הפרכת התפיסה "שלום תמורת שלום" במאמרו של בן עמי נפגמת מאוד משום שהדרך למסקנתו הנכונה במאמר זה רצופה כשלים עובדתיים והגיוניים, המערערים את החלופה היחידה לתפיסה הזאת – "שלום תמורת שטחים". "שלום תמורת שלום" הוא, כמאמר הביטוי הערבי, בבחינת "בריחה קדימה" של נתניהו (ושל טראמפ) מעומס הבעיות האישיות והלאומיות הקיומיות מביתו פנימה. נתניהו מנסה להציג את המלט בלי המלט, כאילו אפשר להחביא את הפיל הפלסטיני מתחת לשטיחים, או ליתר דיוק – מתחת לשטחים.
בניגוד גמור לטענת בן עמי, מצרים וירדן לא התעלמו מהסוגיה הפלסטינית, ועם כל מדינות ערב והאסלאם יחד הם אימצו את יוזמת השלום הערבית. נתניהו, כמו בן עמי, מתעלם מלקח מהותי – תוכנית טראמפ, שנתניהו גמר עליה את ההלל בעת השקתה בתחילת השנה כ"הזדמנות המאה", טורפדה בראש ובראשונה מכוח הווטו המעשי של הפלסטינים החלשים, שאליהם הצטרפו סעודיה, ירדן, מצרים ועוד. הווטו המעשי של הפלסטינים איננו נובע מכך שמדינות ערב סרות למרותם, אלא מכך שאף אחד בעולם הערבי והאסלאמי איננו רוצה ואיננו יכול למלא את מקומם.
בן עמי לא הכין שיעורי בית בהקשר של סיפור כישלון המשא ומתן ב־2014 בהובלת אובמה וקרי. המאמץ כשל אז משום שכדי להכשילו הציגה ישראל בראשות נתניהו תנאי בל יעבור של הכרה פלסטינית במדינה יהודית, וניצלה את הרגיעה היחסית לפעילות התנחלותית מואצת. על כך הצר שר החוץ קרי כבר מתחילת המשא ומתן (מרס 2014), כשהצהיר פומבית בפני ועדת החוץ של הקונגרס, כי הדרישה מן הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית היא, כלשונו, "טעות": "אני חושב שזו טעות מצד כמה אנשים [כלומר, נתניהו] להעלות שוב ושוב את הענין הזה כגורם המכריע ביחסם כלפי מדינה פלסטינית ושלום. הבהרנו את גישתנו זו". בן עמי גם מתעלם מדחיית נתניהו ושר הביטחון דאז יעלון את התוכנית הביטחונית של הגנרל אלן, למרות התמיכה הרחבה בה במערכת הביטחונית.
ביטוי מובהק לנפתלותו של נתניהו היא העובדה שבהסכם הנורמליזציה הראשון עם מדינה ערבית הוא "שכח" לדרוש ממנה להכיר במדינה יהודית. היסמכותו של בן עמי על פואד עג'מי כאורים ותומים מעוררת תמיהה. עג'מי לא התמחה בסוגיה הפלסטינית, והציטוט ממנו בדבר אי־האפשרות המוחלטת של הסדר מדיני עם הפלסטינים הוא מהתקופה שקדמה ליוזמה הערבית. אם בן עמי שואב תימוכין מציטוט זה, עולה השאלה מה החלופה שלו ל"שלום תמורת שלום"?
