מהסכמי אוסלו ועד "עסקת המאה" של טראמפ, מהיוזמה הערבית ועד מפת הדרכים, תולדות היחסים בין ישראל לפלסטינים מנוקדות בשורה ארוכה של יוזמות לפתרון הסכסוך. יוזמות אלה נבדלות זו מזו בהיקפן, במידת רצינותן, בזהות הגורמים האזוריים והעולמיים שהעניקו להן חסות וברמת הבשלות הסופית שלהן, אולם הן כולן חולקות גורל אחד כיום: הן נכשלו, בין אם בגוויעה ארוכה ואיטית או בפיצוץ אלים, ואיש איננו טורח כיום לקדמן. בעשור האחרון נראה היה שעצם הרעיון של משא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים ירד מהפרק; ולאחר המתקפה הברוטלית של חמאס על יישובי הדרום ב־7 באוקטובר האחרון, והמלחמה שהכריזה בעקבותיה ישראל על רצועת עזה, כרגע יש מי שבעיניהם כל יוזמה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום נראית כהזיה פרועה.
ייתכן שהם צודקים, ניית'ן בראון (Brown) ועמר חמזאווי (Hamzawy) סבורים. בראון הוא חוקר מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ומומחה לגאופוליטיקה ולמדיניות במזרח התיכון, וחמזאווי חוקר פוליטיקה, חברה ומדינה בעולם הערבי ומכהן כעמית בכיר בתוכנית לחקר המזרח התיכון של מכון קרנגי. במאמר משותף שפרסמו בימים האחרונים הם מסכימים: ייתכן מאוד שהאירועים האחרונים הנחיתו מכת מוות על הסיכויים לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בדרכי שלום. ועם זאת ייתכן שדווקא הזעזוע העמוק שחוו ישראל, הפלסטינים והאזור כולו בחודשים האחרונים, זעזוע שעודנו נמשך – דווקא הוא עשוי להניע כוחות חדשים באזור ובעולם, בפרט את מדינות ערב, לנסות לשקם את מסלול המשא ומתן לפתרון הסכסוך. למעשה, השניים סבורים, אם יש מישהו שבתנאים הגאופוליטיים הנוכחיים מסוגל לעשות זאת, הרי שמדובר במדינות ערב. מה הסיכויים לכך, ומדוע דווקא כעת מדינות ערב עשויות להצליח היכן שהן ואחרות נכשלו לפנים? הניתוח של בראון וחמזאווי מבקש להשיב.
אופטימיות ופסימיות הן כמובן עניין של נטייה אישית, והבחירה אם להאמין שהסכסוך יכול להיפתר בדרכי שלום היא במידה רבה עמדה אידאולוגית יותר מאשר תוצר של ניתוח גאופוליטי. אולם אפילו אם שומרים על אופטימיות, חמזאווי ובראון מצהירים שהסבירות להתממשות התרחיש שהם מתארים היא נמוכה במיוחד. הדבר יצריך לדבריהם שורה ארוכה של תנאים שימולאו, תנאים שבחלקם נראים רחוקים מאוד; "המציאות הגאופוליטית והתרחישים הפוליטיים באזור כיום אינם מצביעים לכיוון פתרון הסכסוך אלא לכיוון ההפוך". ועם זאת, המאמר שלהם מצביע דווקא על האפשרות הסבירה פחות, ויש לכך שתי מטרות. ראשית, לדבריהם אימוץ עמדה פסימית עלול להוביל לפסיביות ולחידלון, ובתורן אלה צפויות להרע את המצב באופן ממשי. בהיעדר שיח סביב אפשרויות פעולה קונקרטיות, הכוחות האזוריים והבין־לאומיים שעשויים לשים קץ לסכסוך יראו את עצמם פטורים מעצם הניסיון, ועל כן יש להציע פתרונות ולו כדי למנוע זאת. שנית, בראון וחמזאווי אינם מתיימרים להציע נוסחה בדוקה לפתרון הסכסוך, והם ספקניים לגבי האפשרויות של פתרון כזה; אולם הם מבקשים בכל זאת להצביע על התנאים שצריכים להשתנות כעת כדי שמלכתחילה פתרון כזה יהיה בגדר האפשר.
