בשנה האחרונה ציינו בעולם עשור לאחת התמורות המשמעותיות בתולדות המזרח התיכון המודרני – מחאות "האביב הערבי". בתקופה שחלפה מאז שמוחמד בועזיזי הצית את עצמו בתוניסיה במחאה על סגירת דוכן הירקות שלו ועד היום, כמעט שאין בנמצא מדינה ערבית שהמציאות הפוליטית בה לא הושפעה במידה כלשהי מן המחאות רחבות ההיקף. שלטונות דיקטטוריים הודחו, בחירות נערכו, מפלגות פוליטיות קמו והתפרקו, סכסוכים פנימיים ומלחמות אזרחים פרצו, מעצמות אזוריות התערבו ונסוגו, חוקות נוסחו מחדש ושלטונות דמוקרטיים קמו – בשורת אירועים שלא היה להם תקדים בתולדות העולם הערבי המודרני.
העומק והמגוון העצומים של השינויים הפוליטיים והחברתיים שחוללו אירועי האביב הערבי במדינות השונות מקשים מאוד על ארגון כלל תמורות אלה במסגרת מודל יחיד. עם זאת, היו מי שניסו לעשות זאת. בישראל, בעיקר בחוגי מערכת הביטחון והעיתונות המושפעת ממנה, התפתח מה שניתן לכנות "המודל העונתי" להבנת האירועים בעולם הערבי בעשור האחרון. "האביב הערבי", נטען, היה מונח שהתאים בעיקר לאירועי המחאה של ראשית 2011. מדובר היה ברגע של אופטימיות, תקווה לעתיד טוב יותר והבטחה לדמוקרטיה, לזכויות אזרח ולמערכות פוליטיות ליברליות מתפקדות – אביב העמים, גרסת העולם הערבי. אולם התקווה נכזבה עד מהרה, ממשיכה הטענה וגורסת, והאביב האופטימי הפך לחורף סגריר. מרגע שיד הברזל של השלטונות הדיקטטוריים הערביים נעלמה מן התמונה, הגיעה שעתן של תנועות האסלאם הפוליטי השונות – מפלגות פוליטיות, מרכזי הטפה, מיליציות וארגוני טרור כאחד – לעלות לשלטון במדינות השונות ולהפר בהן את היציבות באין מפריע. חלקים נרחבים מהעולם הערבי שקעו במלחמות אזרחים אידיאולוגיות ונִשבו בידי תנועות אלימות, ובאורח בלתי־נמנע הפך האביב הערבי ל"החורף האסלאמי".
לא קשה להבחין בניחוחות האסלאמופוביים העולים מניתוח זה, שמושתת על ההנחה שערבים ומוסלמים פשוט אינם בנויים לקיים דמוקרטיה אמיתית. אולם מעל לכך, זהו ניתוח פשטני שאין בו מקום למורכבות ולמגוון העצומים של אירועי האביב הערבי ושל תוצאותיהם. עובדות אלה עשויות להתחוור כאשר מתבוננים, למשל, בקורותיהן הפוליטיים של מפלגות אסלאמיות שונות במדינות ערביות בשנים האחרונות – בין היתר תנועת האחים המוסלמים במצרים, מפלגת א־נהדה בתוניסיה, מפלגת הצדק והפיתוח במרוקו ואחרות. בניגוד למיתוס הפשטני על שקיעתו של העולם הערבי לסערות חורף אסלאמי, קורותיהן של מפלגות אלה מורכבים יותר וכוללים בין היתר עלייה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, התמודדות עם אתגרי הנהגה ולבסוף שקיעה פוליטית. בחודש האחרון, לאחר שבתוניסיה הנשיא קייס סעיד הדיח את ראש הממשלה ממפלגת א־נהדה האסלאמית והשעה את פעילות הפרלמנט, התנהל בתקשורת הערבית דיון ער על מקומן של המפלגות האסלאמיות במדינות ערב. מאמרים מאת שלושה כותבים המתמחים בנושא האסלאם הפוליטי – מועתז אל־ח'טיב, עבד אל־קאווי חסאן והישאם ג'עפר – התייחסו לסוגיה. מדבריהם עולה שתולדות האסלאם הפוליטי בעולם הערבי בעשור האחרון הם הכול מלבד חד-משמעיים.
