הנפילה של משטר בשאר אל־אסד בסוריה היא נקודת מפנה משמעותית ביחסי איראן-סוריה, והיא עלולה להשפיע עמוקות על האסטרטגיה האזורית של איראן ועל ציר ההתנגדות. לאירוע זה השלכות מרחיקות לכת על שתי המדינות ועל האזור כולו, והוא מעלה שאלות לגבי עתיד ההשפעה האיראנית במזרח התיכון.
כדי להבין את המשמעות של נפילת המשטר מבחינת איראן, עלינו לענות על שלוש שאלות מרכזיות. ראשית, כיצד מלכתחילה אפשרה איראן את נפילת המשטר שהשקיעה בו כל כך הרבה? שנית, כיצד חילופי השלטון בסוריה ישפיעו על ציר ההתנגדות שאיראן מובילה ושסוריה מילאה בו חלק מרכזי ועל היחסים בין איראן ל"סוריה החדשה"? ושלישית, האם קריסת משטר אסד עשויה לערער גם את יציבותו של המשטר האיראני?
על השאלה הראשונה, החוקרת ניקול גרייבסקי, המתמחה במדיניות גרעין, מנסה לענות במאמר שפורסם באתר מכון המחקר קרנגי ב־9 בדצמבר 2024, יום לאחר נפילת המשטר ובריחתו של אל־אסד מהמדינה. להערכתה, האיראנים (וגם הרוסים) קיבלו החלטה אסטרטגית לנטוש את דרכם של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, ושל חסן נסראללה, שבשנת 2012 דחפו את מנהיג איראן ח'אמנהאי להתערב צבאית כדי להציל את משטר אל־אסד מקריסה.
הדוגמה המרכזית לכך, לדעת גרייבסקי, היא הנסיגה ללא קרב של הכוחות האיראניים ממעבר אל־בוכמאל האסטרטגי בין סוריה לעיראק. כך התאפשר למורדים ול"כוחות הסוריים הדמוקרטיים" (ברית של מיליציות בתמיכה אמריקנית בצפון סוריה המורכבות בעיקר מכוחות כורדיים) לכבוש אותו בקלות. לאחר מכן, גם קיבלה איראן ללא מאבק את ההחלטה של ממשלת עיראק למנוע מהמיליציות השיעיות של "הגיוס העממי" להיכנס לסוריה ולסייע למשטר הנלחם על חייו.
כיצד למרות ההשקעות הכבדות של איראן בתמיכה באסד, שהגיעו לכ־50-30 מיליארדי דולרים ולאלפי הרוגים ופצועים (חלקם בכירים מאוד במשמרות המהפכה) לאורך 13 שנה, הגיעה איראן למסקנה שאין טעם להמשיך להשקיע מאמצים להצלת המשטר מידי אויביו?
סוריה שימשה נתיב יבשתי חשוב להעברת אספקה, נשק ולוחמים לחזבאללה בלבנון. נפילת מעבר אל־בוכמאל בין סוריה לעיראק לידי הכורדים, מעבר לחשיבותה הסמלית, ניתקה את "הגשר היבשתי" של איראן ללבנון
סיבה חשובה להחלטה זו היא השינוי במצבו של ציר ההתנגדות בסוריה. החיסולים התכופים של בכיריו, החל בסולימאני שארה"ב התנקשה בו בשנת 2020, דרך סייד ראזי מוסווי ומוחמד זאהדי, שחוסלו בתקיפות אוויריות ישראליות במהלך שנת 2024, וכלה בחסן נסראללה ומרבית השדרה הפיקודית של חזבאללה מאז סוף ספטמבר 2024, פגמו קשות במעמד של איראן ושל בעלות בריתה בסוריה ובאזור. כך יצא שעם פרוץ מתקפת המורדים, מייד לאחר תחילת הפסקת האש בין ישראל לחזבאללה, לא עמד כוח חזק לצד אסד – לא חזבאללה, לא איראן ולא רוסיה.