השניים מתחילים דווקא במי שבניגוד לציפיות לא יוכלו כנראה להועיל הפעם לשלום בין ישראל לפלסטינים, דהיינו ארצות הברית והאיחוד האירופי. באשר לראשונה, באופן מסורתי היא הייתה נותנת החסות העיקרית במאמצי שלום ישראלים-פלסטיניים קודמים, אך הפעם הדברים שונים. לארצות הברית כבר אין חזון מגובש לפתרון כולל לסכסוך, והיא עסוקה בנושאים אחרים: שנת בחירות מקטבת מבית, ומחוץ סדר יום בין־לאומי עמוס שבו סוגיות כמו המאבק האסטרטגי עם סין, מלחמת רוסיה-אוקראינה, אתגרי האקלים וההאטה בכלכלה העולמית דוחקות הרחק לאחור את פתרון הסכסוך. בעבר ארצות הברית אולי האמינה שהגיבוי הבלתי־מסויג שהיא מעניקה לישראל יכול לאפשר לה להושיב בכוח את בת־בריתה לשולחן המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, אולם כיום ברור שהיא טועה. אדרבה, הסיוע האמריקני מפיח בקרב מנהיגי ישראל תחושה שהם יכולים להמשיך בכיבוש, בתוקפנות כלפי הפלסטינים ובהזנחת הניסיונות למשא ומתן, וכי למדיניות זו אין כל מחיר דיפלומטי. "רשת הביטחון" האמריקנית פוטרת אותם, כך נראה להם, מכל מחויבות לפלסטינים.
גם האיחוד האירופי מילא בעבר תפקיד אינסטרומנטלי במאמצים לפתרון הסכסוך, בין היתר באמצעות תפקידו בקוורטט לענייני המזרח התיכון. אלא שסדר העדיפויות שלו שונה בתכלית כיום. מלחמת אוקראינה-רוסיה, משברים כלכליים שניצבים לפתחו ואתגרים אחרים שואבים מן האיחוד כל שביב של יוזמה בין־לאומית, ודאי שלגבי פתרון בעיה מורכבת כמו הסכסוך. ממילא, מדינות האיחוד השונות לעיתים מחזיקות לכתחילה בעמדות הפוכות בנושא זה, מה שמקשה עליהן אפילו יותר ליזום פתרון. לבסוף, מעורבות בסכסוך עלולה לעלות למדינות אירופה בנזק ממשי: כל עמדה שתינקט תעורר כנראה בקרב חלקים בציבור האירופי גלי אנטישמיות או לחלופין אסלאמופוביה, והדבר האחרון שנחוץ לאירופה כרגע הוא מתחים שיפוררו את המרקם החברתי העדין שלה. אין זה פלא אפוא שאירופה וארצות הברית גם יחד מגבילות את מעורבותן במלחמה האחרונה לכדי תמיכה כמעט מלאה בישראל, תשלום מס שפתיים לקריאה לשמור על זכויות האדם ותיאום מאמצים טקטיים בתחום הסיוע ההומניטרי. הן אולי תוכלנה לסייע במאמצים עתידיים לפתרון הסכסוך באמצעות מימון, תרומות, דיפלומטיה וערבויות, אולם מהן לא תבוא, לדעת חמזאווי ובראון, היוזמה לפתרון.
