שני מאמרים שהתפרסמו אחרי 1 ביולי, מועד הסיפוח "הרשמי", התמקדו בשאלה כיצד על הפלסטינים להיאבק במאמציה של ישראל לספח שטחים בגדה המערבית. האחד, מאת עבד אל־חמיד סיאם, מרצה במכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת ראטגרס בארצות הברית, הופיע ביומון הערבי אל־קודס אל־ערבי ב־2 ביולי תחת הכותרת "המאבק בסיפוח רובץ לפתחו של העם הפלסטיני, לא הקהילה הבין־לאומית". המאמר השני הוא פרי עטו של נוואף א־תמימי, פרופסור חבר במכון האקדמי של דוחה, בירת קטר, והוא התפרסם באתר הערבי הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד ב־3 ביולי, תחת הכותרת "כאשר הפלסטיני מנסה לפעול נגד הטבע".
סיאם טוען שהסיפוח, בין אם יתרחש ובין אם לאו, הוא רק חלק מהבעיה הגדולה, שהיא "משטר ההפרדה הגזעית המצויד במנגנוני מוות ודיכוי, שמטרתו לרוקן את האדמה הפלסטינית מתושביה המקוריים ולפנות את השטח למדינה יהודית לחלוטין". לדבריו, ההתמודדות עם אתגר זה דורשת שלושה צעדים: נסיגה מהסכם אוסלו; בחירת מועצה מחוקקת וארגון מחדש של אש"ף ואימוץ תוכנית התנגדות כוללת.
שורש מצבה האסוני של הסוגיה הפלסטינית, טוען סיאם, הוא בהסכמי אוסלו. בעטיים הפך תהליך השחרור הפלסטיני, שהתאפיין בהתנגדות ובמאבק, לתהליך פיוס שלא העניק לפלסטינים את התוצאה שייחלו לה: מדינתם לא קמה, ומפעל ההתנחלות, הרס הבתים וייהוד ירושלים המשיכו כרגיל. לדבריו, על הרשות הפלסטינית מוטלת ראשית כול החובה להתנצל באופן פומבי בפני העם הפלסטיני על האסונות שהמיטו עליו הסכמי אוסלו, להפסיק לכבדם, ולהעביר את כל האחריות לכיבוש אל שלטונות ישראל.
עוד קורא סיאם לבחירות למועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף, שאותה הוא מתאר כגוף מאובן ומושחת שאינו מייצג את כל הקשת הפוליטית הפלסטינית. לאחר בחירות אלה, יש לבחור את חברי הוועד הפועל של אש"ף על בסיס כישוריהם ותרומתם למאבק הפלסטיני. סיאם מדגיש כי המועצה הנבחרת חייבת לייצג את כל המפלגות, ובלבד שהן מחויבות אידיאולוגית לשחרור פלסטין.
סיאם סבור כי אין דבר המאחד את העם הפלסטיני יותר מההתנגדות, והיא המבטיחה את התייצבותם של הערבים, של המוסלמים ושל מדינות העולם לצד הפלסטינים. הוא קובע שרק התנגדות יכולה לסיים כיבוש, אך מבהיר כי אין כוונתו להתנגדות חמושה, אלא למאבק בדרכי שלום. לטענתו, מאבק לא אלים ישיג את סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית במהירות רבה יותר משהשיגו מדינאי אוסלו ב־27 שנות משא ומתן.
סיאם מציע להתחיל באופן מיידי במאבק בשלושה מישורים: חיזוק הברית עם תנועת BDS תוך הרחבת החרם עד משיכת השקעות וסנקציות; הסרת המצור המוטל על עזה באמצעות משלחות של מתנדבים פלסטינים ואחרים, וקיום הפגנות לא אלימות בגבולות ליד גדר ההפרדה וליד התנחלויות "בכל שטח פלסטין ההיסטורית". לטענתו, העולם יעמוד לצד הפלסטינים במאבק זה. אם הפלסטינים לא יתעוררו לפעולה, אומר סיאם, עניינם "יידרדר בוודאות אל התהום".
