בכל שנה, יותר ממאה אלף פועלים פלסטינים מקבלים אשרות עבודה בישראל באופן חוקי. עוד עשרות אלפים, ככל הנראה, חוצים את הקו הירוק באופן לא־חוקי כדי לעבוד בתחומו, ורבים נוספים מועסקים באזורי תעשייה בגדה המערבית ובתוך ההתנחלויות הישראליות בגדה. זהו רק ביטוי אחד לתלותה של הכלכלה הפלסטינית בישראל ובכלכלה שלה – אך לא היחיד כמובן. הרשות הפלסטינית, למשל, איננה מקיימת מדיניות מוניטרית עצמאית, מפני שאין לה מטבע עצמאי, והיא כבולה לשימוש בשקל הישראלי על ידי הסכמי אוסלו. היסטורית, מאז כיבוש הגדה, פעלה ישראל במגוון דרכים למניעת ההתפתחות של החקלאות ושל התעשייה הפלסטיניות כדי שלא יתחרו בישראל, ומצד שני היא נהנתה מכוח עבודה פלסטיני זול, בלתי־מאוגד וחסר זכויות עובדים בסיסיות.
תלות זו, לדעת רג'א אל־ח'אלדי, כלכלן וחוקר פלסטיני, היא חלק ממדיניות כללית מכוונת של ישראל כלפי הפלסטינים, מדיניות של נישול ושל ניצול קולוניאליים. לפי אל־ח'אלדי, במאמר שפורסם בשיתוף המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות כלכלית והמרכז הערבי למחקרים ולמדיניות, שבסיסו בקטר, ישראל פועלת כבר עשרות שנים משני צידי הקו הירוק כדי למנוע התפתחות של הכלכלה הפלסטינית וכדי לשעבדה לכלכלה הישראלית. אל־ח'אלדי מבסס קביעה זו על מחקר של המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות כלכלית, שעתיד להתפרסם בקרוב. ישראל פעלה למנוע התפתחות של הסקטורים החיוניים של הכלכלה הפלסטינית – בייחוד חקלאות, ייצור והשקעה, וגם הטילה מגבלות על הסחר הפלסטיני. הדבר גרם לפער הולך וגדל בכל המדדים הכלכליים ובייחוד בהכנסה בין ישראל ופלסטין. מדיניות ישראלית זו, אם כן, מאתגרת את הפרדיגמה הליברלית של אינטגרציה כלכלית בין הישראלים לפלסטינים מפני שלמעשה, מעל ומעבר ללוגיקה של השוק החופשי, המדיניות הישראלית פועלת על פי לוגיקה קולוניאלית שנועדה להכפיף את הפלסטינים.
עם זאת, מטרתו העיקרית של אל־ח'אלדי איננה רק להצביע על העוולות הישראליות – אלא להמליץ על כיוונים למאבק בהן ולשיפור מצבם הכלכלי של הפלסטינים. הפתרון המרכזי לדעתו טמון דווקא בקשר הכלכלי שבין ערביי 48' אזרחי מדינת ישראל לבין הפלסטינים בגדה המערבית. אל־ח'אלדי מדגיש כי למרות הניסיונות של ישראל להפריד בין שני החלקים של העם הפלסטיני, האחדות הפלסטינית עודנה חיה ובועטת. העדות המרכזית לכך היא אירועי 2021 – ההתקוממות כנגד ישראל שהיו שותפים לה הן הפלסטינים אזרחי ישראל והן תושבי הגדה המערבית.
למרות זאת, שיתוף הפעולה הכלכלי כיום בין הפלסטינים תושבי ישראל לבין הגדה המערבית הוא מוגבל מאוד. הדבר נובע בין השאר גם מן המצב הפוליטי הבלתי־יציב בגדה המערבית, מה שהופך אותה ליעד לא־אטרקטיבי להשקעה של יזמים ושל אנשי עסקים ערבים-ישראלים. עם זאת, המחקר של המרכז גם מצא כי יצרנים ערבים-ישראלים נתקלו בקשיים בשיווק מוצריהם בגדה המערבית, ומן הצד השני גם בייבוא של חומרי גלם מהגדה ובהעסקת עובדים תושבי הגדה. קשיים נוספים התעוררו גם בהשקעות ובשיתוף פעולה בסקטור הבנקאות והביטוח, נוסף על קשיים במימון ובשל תקשורת לקויה בין הרשות הפלסטינית לבין גופים בתוך גבולות 48' שתפקידם פיתוח כלכלי – למשל לשכות מסחר, מוסדות ממשלתיים והתאחדות התעשיינים. לבסוף, אפשר לציין גם שישנם קשיים משפטיים ברישום חברות וברישום בעלות עליהן, וגם שאין בגדה מערכת סיוע והקלות מס לעידוד השקעות.