מי שדווקא יוכלו לעשות זאת, לדעת הכותבים, הן מדינות ערב. אומנם בעבר הן היו מעורבות ביוזמות פתרון וכשלו. הדוגמה הבולטת היא כמובן יוזמת השלום שהוכרזה על ידי מדינות הליגה הערבית בראשות סעודיה בשנת 2002 בתגובה למאורעות האינתיפאדה השנייה והמכה שניחתה על תוכנית אוסלו. יוזמה זו – שעיקרה נורמליזציה מלאה בין מדינות ערב והפלסטינים לבין ישראל תמורת נסיגה ישראלית מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים – לא הבשילה לכדי כל תוצאה ממשית, ובשנים האחרונות היא נגנזה סופית. אלא שלדברי בראון וחמזאווי, ייתכן שכעת בשלה השעה להקים אותה לתחייה. מדינות ערביות רבות השקיעו בשנים האחרונות בצעדים להגברת היציבות האזורית, וכעת לאותן מדינות רבות יש אינטרס ברור ומיידי בפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. בקרב כל אחד מהגורמים השונים המעורבים בסכסוך – ישראל, הפלסטינים, מדינות ערב השכנות לישראל ומדינות מרכזיות אחרות בעולם הערבי – ניתן לזהות מערכת שונה של מניעים ואילוצים שמתכנסים לעמדה מסוימת כלפי הסכסוך ופתרונו. כאשר מנתחים כל אחת מהן בנפרד, האפשרות של יוזמת שלום ערבית חדשה נראית אפשרית למרות הכול – למעשה, היא האפשרות היחידה.
הראשונה שעשויה הייתה אולי להניע תהליך שלום עם הפלסטינים, ככל שהדבר נשמע מופרך במציאות הנוכחית, היא ישראל. אחרי הכול, אם ישראל תיסוג מיוזמתה מהשטחים שנכבשו ב־1967 ותאפשר הקמת מדינה פלסטינית, יהיה זה צעד מכריע בדרך לפתרון הסכסוך. אולם הסיכויים שישראל תיזום צעד כזה, מזכירים בראון וחמזאווי, הם נמוכים ביותר. ראש ממשלת ישראל נתניהו הצהיר שוב ושוב שיתנגד להשבת הריבונות על עזה לרשות הפלסטינית, ובכירים בשני צידי המערכת הפוליטית הישראלית הציעו לאחרונה תחליפים מופרכים יותר או פחות לרשות הפלסטינית. המערכת הפוליטית הישראלית במובן זה היא רק סימפטום של הלך הרוח בציבור הישראלי, שחלקים גדולים ממנו תומכים בכיבוש צבאי של עזה לזמן בלתי־מוגבל או אפילו בסיפוחה למדינת ישראל. ממילא, הקיטוב במערכת הפוליטית ובדעת הקהל בציבור הישראלי יקשו מאוד על הסכמה פנים־ישראלית שתוביל את ישראל ליזום משא ומתן.
אולם מנגד, לדעת חמזאווי ובראון, ייתכן שבהינתן יוזמה חיצונית, מדינת ישראל עשויה לשתף איתה פעולה. במצב כזה, הקיטוב הפוליטי בציבור הישראלי עשוי דווקא להקל את אימוץ היוזמה: אחרי הכול, מנהיגים כמו יאיר לפיד הביעו מאז ראשית הלחימה הסכמה עקרונית לכניסה של הרשות לרצועה באופן שאולי עשוי להבשיל בהמשך הדרך לכניסה לתהליך של משא ומתן. נושא המשא ומתן לפתרון הסכסוך עשוי במצב כזה להיות דווקא מוקד כוח של הנהגה ישראלית אלטרנטיבית, וכך לזכות ברוח גבית. וייתכן שדווקא תחושת הזעזוע שהותירו אירועי 7 באוקטובר בליבם של ישראלים רבים תגרום להם לשקול שנית את עמדתם לגבי פתרון הסכסוך. אחרי הכול, האשליה שניתן לחיות על החרב קרסה קודם כול בעיניהם.