פרט לכך, לטענת גרייבסקי, גם רוסיה וגם איראן איבדו אמון והיו מתוסכלות מהתנהלותו של בן חסותן אל־אסד, שהפר תכופות את הפסקת האש עם המורדים במחוז אידלב הצפוני במתקפות מהאוויר (וכך גם עודד את המורדים לפתוח במתקפתם בנובמבר) וסירב להגיע להסדר קבע איתם. אל־אסד גם החל לנקוט מדיניות עצמאית, בין השאר בפן הדיפלומטי, מה שהביא לספקות של איראן לגביו. לבסוף, הוא סירב לאפשר לאיראן להשתמש ברמת הגולן כחזית נגד ישראל.
בורצה מביא את דבריו של מקור חות'י עלום שלפיהם נפילת המשטר השפיעה עמוקות על התנועה החות'ית והעלתה לפני השטח חילוקי דעות וספקות בקרב הנהגתה לגבי עתידה ולגבי האסטרטגיה שלה
ההשפעה על ציר ההתנגדות
במאמר שפרסם המומחה הטורקי לענייני איראן רמדאן בורצה ב־14 בדצמבר 2024 באל־ג'זירה, הוא טוען כי נפילתה של משפחת אל־אסד, שמשלה ביד ברזל בסוריה במשך יותר מ־60 שנה, מבטאת חולשה היסטורית של ציר ההתנגדות שאיראן מובילה. אומנם לציר אמצעים רבים, הן צבאית והן כלכלית, תרבותית ודיפלומטית, אך המכה שספגה איראן עם אובדן בעלת בריתה המרכזית סוריה מערערת את מעמדה ואת מעמד הציר בכל רחבי המזרח התיכון – מלבנון ועד תימן.
בלבנון, לטענת בורצה, כבר צפות מחלוקות פנימיות בתוך חזבאללה לגבי אסטרטגיית הארגון והקשר שלו עם איראן. חשוב לציין שסוריה שימשה נתיב יבשתי חשוב להעברת אספקה, נשק ולוחמים לחזבאללה בלבנון. נפילת מעבר אל־בוכמאל בין סוריה לעיראק לידי הכורדים, מעבר לחשיבותה הסמלית, ניתקה את "הגשר היבשתי" של איראן ללבנון. אובדן נתיב זה פוגע משמעותית ביכולת של איראן לתמוך בחזבאללה במשאבים ובנשק, כפי שגם גרייבסקי מזכירה.
אומנם הדבר מקשה על חזבאללה להתחמש מחדש לאחר הלחימה מול ישראל, אך לצד השינויים בהנהגתו, ייתכן מאוד שהקושי להיעזר באיראן יחזק את הכוחות בחזבאללה ששואפים להפוך את הארגון לעצמאי יותר מהרפובליקה האסלאמית. שיח' נעים קאסם, מנהיגו החדש של הארגון, יכול לבחור להעדיף את הפעילות הפוליטית הפנים־לבנונית של חזבאללה על פני הפעילות הצבאית שהובילה אותו לספוג מכות קשות מישראל.
תופעה כזו בולטת גם בעיראק ובתימן. בורצה מביא את דבריו של מקור חות'י עלום שלפיהם נפילת המשטר השפיעה עמוקות על התנועה החות'ית והעלתה לפני השטח חילוקי דעות וספקות בקרב הנהגתה לגבי עתידה ולגבי האסטרטגיה שלה. ייתכן מאוד שאמונם של החות'ים באיראן מתערער כשהם רואים כיצד נטשה בעלת בריתם המסורתית את אל־אסד ברגעי מצוקתו. בעיראק הודיעו הפלגים הפרו־איראניים על השעיית המתקפות נגד ישראל.
שינוי אסטרטגי באיראן
במאמר שפורסם ב־Foreign Policy ב־19 בדצמבר 2024, אלי גראנמאייה, סגנית מנהל תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במועצה האירופית ליחסי חוץ, בוחנת את הדיון האסטרטגי המתקיים באיראן עצמה על עתיד הציר.
בדומה לבורצה, היא מעריכה כי הנפילה של אסד מעידה כי "ציר ההתנגדות" אינו יעיל עוד בהרתעת תקיפות נגד איראן. ייתכן שמתוך הבנה זו, תפנה איראן יותר להשקעה בנשק קונוונציונלי, כמו טילים וכטב"מים, כדי להגן על עצמה. התקיפה הישראלית ב־1 באוקטובר, שפגעה קשות ביכולות ההגנה האווירית ובייצור הטילים של איראן, מחזקת את התפיסה הזו.