הפקת לקחים מההיסטוריה
א-תמימי מצידו סבור שהשאלה "כיצד עלינו לפעול?" נוכחת כל העת בעשייה המדינית הפלסטינית, אם כי התשובה עליה נעשתה סבוכה יותר ככל שהפלסטינים ויתרו על המאבק המזוין כדרך לשחרור לאומי ועם הצטברות הכישלונות של המאבק העממי באינתיפאדות הראשונה והשנייה. גם הוא מתאר את הסכמי אוסלו כאסון מבחינת הפלסטינים, ומזכיר כמה מהתשובות שניתנו לשאלת הפעולה הנדרשת: ארגון מחדש של אש"ף, פיוס בין פתח לחמאס, חזרה למאבק המזוין ועוד.
אולם א־תמימי משוכנע שהדרך היחידה לשחרור לאומי עוברת בהתנגדות "לגיטימית ומודעת", תוצאה של הפקת לקחים מההיסטוריה. כאשר מבינים זאת, הוא טוען, נעלמת מאליה השאלה מה יש לעשות. הוא מסביר שהיחסים בין ישראל הכובשת לפלסטינים הנכבשים מתאפיינים "בסטייה מכל חוקי ההיסטוריה והטבע המוכרים לאנושות", וכי ללא שקלול מעמיק ומחודש של יחסים אלה לא יחול כל שינוי לטובה במצבם של הפלסטינים.
שני הכותבים קובעים כי הפלסטינים מוכרחים לחשוב באופן יצירתי ולהתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, וכי כל תנועת שחרור לאומית בהיסטוריה הצליחה במטרתה רק הודות להתנגדות. אפשר להעיר על כך מספר דברים: ראשית, הפתרונות שמציע סיאם, בכללם פירוק הרשות הפלסטינית וארגון מחדש של אש"ף, נידונים בפוליטיקה הפלסטינית זה שנים. חלקם נכשלו וחלקם מעולם לא נוסו, בעיקר בשל הפיצול הפנימי בין פתח לחמאס. גם אם יסתיים הפיצול ביום מן הימים, קשה להאמין שהרשות תתפרק מרצונה. מדובר במנגנון שמעסיק עשרות אלפי פקידים ואנשי ביטחון, שכולם יצטרכו לוותר על פרנסתם מרצון או בכפייה. לצד זאת, כלל לא מובן כיצד העברת הסמכויות בשטח בחזרה לישראל תקצר את הדרך לשחרור לאומי.
טענתו של סיאם כי אין דבר המאחד את הפלסטינים יותר מההתנגדות אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, שהרי אפילו חמאס אינו נראה עוד מעוניין במלחמות עם ישראל. יתר על כן, לא ברור על מה הוא מבסס את טענתו שהעולם הערבי והקהילה הבין־לאומית ישמחו לעמוד לצד הפלסטינים. גם בעניין זה, המציאות מוכיחה אחרת: הנשיא מחמוד עבאס מקדם זה שנים מדיניות של התנגדות לא אלימה ומאבק דיפלומטי עיקש בניסיון לזכות בהכרת העולם במדינה פלסטינית. הישגיו עד כה דלים ביותר, בעיקר בשל הדומיננטיות של ארצות הברית בזירה הבין־לאומית וכמובן בשל ממשל טראמפ האנטי־פלסטיני. מגיפת הקורונה החמירה את המצב עוד יותר: רוב מדינות העולם נמצאות כיום במשבר כלכלי עמוק, ודומה שהסיפוח מעניין אותן כשלג דאשתקד.
הטענה כי שחרור לאומי מותנה בהתנגדות נשמעת הגיונית על פניה, אך היא מתעלמת מהמקרים שבהם קבוצות אתניות, שבטים ועמים שלמים הושמדו כליל על ידי כוח כובש. ההיסטוריון יובל נח הררי מביא בספרו "קיצור תולדות האנושות" את הדוגמה של הנומנטים, עם קלטי שהושמד על ידי הרומאים, והפך בספרד לסמל של התנגדות אמיצה. שפתם ותרבותם נעלמו בלי להשאיר זכר, מלבד בספרות שנכתבה בשפת כובשיהם.
אין משמעות הדבר שעל הפלסטינים להשלים עם המצב, או שישראל מתכננת רצח עם. אלא שיחסי הכוחות הנוכחיים הופכים את השחרור באמצעות התנגדות לרעיון רומנטי ונאיבי שנותר ברמת הסיסמה כל עוד לא מוצמד לו ניתוח מעשי ומציאותי של האפשרויות העומדות בפני הפלסטינים.