אל־ח'אלדי מבקש להציע קווי מתאר לתוכנית שתאפשר התגברות על חלק מבעיות אלו, ושתתווה כיוון לחיזוק שיתוף הפעולה בין פלסטינים אזרחי ישראל לבין הגדה המערבית, כאינטרס לאומי פלסטיני. בשטח, הוא מציין, המדיניות הישראלית מבקשת לסכל שיתוף פעולה כזה, בעוד כמה יוזמות פלסטיניות מבקשות לחזקו, אך עוצמתה של ישראל ושליטתה בשטח ובמשאבים של הפלסטינים מאפשרות לה לגבור על הפלסטינים בתחום זה. לכן על הפלסטינים לנצל כל משאב אפשרי, פרטי וציבורי, כדי להיות מסוגלים לגבור על ישראל בתחום שיתוף הפעולה משני צידי הקו.
כבר היום, לפי המחקר, ישנם 212 יצרנים ערבים בתחומי הקו הירוק המקיימים קשרים כלכליים עם הגדה המערבית. עם זאת, המחקר מראה כי היחסים אינם מפותחים כפי שהיו יכולים להיות בשל הקשיים שצוינו קודם לכן. עם זאת, המחקר הצביע על כמה הזדמנויות שניתן לנצל בתחום התלויות בצעדי מדיניות פלסטיניים לטובת ביצוען. אל־ח'אלדי מדגיש כי לשאלה מהם סיכויי ההצלחה של מדיניות כזו אין תשובה מובנת מאליה, וזאת בשל המאמצים הישראליים הכבירים במשך עשרות שנות כיבוש להפריד בין הפלסטינים משני צידי הקו הירוק בין השאר מן הבחינה הכלכלית. נוסף על כך, לדעת אל־ח'אלדי, מקבלי ההחלטות הפלסטינים משני צידי הקו הירוק חסרים חזון ברור בנושא, ומפקירים אותו לכוחות השוק ולמדיניות הישראלית. לבסוף, הקשרים הכלכליים הקיימים בין שני צידי הקו הירוק נשענים בעיקר על רשתות של קשרי משפחה, ללא ניהול או תכנון מלמעלה – פלסטיני או ישראלי. באופן כללי, הרשות הפלסטינית סובלת ממשבר מתמשך, שהתגבר עוד יותר בשל משבר הקורונה. בתוך הקו הירוק קשה לומר שהמצב ורוד הרבה יותר – אולי מצבם של ערביי ישראל טוב יותר מבחינה כלכלית, אך אין להם מוסדות של ממש המארגנים את פעילותם הכלכלית, ונראה שלערביי ישראל אין כל יכולת להקים ישות כלכלית הנפרדת מן הכלכלה הישראלית – בייחוד בשל האפליה הסיסטמתית שממנה הם סובלים. מכל הסיבות האלו, רוב האנשים סבורים שישנו קושי גדול לקיים השקעות וקשרי מסחר בין שני הצדדים.
עם זאת, אל־ח'אלדי מדגיש, המחקר הראה שקשרים כאלה כבר קיימים בפועל, והם הולכים וגדלים עם השנים באופן ספונטני למרות הקשיים, ועל כן ישנה תוחלת בהשקעה בקידומם ובפיתוחם, אף שלהשקעה כזו נדרשים שינויי מדיניות נרחבים ומאומצים הן של הממשלה הפלסטינית והן של גורמים במגזר הפרטי כמו לשכות המסחר, התאחדויות תעשיינים שונות וגופים יציגים אחרים במגזר הפרטי, שגם להם אין כרגע מדיניות וחזון של ממש בנושא שיתוף הפעולה המדובר.
מבחינת מדיניות, אל־ח'אלדי מטיל את מירב האחריות לקידום שיתוף הפעולה על הממשלה הפלסטינית, שצריכה לראות בשיתוף פעולה כזה יעד אסטרטגי כנגד המדיניות הישראלית להפרדה בין שני צידי הקו הירוק. לצד זה שקידום יחסים אלו צריך להיות יעד אסטרטגי לטווח הארוך, אל־ח'אלדי ממליץ גם על מספר צעדי מדיניות לטווח הקרוב: ראשית, הוא ממליץ על חיזוק הערוצים לשיתוף פעולה כלכלי, כולל תנועה של סחורות מקומיות ומיובאות ותנועה אנושית לצריכה, לעבודה או להשקעה. שנית, לדעתו יש ליצור סביבה מתאימה להשקעות, בין השאר על ידי שינוי חוקים קיימים הנוגעים להשקעות. על שינויים אלו לכלול בייחוד הטבות עבור משקיעים ערבים ישראלים שיקבלו עדיפות על פני משקיעים זרים. מבחינת צעדים קונקרטיים, אל־ח'אלדי ממליץ בין השאר על ביטול כל הגבלה חוקית על ערביי ישראל ברכישת נדל"ן בגדה, על הקלה ברישוי וברישום של השקעות של ערביי ישראל, על הענקת הטבות מס למשקיעים ערבים ישראלים, על שילוב של ערביי ישראל במערכת הבנקאית הפלסטינית ועל הקמת יחידה ממשלתית למעקב אחרי הקשרים הכלכליים עם ערביי ישראל.