תחילה, וכפי שמזכיר חסאן, עצם השימוש במונח "אסלאם פוליטי" עשוי להטעות. האסלאם הפוליטי הוא תופעה רחבה ומורכבת שאצור בה מגוון עצום של אידיאולוגיות שונות וסותרות. לאורך מאתיים השנים האחרונות האסלאם הפוליטי לבש פנים שונות, החל בקריאה לכינון מדינה לפי הדגם של שלטון הח'ליפים באסלאם הקדום, עבור ברעיון של "מדינה אסלאמית" שדת האסלאם תהיה חוקתה, המשך ברעיונות על תיאוקרטיה אסלאמית שכל סמכויות השלטון בה יינתנו בידי חכמי דת, וכלה במגמה כללית של חיזוק הצביון האסלאמי במדינות חילוניות קיימות תוך שמירה על אופיין הלאומי הנבדל. בעת האחרונה, עם התבססותן של מפלגות אסלאמיות בשלטון בהמשך לאירועי האביב הערבי, נרשם גיוון משמעותי לא פחות בספקטרום האידיאולוגי של תנועות האסלאם הפוליטי. המפלגות האסלאמיות קיבלו על עצמן לתמוך ברעיון של מדינה אזרחית. "הן פיתחו גישה פוליטית רציונאלית ופרגמאטית, ובמקום לבסס את טענותיהם על נימוקים דתיים כמו בעבר, החלו לפעול בתוך הקונצנזוס הפוליטי הלאומי-אזרחי".
מובן שאין פירוש הדבר שלפני עשר שנים כל תנועות האסלאם הפוליטי במזרח התיכון נעשו מפלגות דמוקרטיות ליברליות. להגדרה "אסלאם פוליטי" עונות בין היתר גם תנועות כמו דאעש, שבינן לבין הכרה במדינה אזרחית או לבין מתינות ופרגמטיזם אידיאולוגיים אין כל קשר. עם זאת, יש לזכור שמדובר בשתי תופעות מובחנות. אי־אפשר להשוות בין האלימות האידיאולוגית שהפעיל ארגון דאעש לבין האופי האזרחי המובהק של שלטון המפלגות האסלאמיות שלאחר האביב הערבי. שלטונו של הנשיא מורסי, איש תנועת האחים המוסלמים, במצרים בשנים 2012—2013, ההיסטוריה הארוכה של א־נהדה כחלק מקואליציית השלטון בתוניסיה בין השנים 2011—2021 ומקרים דומים אחרים מראים שהתנועות הפוליטיות האסלאמיות היו למעשה תנועות פוליטיות אזרחיות יותר משהיו מוקדי קיצוניות אידיאולוגית אסלאמיסטית.
למעשה, עובדה זו היא לדעת חסאן חלק מהסיבה לנפילתן של המפלגות האסלאמיות. לטעמם של תומכיהן, הן נעשו מתונות מדי. "הציבור, שבעבר הושפע מהרטוריקה האסלאמית מלאת הפאתוס, לא היה מסוגל להבין את האילוצים הפוליטיים שהושתו על מפלגות אלה מרגע שהגיעו לשלטון; הוא האשים את אנשיהן בבגידה בעקרונותיהם". מסיבה זו, למשל, בבחירות לפרלמנט במרוקו בשנה האחרונה נחלה מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית תבוסה מוחצת, הצטמקה בכתשעים אחוזים ואיבדה את ראשות הממשלה. תוצאה זו הייתה גולת הכותרת במגמת הצניחה בפופולאריות של התנועה, שבתורה נגרמה בעקבות תמיכתה בהסכמי הנורמליזציה בין ישראל למרוקו – צעד שרבים תפסו כמנוגד לעקרונות האסלאם.