אשר לפלסטינים, חמזאווי ובראון מסכימים: לא רק שהם אינם בעמדה ליזום משא ומתן לשלום עם ישראל, אלא שכלל לא ברור אם ניתן להצביע אצלם על גורם שיוכל לתפקד כצד במשא ומתן כזה. הסכסוך בין פתח לחמאס, חולשתה המבנית של הרשות, התפוררות ארגון אש"ף ומשבר הפופולריות של תנועת פתח – כל אלה מקשים מאוד על בחירת נושא ונותן פלסטיני. אולם לדברי בראון וחמזאווי, נציגות פלסטינית אחידה למשא ומתן יכולה להתגלם בדמותה של רשות פלסטינית משודרגת. תנאים מסוימים יצטרכו להתמלא – הרשות תצטרך לשוב לרצועת עזה, המוסדות החברתיים והמדיניים שלה יזדקקו לחיזוק, והיא תתבע ערובות לכך שהיא איננה שבה לרצועה בתור קבלן ביטחון ישראלי אלא במסגרת תהליך שלום כולל. יידרשו גם מאמצי גישור בין כל הפלגים הפוליטיים הפלסטיניים, ויהיה צורך בנוסחה שבמסגרתה כל אותם פלגים ייוצגו בשלטון – כולל תנועת חמאס, אם זו תשרוד את המלחמה הנוכחית. אולם הדבר אפשרי בסופו של דבר. ישנם קווי יסוד שעליהם מסכימים רוב המנהיגים הפלסטיניים: הם מסרבים לתפקד כקבלן ביטחון של ישראל, ועומדים על התביעה להקים מדינה פלסטינית. על בסיס קווי יסוד אלה הפלסטינים עשויים להצליח להעמיד נציגות אחידה ולגיטימית לטובת יוזמת שלום עתידית.
מנגד, את תפקיד הכוח המניע והיוזם ימלאו מצרים וירדן. לשתיהן יש מניעים קונקרטיים לחתור לסיום הכיבוש והסכסוך ולהשגת שלום בין ישראל לפלסטינים: מצרים מעוניינת לשמור על עזה כאזור חיץ שירחיק את ישראל מגבולותיה ולהפחית מעל הרצועה את הלחץ הצבאי הישראלי שיגרום לזליגת טרור לשטחיה; ואילו ירדן חוששת שהמשך הלחימה יעורר מתחים ודחפים אלימים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה שחיה בשטחה, או יצית את הגבול בינה לבין ישראל. שתי המדינות גם יחד חוששות שהמלחמה תגרום לגל של פליטים פלסטינים להידפק על דלתותיהן ולערער בהן את המרקם החברתי, ומנגד שתיהן אינן מעוניינות לשאת באחריות הביטחונית על רצועת עזה במקום הרשות הפלסטינית.
למצרים ולירדן ישנו אפוא מניע לגשר במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אולם חשוב לא פחות – יש להן גם יכולת. לכל אחת מהן יש קשרים טובים עם שני הצדדים, ומצרים בפרט כבר הראתה בסבבי הלחימה הקודמים שהיא מסוגלת לתווך בהצלחה במשא ומתן בין ישראל לבין הפלגים החמושים בעזה. זו האחרונה אף הקפידה שלא לגרש את שגריר ישראל במצרים בעקבות המלחמה – בניגוד לשורת מדינות ערביות אחרות – מתוך הבנה שצעד כזה עלול להזיק למידת הנכונות של ישראל לקבל אותה כמתווכת במשא ומתן. ירדן אומנם גירשה את השגריר הישראלי, אולם היא מקפידה להתבטא על פי רוב באופן חיובי, קרי תמיכה בשלום ולא גינוי כלפי ישראל, ובכך היא מצליחה לשמור על שלום מתוח עם ישראל גם כעת. בשל מיקומן והשפעתן, שתי המדינות הללו מוכרחות להיות מעורבות בכל משא ומתן עתידי בין ישראל לפלסטינים; בעת הנוכחית, נראה שהן מחזיקות גם במוטיבציות המתאימות.