אל־ח'אלדי מטיל את מירב האחריות לקידום שיתוף הפעולה על הממשלה הפלסטינית, שצריכה לראות בשיתוף פעולה כזה יעד אסטרטגי כנגד המדיניות הישראלית להפרדה בין שני צידי הקו הירוק
לאחר מכן, אל־ח'אלדי מתייחס להשקעה בתשתיות ולהקצאת נדל"ן ורכוש ציבורי לצורכי השקעות. לדבריו, אחד הגורמים המרכזיים המגבילים השקעות בשטחי הרשות הוא החוסר בתשתיות ובשירותים הולמים באזורים רבים בגדה, עובדה הנובעת מחוסר בהשקעה ציבורית ומן ההגבלות על שימוש בקרקעות בשטחי C. נוסף על המלצה להשקעה בתשתיות ולהקצאת נדל"ן לצורך כך, אל־ח'אלדי מציין שלפי המחקר הקמה של אזורי תעשייה באזורי הגדה המערבית הייתה עשויה להגדיל את השקעה של ערביי ישראל באזורים אלו, ועל כן הוא ממליץ על הקמה של אזורי תעשייה למשיכת השקעות, בייחוד במחוזות שכם וחברון. נוסף על כך, הוא ממליץ על הקמת מלונות נוספים בצפון הגדה, שיאפשרו לסוחרים ולאנשי עסקים ערבים ישראלים להתאכסן באזור. לבסוף, לדעתו על הרשות להקים קרן השקעות שתסייע במימון עבור אנשי עסקים והמגזר הפרטי הפלסטיני משני צידי הקו הירוק.
לסיום, אל־ח'אלדי מתייחס לשני נושאים נוספים – הראשון הוא אכיפת החוק והתערבות המדינה בפתרון סכסוכים. לטענתו, פעמים רבות רשתות המסחר מצאו את עצמן באוזלת יד כשביקשו לאכוף הסכמי סחר, מצב שעשוי לפגוע במסחר, ושדורש התערבות של הרשות כדי לפותרו. הנושא השני הוא נושא הנתונים. אל־ח'אלדי ממליץ על הקמת בסיס נתונים בנושא הסחר בין הגדה המערבית לערביי ישראל, שכן כיום אין מעקב אמיתי אחרי ההיקף ואחר האופי של סחר זה, מה שמקשה בזיהוי בעיות והזדמנויות להשקעה.
לאחר שסיים להתייחס לנושא מדיניות הרשות, אל־ח'אלדי עובר לצד השני – ערביי ישראל. שם הבעיה המרכזית היא שאין בנמצא גופים יציגים המאגדים את הפעילות הכלכלית של ערביי ישראל בתחומי הקו הירוק (מועצות יצרנים, לשכות מסחר, מועצות צרכנים וכו'). נוסף על כך, אין בנמצא חזון כלכלי קולקטיבי ברור לערביי ישראל – מה שנובע בעיקר מן האפליה ומהדיכוי שנקטו ממשלות ישראל לדורותיהן כשביקשו למנוע פיתוח כלכלי עצמי של האוכלוסייה הפלסטינית או התרחבות כלכלית שלה בתחומי הכלכלה הישראלית וכן שיתוף פעולה שלה עם הכלכלה הפלסטינית מעבר לתחומי הקו הירוק.
אל־ח'אלדי ממליץ על כמה צעדים קונקרטיים: ראשית, יש להקים קרן מענקים שתעודד צעירים ערבים בישראל ללמוד מקצועות שיש בהם מחסור בתעשייה הערבית. בייחוד, יש לפתח את תעשיית ההיי טק הערבית כמנוע צמיחה, ובתוך כך יש להקים מפעלים הקרובים לריכוזי אוכלוסייה ערבית; אין להסתמך על שיתופי פעולה עם גופים ממשלתיים ישראליים, שכבר הוכיחו שהם אינם מטפחים את הכלכלה של ערביי ישראל אלא רק מתחזקים את כפיפותה לכלכלה הישראלית; נוסף על כך, יש להקים מפעלים ערביים נוספים, שמטרתם לפזר את סיכוני המשקיעים כדי לגייס כספים מקרב העולם הערבי והמוסלמי. יש גם להקים גוף שמטרתו לקדם את הקשרים הכלכליים עם העולם הערבי והמוסלמי ולחזק את הקשרים עם כלכלת הגדה המערבית בתחומי הטכנולוגיה – המפותחת בקרב ערביי ישראל יותר מאשר בגדה. עוד בעיה שיש להתייחס אליה היא בעיית הנורמליזציה של היחסים עם ישראל המשפיעה על הסחר עם ערביי ישראל. בעיות אלה יש לפתור על ידי עריכת קמפייני מודעות שיבהירו באילו מעשים יש משום נרמול של היחסים עם ישראל, ואילו צעדים נחשבים פעולות כלכליות לגיטימיות ורצויות בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק.