ביקורת כזו, לדעת חסאן, מתעלמת מן העובדה ש"הצדק והפיתוח", כמו מפלגות אסלאמיות רבות אחרות, קיבלו על עצמן את כללי המשחק הפרגמאטיים של הפוליטיקה. לנוכח האגרסיביות שבה קידמו מוסדות המדינה במרוקו – ובראשם בית המלוכה – את הנורמליזציה, התנגדות למגמה זו הייתה עשויה רק לפגוע בתנועה האסלאמית אפילו יותר. אולם בין אם מדובר בהצלחה או בכישלון מדיניות, מדובר בדוגמה מובהקת לאופי הפוליטי והמחושב שסיגלה התנועה האסלאמית – אופי שאין הרבה בינו לבין הרדיקליות האלימה של מיליציות האסלאם המיליטנטי.
אולם פרשייה זו, מעבר להיותה הוכחה לתהליך התמתנותן האידיאולוגי של המפלגות האסלאמיות, עשויה להדגים מדוע רבות מהן איבדו את השלטון בעולם הערבי בעת האחרונה. כפי שניכר מהמקרה של "הצדק והפיתוח", מפלגות אסלאמיות ככלל מתקשות להצדיק את צעדיהן בעיני דעת הקהל בבסיס התמיכה שלהן. הדבר קשור, לדברי חסאן, לכך שהמפלגות האסלאמיות לא ידעו להשתמש בתקשורת ככלי להסברת צעדי מדיניות, אולם גם לעובדה שהן התמודדו בזירת התקשורת עם איום מבית – ביקורת מצד אסלאמיסטים "מהסוג הישן", חוגי טהרנות אידיאולוגית קיצוניים שלעגו לקבלת ההחלטות הפרגמאטית של אותן מפלגות.
מדובר בהתמודדות שהיו יכולים לצפות לה במפלגות אלה מרגע שבחרו לשנות את טעמם ולהפוך מתנועה של טהרנות אידיאולוגית לתנועה פוליטית לכל דבר. אלא שהעולם הפוליטי-תקשורתי שבו צמחו המפלגות הללו היה שונה מהעולם שאליו הן נכנסו בתור שחקניות פוליטיות. עת נוסדו מפלגות אלה בשנות השבעים והשמונים, העולם הערבי נשלט ברובו על ידי משטרים דיקטטוריים שעיצבו את עולם התקשורת במדינתם לפי צורכיהם. הם ניהלו מונופול על המידע בנושאים אקטואליים באמצעות שליטה בערוץ תקשורת מרכזי יחיד במדינה. היום לעומת זאת הנוף התקשורתי במדינות ערב מבוזר הרבה יותר, והוא כולל כלי תקשורת רבים – ארציים ובין-לאומיים – ושלל רשתות חברתיות שקשה לשלוט בתעבורת המידע בהן אפילו מעמדת השלטון. בעשור האחרון, האסלאמיסטים לא השכילו להסתגל למציאות התקשורתית הסבוכה, והסתפקו במספר מוגבל של ערוצי תקשורת בניסיון לקדם את סדר יומם. מדובר היה בטעות שעלתה להם בכס ההנהגה.