לבסוף, ובניגוד לעבר, ישנה שורה של מדינות ערביות אחרות שעשויות דווקא כעת להיות מושקעות במיוחד בניסיון ליזום שלום ישראלי-פלסטיני. מאז ראשית העשור הקודם משטרים ערביים אוטוקרטיים במדינות כמו סעודיה, האמירויות, קטר ומרוקו חוששים מתרחיש בלהות שבמסגרתו היציבות האזורית תתערער כתוצאה ממלחמה או מסיבה אחרת, והדבר יעורר גלי מחאות מעין אלה שמוטטו אוטוקרטיות ערביות אחרות באירועי האביב הערבי. כדי למנוע מציאות כזו, נראה שבשנים האחרונות מדינות אלה – בפרט המפרציות שבהן – מנסות להגדיל את מידת היציבות האזורית בכל מחיר. הפיוס בין סעודיה לאיראן, נסיגת האמירויות מהמלחמה בתימן, נרמול היחסים של שורת מדינות מהמפרץ עם ישראל והפיוס בין קטר ליתר מדינות המפרץ הן רק חלק מהדוגמאות לשינוי הגישה שמאפיין אותן. אין כל סיבה אפוא, לדברי חמזאווי ובראון, שסדר יומן הדיפלומטי לא יכלול ניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני, המסכן את היציבות באזור.
חשוב מכך, אולי, מדינות ערביות אלה ניחנות בכלים המתאימים ובנכונות מוצהרת לתיווך בסכסוך. במישור הפומבי, מדינות כמו סעודיה והאמירויות שבות ומכריזות על נכונותן לתווך בכל מאמץ למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. יתר על כן, ההון הכלכלי הרב שיש לחלק מאותן מדינות כמו גם השפעתן בעולם הערבי עושה אותן מתאימות במיוחד לתווך במשא ומתן עתידי ולממנו. לבסוף, הן מחזיקות בקשרים טובים במיוחד עם שני הצדדים: חלקן מהמדינות כמו האמירויות מיודדות במיוחד עם ישראל, ואחרות כמו קטר נהנות מהשפעה מיוחדת על הפלסטינים ועל חמאס בפרט. בימים אלה ממש קטר מדגימה את יכולותיה הדיפלומטיות בתיווך עסקת חילופי שבויים בין ישראל לחמאס. מדובר אומנם בדוגמה טקטית שאולי מוקדם ללמוד ממנה על משא ומתן כולל במעורבות גורמים רבים הרבה יותר, אולם היא מדגימה את היכולות הייחודיות של מדינות ערב לגשר דווקא בעת הזו. שילוב של יכולות אלה לצד המוטיבציה החדשה להגיע ליציבות אזורית עשויים בהחלט להקל על מדינות ערב, או על גוף מולטילטרלי שייצג אותן, להפוך למתווכות בסכסוך.
מתבקש כמובן לשאול בנקודה זו: אם אומנם מדינות ערב מחזיקות ברצון וביכולת לתווך בין ישראל לפלסטינים, מדוע עד 7 באוקטובר הן לא קידמו אף פתרון? התשובה, לדברי חמזאווי ובראון, היא שעד כה כל הצדדים – כולל ישראל והפלסטינים – היו יכולים לשגות באשליה שאפשר לוותר על פתרון הסכסוך. ישראל, שממילא הלכה ונטתה ימינה עם השנים, אומנם סבלה מעת לעת מפרצי אלימות נקודתיים, אולם היא ספגה אותם. בהיעדר לחץ בין־לאומי לפתרון, היא העדיפה להשאיר את הצד הפלסטיני חלש ומפוצל. אותו צד פלסטיני מפוצל, קרי הפלגים הפלסטיניים ובראשם חמאס ופתח, פטרו את עצמם מלחתור לפיוס פנימי – כל אחד מסיבותיו: בפתח ידעו שפיוס יחייב אותם להעלות לדיון מחודש את שאלת הנהגת הרשות ובפרט לערוך בחירות ולספוג מכה אלקטורלית קשה; בחמאס ראו בסכסוך עם פתח תירוץ שאפשר להם להמשיך לשלוט ברצועת עזה, כמו גם אפשרות לטפח רומן חדש עם "ציר ההתנגדות" בראשות איראן, שמימן וחימש את חמאס ברוחב לב. מצב זה, שהתבטא ברגיעה אזורית מעל לפני השטח, לא איים על היציבות האזורית כמעט – בוודאי לא מספיק כדי להניע את מדינות ערב לפעולה. כך, במשך השנים הארוכות בואכה 7 באוקטובר האחרון, פתרון הסכסוך פשוט לא נראה חשוב מספיק לאיש.