לאחר מכן אל־ח'אלדי מתייחס לגורם נוסף – הרשויות המקומיות וארגוני החברה האזרחית משני צידי הקו הירוק, שלדעתו יש להם תפקיד מרכזי שעיקרו קידום החרם הכלכלי על ישראל וקידום ההסתמכות על מוצרים המיוצרים על ידי ערביי ישראל במקום על ידי ישראלים. אל־ח'אלדי מציע מספר צעדים, ביניהם הגברת המודעות להזדמנויות כלכליות בקרב אנשי עסקים, חיזוק התיירות על ידי הפצת מידע בנוגע אליה, עריכת שיתופי פעילה ספורטיביים, קיום סדנאות ופגישות בין אנשי היי טק פלסטינים משני צידי הקו הירוק והקצאת תקציבים להקמת מפעלים ומרכזים טכנולוגיים, שיפור תשתיות והשקעה בערים פלסטיניות בתוך גבולות הקו הירוק והענקת הקלות מס לחברות היי טק.
אחרון חביב, גם למגזר הפרטי יש תפקיד חשוב בתוכנית הכלכלית של אל־ח'אלדי. לשם כך הוא ממליץ על הקמה של גוף יציג שיאגד את אנשי העסקים הבולטים משני צידי הקו הירוק ואת ראשי הרשויות שבשטחן מפעלים כדי ליצור שיתוף פעולה ולבחון הזדמנויות השקעה, בייחוד בתחומים כמו תיירות, חינוך, תעשייה, חקלאות, בריאות וטכנולוגיה. נוסף על כך, יש להקים חברות פלסטיניות משותפות משני צידי הקו הירוק בתחומים שונים, בייחוד בתחום ההיי טק, שיסייעו לפיזור סיכוני המשקיעים. פיננסית, אל־ח'אלדי ממליץ גם על גיבוש אסטרטגיות להשקעה של כספי הפנסיה והחיסכון של פלסטינים, המושקעים כיום בבנקים ישראליים או בבורסה הישראלית, וכן ממליץ לגבש אסטרטגיה לניצול היתרונות ההשקעתיים של הרשות, כמו למשל כוח עבודה וחומרי גלם זולים וקשר לשווקים של מדינות ערב. לבסוף, אל־ח'אלדי ממליץ גם על צעדים כמו הסתמכות גדולה יותר של בעלי עסקים ערבים-ישראלים על פועלים פלסטינים, על הגברת שיתוף הפעולה בין הצדדים בתחומי השינוע והייבוא ועל פיתוח משאבי אנוש באמצעות סדנאות הכשרה משותפות, שיאפשרו גם החלפת ידע בין הצדדים.
באופן כללי, אפשר לומר שאל־ח'אלדי מזהה סיטואציה מבנית מקיפה למדי, התלויה ביחסים המבניים בין פלסטינים לישראלים. ואכן, ישראל מחזיקה בכוח אדיר לקבוע את המציאות בתוך השטח שבין הים לנהר – בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. בתוך מציאות זו, מהו המקום שנשאר לפלסטינים לשנותה? דומה שבסופו של דבר על אף שאל־ח'אלדי מבקר את הפרדיגמה ה"ליברלית", הוא מסתמך על כלים הקשורים להשקעה ולסחר, רוצה לומר, מבקש לרתום את השוק החופשי לטובת האינטרס הלאומי הפלסטיני, גם אם באמצעות השקעה ממשלתית ותכנון מלמעלה. אפשר לומר שהשוק החופשי מותיר פרצות במדיניות הישראלית מפני שלא ניתן לשלוט בו לחלוטין מלמעלה, והוא מאפשר חופש מסוים בהשקעת כספים, בסחר וביצירת חוזים. אל־ח'אלדי למשל מתמקד בעובדים רק כ"משאב" עבור השקעה של המגזר הפרטי. האם אכן יש בכוחה של גישה זו לשנות את המציאות, גם כנגד הכוחות האדירים המבקשים לשמרה ואף להגביר את הפיצול בין הפלסטינים משני צידי הקו הירוק?