בדומה לגישתן המיושנת לתקשורת, המפלגות האסלאמיות ירשו מן העידן שקדם לאביב הערבי בעיה נוספת, חמורה אפילו יותר. הזמן הקצר שחלף מאז גלי המחאות ועד לעליית האסלאמיסטים לשלטון לא הספיק כדי לבסס במדינות השונות תרבות פוליטית דמוקרטית ולבער את שרידי הדיקטטורות הישנות. חלק גדול מהשררה נותר בידיהם של מנגנוני מדינה לא־דמוקרטיים – "הדיפ סטייט" – ובראשם הצבאות הערביים השונים. במדינות ערביות רבות הצבא ניהל את החיים "מאחורי הקלעים" גם כאשר להלכה השלטון היה נתון בידי מפלגות אסלאמיות. בפועל פירוש הדבר היה שבמצרים, למשל, מרגע שהנשיא מורסי, איש האחים המוסלמים, פעל באופן שלא מצא חן בעיני הצבא – הוא הודח בהפיכה ב־2013. בתוניסיה, בדומה לכך, לאחרונה יכול היה הנשיא קייס סעיד לפזר את הפרלמנט ולהדיח את ראש הממשלה הנבחר תודות לגיבוי שבשתיקה שקיבל מצבא תוניסיה. "הדיקטטורים נבעטו החוצה מבעד לדלת המהפכה", מסכם חסאן, "רק כדי לשוב פנימה מבעד לחלון 'הדיפ סטייט' ומהפכת הנגד".
אולם אפילו לפי ניתוח כזה, המפלגות האסלאמיות איבדו את השלטון בין היתר כי הן איבדו את אמון הציבור. מתבקש לשאול: האם סיומו של שלטון מסוים שהציבור איננו רוצה בו אינו, למעשה, ביטוי מופתי של דמוקרטיה ושל רצון העם? התשובה שלילית, סבור מועתז אל־ח'טיב. אומנם במצרים ובתוניסיה הדחתן (הלא־חוקתית) של המפלגות האסלאמיות נומקה בכך שהציבור הביע מעל לכל ספק במחאות המונים ברחבי המדינה את תסכולו משלטונן. אלא שמחאות אלה אינן ביטוי לעמדה פוליטית לגיטימית אלא לשנאה פסולה, בלתי־דמוקרטית, שאין לה מקום בפוליטיקה. לדבריו, מעצם הגדרתה, מוכרחה כל עמדה פוליטית להציע הצעה חיובית לניהול מדינה. שום הצעה חיובית לא נשמעה במחאות נגד המפלגות האסלאמיות. במקום זאת הן הואשמו בכל פגם, אמיתי ומומצא, שממנו סבלו המדינות השונות. "אופוזיציה המבוססת על ביקורת לגיטימית", מזכיר אל־ח'טיב, "מוכרחה להישען על רעיון מוגדר ולהציע חלופה למושא הביקורת שלה". שמיים וארץ מפרידים בין הגדרה זו לבין השנאה כלפי המפלגות האסלאמיות, שהייתה כל כולה זעם בלתי-מרוסן.
אומנם יש סיבה לכך שהתסכול מהמפלגות האסלאמיות הפך לשנאה ולזעם שבעיני אל־ח'טיב אין להם מקום בדמוקרטיה. רגשות אלה הם כלי חשוב בשירות הציבור שמבקש להשמיע את קולו במשטר לא־דמוקרטי שבו נחסמו כל דרכי הביטוי הפוליטי הלגיטימיות. בתקופת המשטרים העריצים שקדמו לאביב הערבי, לדוגמה, הזעם הציבורי היה חיוני כדי למוטט את הדיקטטורות ולכונן דמוקרטיה על חורבותיהן. אולם בנקודה זו הציבור הערבי היה מוכרח להבין שכעת, תחת משטר דמוקרטי, אין עוד תוחלת לשנאה, אלא לניסיון להגיע לפשרה מתוך דיאלוג. דא עקא, הבנה זו לא חלחלה. זאת בין היתר בעידוד שרידי המשטרים הדיקטטוריים הישנים שליבו את שנאת האסלאמיסטים, בתקווה שהדחת השלטון האסלאמי, שנבחר באופן דמוקרטי, תסמן את קץ הפרק הדמוקרטי כולו ותאפשר להם לשוב אל השלטון. לשם כך, במידה רבה של ציניות, הם השתמשו באותם אמצעים שסיימו את שלטונם הם. בדיוק כפי שמחאות האביב הערבי התארגנו בין דפי הרשתות החברתיות וערוצי התקשורת הדיגיטלית – כך, באופן מחושב אך סמוי, הופצה השנאה כלפי התנועות האסלאמיות בעיקר דרך פייסבוק, אינסטגרם וואטסאפ.