אולם אז מאורעות השבועות האחרונים הוכיחו שמתחת לפני השטח המשיך הסכסוך להתנהל והוא זקוק לפתרון דחוף. ואם אומנם יסיטו האירועים האחרונים את הקשב העולמי והערבי לסכסוך, הרי שלא תהיה זו הפעם הראשונה. כך קרה, למשל, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, שעה שסדאם חוסיין ניסה להכניס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני למשוואת הכוחות ולגרור את האזור למלחמה כוללת על ידי ירי טילים לישראל. לאחר המלחמה, מזכירים חמזאווי ובראון, הייתה ארצות הברית נחושה בדעתה לפתור את הסכסוך, ובעקבות כך כינסה את ועידת מדריד שבתורה הובילה להנעת תהליך אוסלו וגם לחתימה על הסכם בין ישראל לירדן. בדומה לכך, האלימות הקיצונית של האינתיפאדה השנייה היא שהניעה את סעודיה לקדם את יוזמת השלום הערבית ב־2002, ואף שזו אומנם נגנזה בשנים הבאות, בלי התמריץ לסיים את שפיכות הדמים, ספק אם היא הייתה נהגית לכתחילה.
במשא ומתן בעבר, מדינות ערב לא היו מתווכות אלא צד לסכסוך; אינטרסים שונים פילגו אותן בינן לבין עצמן, ועצם הניסיון להביא אותן לשולחן המשא ומתן היה אתגר. היום הן אלה שרוצות ליצור שולחן כזה למשא ומתן
בראון וחמזאווי סוקרים באריכות ובפירוט את האופן שבו יוזמות אלה ואחרות נולדו בעקבות פאזות של אלימות ואת הסיבות לכישלונן בסופו של דבר. מבלי לחזור על פירוט זה, הלקחים עומדים בעינם: בלי נחישות ולחץ מצד גורמי התיווך, בלי התעקשות על משא ומתן מהותי והימנעות מגלישה למיקוח על פרוצדורות, בלי הקפדה על קיומן של מסגרות מולטילטרליות חזקות שילוו את המשא ומתן הישיר בין הצדדים ושיתמכו בו, וכמובן בלי שיתוף פעולה מלא וכן מצד הצדדים – אפשר לוותר על התקווה להגיע לפתרון בסופו של דבר. כל אחד מהתנאים כשלעצמו איננו קל למילוי, וכולם ביחד קשים פי כמה.
אולם בעיני חמזאווי ובראון אפשר להניח שהפעם הדברים יהיו שונים וזאת מסיבה מרכזית אחת: מדינות ערב הן מדינות שונות כיום. במשא ומתן בעבר, הם מזכירים, מדינות ערב לא היו מתווכות אלא צד לסכסוך; אינטרסים שונים פילגו אותן בינן לבין עצמן, ועצם הניסיון להביא אותן לשולחן המשא ומתן היה אתגר. היום הן אלה שרוצות ליצור שולחן כזה למשא ומתן. בעבר, הייתה זו ארצות הברית ששקדה על גישור בין מדינות ערב בניסיון להביא ליציבות אזורית. היום "יציבות אזורית" היא אבן יסוד במדיניות החוץ של אותן מדינות ערב עצמן. גם כיום, כמו בעבר, מדינות ערב אינן רגילות לפעול יחד. אולם בניגוד לעבר, כיום הן כבר אינן יכולות להרשות לעצמן שלא לפעול יחד.
