ראש מפלגת הלייבור בבריטניה ג'רמי קורבין הודח בעת האחרונה בעקבות פוסט שכתב, משום שהוא נתפס כביטוי לחוסר נכונותו לקבל אחריות להתפרצות האנטישמיות במפלגתו במהלך כהונתו, ואף כדוגמה לכך שהוא עצמו אפשר וקידם את האנטישמיות הזאת. הפוסט של קורבין נכתב בעקבות דו"ח שפרסמה ועדת השוויון וזכויות האדם הבריטית, ובתגובה לו כתב קורבין שהדו"ח מראה שהטענות על אנטישמיות עמוקה במפלגת הלייבור בראשותו היו מוגזמות מאוד.
האמת היא שבדו"ח יש אכן רק מעט ראיות של ממש לאנטישמיות עמוקה במפלגת הלייבור, או לכך שקורבין אפשר או קידם אותה, כפי שטענו מבקרי המפלגה מבית ומחוץ. רוב הדו"ח עוסק בעניינים פרוצדורליים – מאי־קיומו של מנגנון תלונות יעיל, ועד התערבות של המנהיגות בהחלטה אילו חקירות בדבר אנטישמיות לקדם. אפשר בהחלט לטעון שתופעות אלו אינן תקינות, אך ספק אם הן יכולות לשמש ראיה למדיניות זו או אחרת בכל הקשור לאנטישמיות, או להוכיח שעניין זה היה קשור לנושא האנטישמיות דווקא ולא מדובר בכשלים בירוקרטיים שיש בכל מפלגה. יותר מכך, רוב מקרי האנטישמיות, כפי שכותבים מחברי הדו"ח, עניינם התבטאויות של חברים מן השורה ברשתות החברתיות, עניין שספק אם להנהגת הלייבור יש אפשרות או אחריות לעצור, מעבר לגינוי האנטישמיות, מה שקורבין אכן עשה.
המקרים הבולטים שנטען שהמפלגה כשלה בהם הם התבטאויותיהם של כמה חברי לייבור בולטים: נאז שהא, קן ליווינגסטון ופאם ברומלי. נאז שהא שיתפה פוסט הומוריסטי של נורמן פינקלשטיין, ובו איור וכיתוב המציעים להעביר את ישראל לארצות הברית, והוסיפה הערה "הבעיה נפתרה", וכן פוסט ובו תצלום שאפשר להסיק ממנו שהיא משווה את ישראל לנאצים.
קן ליווינגסטון, שבעבר טען שהיטלר תמך בציונות בתחילת שלטונו, הביע תמיכה בשהא לאחר שהואשמה באנטישמיות, וטען שהאשמות אלו היו חלק מקמפיין השמצה של הלובי הישראלי. פאם ברומלי פרסמה כמה פוסטים וציוצים ובהם טענות שהתלונות על אנטישמיות בלייבור היו מזויפות, ש"הלובי" הוא גיס חמישי בתוך מפלגת הלייבור ושהרוטשילדים עומדים מאחורי טראמפ (והדגישה שהעניין הוא עושרם ולא יהדותם).
אם כן, רוב המקרים שבהם מדובר עניינם מדינת ישראל והציונות, כפי שציינה גם ראשת Labor Friends for Israel לשעבר, ג'ואן ראיין. כדי שיהיו אירועים אנטישמיים יש לטעון שהם גרסה של טיעונים אנטישמיים קלאסיים – מה שאפשר לטעון על כל ביקורת אפשרית כלפי ישראל – או לומר שעמדה אנטי־ציונית וביקורת חריפה במיוחד על ישראל הן אנטישמיות, כפי שגורסת הגדרת האנטישמיות של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה (IHRA). על עצם ההגדרה הזאת יש מחלוקת קשה, ולכן דו"ח הנשען על הגדרה זו ודומות לה הוא למעשה נקיטת עמדה בסוגיה שנויה במחלוקת בעלת השלכות פוליטיות משמעותיות. כלומר, באופן פרדוקסלי ההישג המרכזי של הדו"ח הוא אישור הטענות שרוב ההאשמות כלפי קורבין ומפלגת הלייבור בתקופתו אינן אלא פוליטיזציה של האנטישמיות. התוצאה הצפויה של הדו"ח הזה היא אפוא זלזול הולך וגובר של חוגי השמאל בבריטניה בתופעת האנטישמיות עצמה, היות שההאשמה באנטישמיות שימשה – ועדיין משמשת – כלי עיקרי להחלשת האגף השמאלי של מפלגת הלייבור.
תוצאה זו צפויה במיוחד משום שרבות מהטענות בדבר "אנטישמיות חדשה" בקרב חוגי השמאל הן הכחשה של מציאות הגלויה לעין כול. למשל, ראיין מביאה את "הטענות המרושעות שישראל עושה שימוש בשואה כ'כלי פוליטי'" כדוגמה לאנטישמיות בלייבור, ומצפה שקוראיה ישכחו שרק לפני כמה שנים טען נתניהו שהמופתי חאג' אמין אל־חוסייני הוא ששכנע את היטלר להשמיד את היהודים, בניסיון מגושם, אך אופייני, לעשות שימוש פוליטי בשואה. דומות לכך הטענות שעצם הטענה בדבר לובי ישראלי שפעל נגד קורבין – בתוך המפלגה ומחוצה לה – היא טענה אנטישמית הממחזרת טענות אנטישמיות קלאסיות בדבר הכוח היהודי המושך בחוטים, חוסר הנאמנות היהודית והיהודים כ"גיס חמישי" – כאילו קיומו של לובי כזה אינו עובדה ידועה.
טענות אחרות המזהות בין אנטי־ציונות לאנטישמיות הופכות בבירור כל קול פרו־פלסטיני לאנטישמי, והן אינן מקובלות גם בקרב חוקרי אנטישמיות המחזיקים בתזת "האנטישמיות החדשה", הגורסת שישנה אנטישמיות עמוקה בשמאל הפרוגרסיבי המכוונת נגד ישראל. למרבית הטענות בדבר האנטישמיות החדשה בקרב השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית או בבריטניה יש אופי מפוקפק דומה, וחלק מהנזק שהן עושות הוא שהן מביאות, כאמור, לזלזול בביטויים הממשיים של אנטישמיות בקרב השמאל, כגון זיהוי אוטומטי של יהודים עם מדינת ישראל או עם הציונות והתקפות עליהם בשל כך.
זו אחת האירוניות הגדולות של התקופה – מי שבאמת אכפת לו מהמאבק באנטישמיות הגוברת באירופה בארצות הברית נאלץ להרחיק את עצמו מבעלי בריתה של ישראל בבריטניה, וגם במקומות רבים אחרים באירופה ובארצות הברית.