מכל מקום וללא קשר לשנאה כלפיהן, לחובבנותן התקשורתית ולפעילות הנמרצת של תנועות מהפכת הנגד, המפלגות האסלאמיות אינן פטורות מאחריות מהותית לכישלונן. לדעת כל הכותבים, בתקופת שלטונן ניהלו המפלגות מדיניות שגויה, לא־בריאה ולא־מחושבת, והביאו על עצמן זעם ציבורי במידת מה של צדק. את הביקורת השיטתית ביותר מנסח ג'עפר. ככלל, מאמרו חוזר כמעט ללא שינוי על טענות שכבר השמיע בעבר במאמר דומה, אומנם אז בהתייחסות בלעדית למקרה של האחים המוסלמים במצרים. ככלל, הוא טוען שהמפלגות האסלאמיות לא הצליחו לזכות באהדת הציבור מאחר שהן דבקו במדיניות כלכלית-חברתית ניאו-ליברלית שפגעה בבסיס התמיכה שלהן מקרב המעמד הבינוני והמעמד הנמוך, וכך איבדו את אמונם של הללו. אומנם, מדגיש ג'עפר, אין כל קשר אורגני בין דת האסלאם לבין מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית; אולם התנועות הפוליטיות האסלאמיות בהווה שבויות בנסיבות מבניות יסודיות שאינן מאפשרות להן לאמץ מדיניות אחרת – בין היתר, השפה התעמולתית שבה הן משתמשות, סדרי העדיפויות האידיאולוגיים שלהן, חוסר הגמישות הארגוני שלהן וכן סיבות אחרות.
מכל הטעמים האמורים, סבורים שלושה כותבים אלה, ברבות מהדמוקרטיות הצעירות שקמו במדינות האביב הערבי, לאחרונה מצאו עצמן המפלגות האסלאמיות בשקיעה. כאשר חושבים על כך לעומק, מדובר במסקנה כמעט בנאלית. כאשר מפלגת שלטון מנהלת מדיניות כושלת ולא־פופולארית, אך מתבקש שהיא תאבד את השלטון במוקדם או במאוחר, וטבעי לא פחות הוא שבמדינה בעלת מוסדות דמוקרטיים רעועים במיוחד גם ניצחון בבחירות איננו מבטיח לאף מפלגה את השלטון לאורך זמן. אולם מסקנות אלה, בנאליות ככל שהן, מערערות מן היסוד את קונספציית "החורף האסלאמי" האפוקליפטית שזכתה להדים רבים בישראל ובכלל. האסלאם הפוליטי, בניגוד לנבואות הזעם, לא השתלט כצונאמי על כל מדינות המזרח התיכון, והתגלה כשורה ארוכה של תופעות נפרדות, בעלות תווים שונים והתפתחות שונה. מיליציות קיצוניות חמושות כמו דאעש ואנסאר אללה (החות'ים) בתימן אומנם התחזקו בעקבות אירועי האביב הערבי, אולם אותו אביב ערבי אִפשר גם את עלייתן של מפלגות פוליטיות מתונות כמו האחים המוסלמים במצרים וא־נהדה בתוניסיה. חלקן שקעו, חלקן נמצאות בתהליכי שקיעה, ואחרות עשויות אולי עוד לשוב ולהתחזק. אולם אלה כמו אלה הן פרק אחד בלבד בהיסטוריה הארוכה של השינוי הפוליטי העצום והמורכב שזכה לכינוי "האביב הערבי".