מתוך ניתוח זה של הכוחות ושל המניעים הגאו־אסטרטגיים, וכדי להימנע מהצהרות כלליות מדי, חמזאווי ובראון מתארים מתווה קונקרטי מסוים שברוחו עשויה להתממש לבסוף "יוזמת השלום הערבית גרסה 2.0". ראשית, ואף שיהיה מדובר ביוזמה ערבית, כדי ליהנות משיתוף פעולה מצד ישראל, יוזמה כזו תצטרך לקבל את חסותם, את ברכתם וגם את תמיכתם הכספית של גורמים מרכזיים נוספים כמו ארצות הברית, האיחוד האירופי או מועצת הביטחון של האו"ם. השיחות עצמן יתנהלו תחילה בין מדינות ערב השונות לבין עצמן ובינן לבין שני הצדדים בסכסוך, וישראל והפלסטינים לא יופגשו ישירות; זאת מתוך ניסיון לבסס בעבור כל אחד משני היריבים מערכת של תמריצים שתגרום לו בסופו של דבר להסכים לבוא לקראת הצד השני. רק בשלב מאוחר יותר יגיע תורן של השיחות הבילטרליות, ואפשר לקוות שבשלב זה האיבה ההדדית תפנה את מקומה לאינטרסים חופפים.
לצורך כך יהיה צורך לפתור את בעיית ההנהגה הפלסטינית, וגם לבעיה זו בראון וחמזאווי מציעים מתווה. את הצד הפלסטיני ייצגו הרשות הפלסטינית או אש"ף, אולם בתנאי שאלה יכללו גם נציגות של פלגים נוספים מלבד פתח ובמידת הצורך גם את תנועת חמאס. האחרונה אומנם תצטרך לקבל על עצמה ויתורים, ואפילו אז ישראל עשויה להטיל וטו על דיאלוג ישיר איתה. לפיכך ייתכן שיהיה צורך לקיים משא ומתן נפרד בין פתח, חמאס ויתר הפלגים הפלסטיניים לגבי ההנהגה וייצוג האינטרס הלאומי. תהליך כזה, שייערך בחסות מצרים או קטר, ייצור הבחנה בין עמדת ההנהגה הפלסטינית לבין הסמכות לייצג את הפלסטינים מול ישראל, ויטמיע את ההבנה ששאלת המשא ומתן תוכרע בנפרד מהשאלה של הנהגת המדינה הפלסטינית לעתיד. כך תוכל ישראל להסכים למשא ומתן, ולא תיפגע זכותה של אף תנועה פוליטית פלסטינית לייצג את הציבורים התומכים בה.
מדובר כמובן בהתגמשות מצד הפלסטינים, וחמזאווי ובראון מאמינים שעל ישראל להציג תמורה ראויה. כדי לאותת על רצינות כוונותיה, ישראל יכולה לנקוט צעדים שנעים בטווח שבין הקפאת הבנייה בהתנחלויות, הקלת המצור על עזה, מתן חופש תנועה לפלסטינים בין הגדה לעזה, הקמת מוסדות אזרחיים ומדינתיים כלל־פלסטיניים או אפילו הכרה במדינה פלסטינית בהווה. מדובר בצעדים מרחיקי לכת, אולם במידה רבה גם בצעדים הכרחיים לעצם קיום השיחות. אחרי הכול, מחוות מצד ישראל הכרחיות לא רק כדי להבטיח שיתוף פעולה מצד הנציגות הפלסטינית במשא ומתן, אלא גם כדי להראות לציבור הפלסטיני כולו שאותה נציגות משרתת בפועל את האינטרס הלאומי. כדי שמסרים אלה יעברו ביעילות ושכל הצדדים יהיו נכונים ויפגינו רצון טוב, יהיה על המתווכות הערביות לפעול ברגישות ובחוכמה.