בן עמי, בעקבות התקשורת בישראל בכלל, מעלים עין מן התגובות הביקורתיות בעולם הערבי והאסלאמי להסכם עם האמירויות. מזכ"ל הליגה הערבית, אבו אל־ע'יט, הצהיר ב־22 באוגוסט 2020 כי בדיוניו עם חברות הליגה הומחשה העובדה הנחרצת שהיוזמה הערבית היא מקור הסמכות הבלעדי, בהיותה מושתתת על הנוסחה "השטחים תמורת השלום", ולכן הכרחי שהנורמליזציה תתממש רק בהקשר הזה. שר החוץ הירדני איימן צפדי חש לפגישה עם סאיב עריקאת ביריחו, והצהיר כי היוזמה הערבית וההחלטות הבין־לאומיות (דוגמת החלטה 242) הן "הדרך היחידה" לפתרון הסכסוך (18 באוגוסט 2020). שר החוץ הסעודי, האמיר פרחאן בן עבדאללה, הדגיש ב־19 באוגוסט 2020 כי ארצו דבקה ביוזמה הערבית ובכינון מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית. הוא הדגיש גם שסעודיה לא תלך בשום פנים ואופן בעקבות איחוד האמירויות ללא הסכם שלום עם הפלסטינים. הארגון של כלל מדינות האסלאם ("הארגון לשת"פ אסלאמי"), שסעודיה שולטת בו מהעיר ג'דה פרסם הודעה מפורטת וחריפה ב־24 באוגוסט 2020: בהודעה זו הביע הארגון תמיכה איתנה ביוזמה הערבית ושלל מכול וכול צעדים של סיפוח שקט וזוחל.
תגובות מוסמכות אלו מעידות דווקא על תקפותה של היוזמה הערבית, ועל היותה מקור סמכות קולקטיבי בעת הזאת. התגובות ממחישות את העובדה ש"עסקת המאה" האחת והיחידה היא היוזמה הערבית.
ראוי לציין את הבדל בין אופן הצגת ההסכם על ידי נתניהו לבין האופן שבו מציגים אותו בכירי איחוד האמירויות: נתניהו מעלה על נס את ה"שלום תמורת שלום", ואילו כל הדוברים האמירותיים מדגישים את קידום הסוגיה הפלסטינית, במובן של הפסקת הסיפוח ושיקום עקרון שתי המדינות. יתר על כן, בדברם על הסיפוח הם מקפידים להדגיש כי המדובר בהפסקתו, ולא רק בהשעייתו. כך הם מתרגמים לערבית את המונח האנגלי- to suspend: לא השעייה זמנית, אלא הפסקה (בערבית, וקפ) מוחלטת, וכן מציינים שהקפאת הסיפוח חלה גם על הסיפוח הזוחל דה פקטו. לכך כיוון גם שגריר האמירויות בארצות הברית, אל־עותייבי, במאמרו שסימן את הדרך להסכם הנוכחי, ובו הציג התניה חד־משמעית בין הנורמליזציה לבין הסיפוח.
אין מחלוקת אפוא בצד הערבי והאסלאמי שנורמליזציה עם ישראל היא מרכיב הכרחי בהסדר הסוגיה הפלסטינית. מעובדת יסוד זו, שהתקבעה בתודעת הצד הערבי והאסלאמי, אפשר להסיק כי לו היה מושג הסדר בסוגיה הפלסטינית, היה אפשר לכונן שיתופי פעולה אסטרטגיים עמוקים עם העולם הערבי והאסלאמי. הנה כי כן, הנורמליזציה הפכה למוסכמה ללא עוררין בעיני מדינות ערב והאסלאם. אולם מוסכמה זו לא נולדה בהסכם עם האמירויות, אלא כבר ביוזמה הערבית משנת 2002. מכאן שהיוזמה הערבית היא שצריכה להיחשב ההישג הגדול של ישראל בדור האחרון, ואשליית ה"שלום תמורת שלום" מאיימת למוטט את ההישג הזה.
הפרדוקס הוא ש"שלום תמורת שלום", שנועד לעקוף את הסוגיה הפלסטינית, מחזק את יכולת התערבותה הממאירה של איראן בסכסוך הישראלי–הפלסטיני. איראן ושלוחיה, חמאס ו"האחים המוסלמים", נושמים לרווחה ככל שיוזמת השלום הערבית דועכת. הותרת הסכסוך הזה פתוח, לפי הנוסחה "שלום תמורת שלום", משחקת ישירות לידיהם.
ד״ר מתי שטיינברג עוסק בחקר המחשבה הלאומית הפלסטינית ובפונדמנטליזם האסלאמי לזרמיו. הוא משמש עמית מחקר במכון מולד.
