשלם פיצוי פיננסי נאות. התוכנית קבעה כי כ־40% משכונות המחנה הישן יהפכו לחלק מהאזור המוניציפלי של מטרופולין דמשק. רק חלק קטן מתושבי המחנה הורשו לחזור אליו. כמו כן הוטלו הגבלות ביטחוניות על השבים.
לפי הסטטיסטיקות הרשמיות הזמינות כיום, נראה כי רוב הפלסטינים עזבו את סוריה וכי מספר הפליטים הפלסטינים שנשארו בסוריה הגיע עד כמעט 42,000 נכון לאוקטובר 2022. 3% מהם נמצאים בתוך המחנות.
לפי הרשת הסורית לזכויות אדם, 3,207 פלסטינים סורים נהרגו בידי כוחות המשטר בין מרץ 2011 לאוקטובר 2022. הארגון למען הפלסטינים בסוריה תיעד את מעצרם של יותר מ־3,085 פלסטינים על ידי משטר אסד בין השנים 2011 ל־2014 בלבד, ביניהם היו 127 נשים ו־45 ילדים. מספר זה עשוי להיות אף גבוה יותר אם נביא בחשבון את אלה שנעצרו לאחר תקופה זו. לטענת הארגון, לאחר נפילת המשטר ושחרור בתי הכלא נודע גורלם של 42 מהם בלבד, אולם גורל רבים אחרים עדיין אפוף מסתורין ולא ידוע אם הם בחיים או אם היגרו לארץ אחרת.
עתיד סוריה – והפלסטינים בתוכה
למרות אחדות הגורל בין הסורים לפלסטינים, שתי הקבוצות סבלו ושילמו מחירים כבדים במהלך 13 שנות המלחמה. ההתפתחויות העתידיות בסוריה ישפיעו על מעמדם החברתי והחוקי של הפלסטינים. אבו חאמד מעלה מספר שאלות בהקשר זה שעדיין אין עליהן תשובות:
האם המצב יחזור לקדמותו והפלסטינים יידרשו למלא את חובותיהם מבלי לקבל תמורה ממשית? האם השלטונות החדשים בסוריה יתייחסו אליהם כאל תושבים זרים או פליטים? האם תיבדק האפשרות להעניק אזרחות סורית לפליטים הפלסטינים לאחר 76 שנות שהות ועבודה בסוריה?
אבו חאמד מתאר את המורכבות שבמצב הגאופוליטי האזורי. אומנם ישראל יצאה נשכרת מנפילתו של המשטר בדמשק ומחיסול הנוכחות האיראנית שהייתה כל כך דומיננטית בסוריה של אסד. אולם שמחת ישראל אינה צריכה להיות סיבה להעכיר את אווירת השמחה של הפלסטינים ושל הסורים בשל היעלמותו של המשטר הרודני.
למרות הצטלבות האינטרסים הרגעית בין ישראל ובין העמים הערביים, תישאר ישראל, כך לפי אבו חאמד, האויב העיקרי של הסורים, הפלסטינים והלבנונים. בדומה לכך, הביעו הסורים הזדהות עם מתקפת חמאס באוקטובר 2023 וראו בה מימוש של זכות ההתנגדות לכיבוש הישראלי. מצד שני, חלקם התנגדו לה וסברו שהיא משחקת לידי איראן, שהפכה בעיני סורים רבים לאויב מסוכן אף יותר מישראל.