שלוש הפסקאות האחרונות עשויות להישמע לחלק מהקוראים כמו מדע בדיוני, ובראון וחמזאווי ערים לכך. יתר על כן, וחרף הרצון להישמע קונקרטיים במקום זאת ולהימנע מניסוחים כלליים מדי, הם מאמינים שתיאור מדוקדק מדי של תהליך המשא ומתן ושל תוצאותיו עלול דווקא להגביל את הצדדים או להביא בסופו של דבר לכישלון. בשורה התחתונה, המחברים מאמינים שהפתרון לסכסוך יוכל ללבוש צורות רבות וגם ניסוחים "רזים" יותר מזה שהובא לעיל. בסופו של דבר, בעיניהם, אין חשיבות לאופי הקונקרטי של אותה יוזמת שלום עתידה. היא תצלח בכל מתווה שהוא, אם תיטווה סביב עקרונות אלה:
- הלאומיות היהודית וזו הפלסטינית הן לגיטימיות ומגיע להן ביטוי ממוסד;
- יש לשמור על זכויות האדם של יחידים ושל קהילות;
- כל הגורמים צריכים לדחות בפירוש ובבירור כל מעשה או רטוריקה אנטישמיים, אסלאמופוביים או גזעניים;
- כל הצדדים המעורבים במשא ומתן מוכרחים לא רק לדחות פגיעה באזרחים, אלא להיאבק בה באופן אקטיבי;
- התנחלות בשטחים הפלסטיניים והעברת פלסטינים בכפייה מבתיהם למצרים, לירדן או לכל יעד אחר אינן חוקיות, וכל הצדדים מחויבים להילחם בהן;
- כתוצאה מתהליך המשא ומתן, כל המדינות המעורבות יקיימו קשרים דיפלומטיים, פוליטיים וכלכליים מלאים זו עם זו;
- אף אדם לא ייוותר ללא מעמד אזרחי כתוצאה מהסכם זה או אחר.
גם בניסוח זה, יהיו מי שבעיניהם התוכנית שמציעים בראון וחמזאווי לא תיתכן. חלק מהעקרונות לא יהיו מקובלים על ישראל, ואף שהפלסטינים כנראה יקבלו את רובם – אפשר להניח שהם יגלו חשדנות כלפי עצם התהליך. ייתכן שארצות הברית תחשוב שמדובר בתוכנית שאפתנית, ולא תהיה מוכנה לסמוך עליה את ידיה; ובאופן כללי, נראה שכל אחד מהגורמים המעורבים ימצא סיבה משלו לדחות את ההצעה או לחוש שהיא מקפחת אותו. לכן שבים השניים ומדגישים שלא מדובר בתוכנית סגורה וכוללת, כי אם בשורת עקרונות מנחים שיכולים להעניק למשא ומתן עתידי מהות וחזון. הפרטים, הם מדגישים, יוכרעו על ידי הגורמים המעורבים – ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב – באמצעות דיאלוג בפורומים שונים ודרך מנגנונים שונים של שיתוף פעולה.
אולם אפילו חרף כל ההסתייגויות, בראון וחמזאווי ספקניים לגבי האפשרות שהתוכנית שלהם תתממש. לדבריהם, "הסכם שאפתני פחות שיסתפק בהבטחת השקט בעזה ובהפחתת המתיחות בגדה ובירושלים נראה כמו אפשרות מציאותית יותר". מדינת ישראל תרגיש שוב שהמצב בשליטה, הפלסטינים יחזרו למציאות כמו זו שאליה הם התרגלו (אולם מעט יותר גרועה), ומנהיגים מהאזור ומהעולם יסתפקו בהצהרות ריקות לגבי חשיבות ההגעה לפתרון דיפלומטי. הכול ישוב לקדמותו; הפצצה תמשיך לתקתק, והאחראים למצב הנוכחי ימשיכו להתפלל שהיא לא תתפוצץ בקדנציה שלהם.