לדעת גראנמאייה, ייתכן גם שאיראן, מתוך רצון להרתיע את ארצות הברית ואת ישראל, תקבל את ההחלטה המכרעת לחצות את הסף ולהחזיק בנשק גרעיני. זאת כיוון שאיראן כיום חוששת מאוד מההסלמה שדונלד טראמפ עשוי להביא כנשיא ארצות הברית לאזור עקב לחץ ישראלי. עם זאת, החשש הזה עשוי גם להביא לשינוי הפוך ולדחוף את איראן למאמצים דיפלומטיים שירגיעו את הרוחות. אפשרות זו כבר החלה להתממש עוד לפני נפילת אל־אסד, דרך ניסיונות ראשוניים של איראן ליצור ערוצי קשר עם טראמפ ועם יריבותיה המסורתיות בסעודיה ובמפרץ הפרסי.
אפשרות אחרת שגראנמאייה מעלה היא שאיראן, למרות אובדן המשאבים העצומים שהשקיעה במשך 13 שנה בסוריה של אל־אסד ובחזבאללה, לא תנסה "לחתוך הפסדים" ולהתמקד בדיפלומטיה או בבניית כוח הרתעה משל עצמה, אלא להשקיע עוד בשיקום של ציר ההתנגדות. כך תוכל איראן להמשיך ולדחוף את המיליציות העיראקיות ואת החות'ים בתימן לעמוד בחזית המאבק בישראל. היא גם תוכל, כפי שטוענים בורצה וגראנמאייה, לנסות ולנצל את המאבקים הפנימיים בסוריה החדשה (למשל בין הכורדים לממשל החדש ולטורקיה) וכן את ההתערבות הצבאית הישראלית כדי לשקם את השפעתה במדינה.
נפילת המשטר הסורי, שהתרחשה למרות השקעת משאבים ויותר מ־2,000 הרוגים איראנים שנפלו למענו, עוררה תרעומת רבה בציבור האיראני ואף העמיקה את התסכול ואת המתחים הפנימיים בקרב משמרות המהפכה
חשוב לציין שמנהיג סוריה בפועל אחמד א־שרע הצהיר כבר שיש אפשרות שסוריה ואיראן יקיימו יחסים דיפלומטיים תקינים בעתיד. לטענת בורצה, איראן אינה מתכוונת כרגע להקים יחסים כאלו, אך העתיד מעורפל וייתכנו שינויים רבים בסוגיה זו. כמו כן, לטענתו יש עדויות לכך שאיראן שומרת על ערוצי תקשורת דרך צדדים שלישיים כדי לסייע בפינוי אזרחים איראנים.
איראן גם עשויה להיות פתוחה ליחסים עם הממשלה שתקום לאחר הבחירות בסוריה (אם יתקיימו), בניגוד לעמדתה כלפי שלטונו של א־שרע. גרייבסקי גם מציינת שייתכן כי איראן תפעל ליצור קשרים באמצעות הכורדים בסוריה כתחליף לקשריה עם משטר אל־אסד.
נרטיב מעורער ואידאולוגיה עיקשת
נאומו של המנהיג העליון ח'אמנהאי לאחר נפילת אל־אסד מחזק את ההערכה כי איראן תנסה לשקם את בעלי הברית שהקימה בעמל רב ברחבי המזרח התיכון. גראנמאייה מזכירה כי ח'אמנהאי הצהיר ש"חזית ההתנגדות אינה חתיכת ציוד שניתן לשבור, להשבית או להשמיד".
בורצה מצטט את האשמותיו של ח'אמנהאי שלפיהן ישראל וארצות הברית, ובמרומז גם טורקיה, עומדות מאחורי הפלת משטר אל־אסד. אך בעקבות האשמות אלו פנה ח'אמנהאי לחברות ציר ההתנגדות והזכיר להן כי המדינות ה"גאוותניות" הללו שמחות על הפלת המשטר, אך אינן מבינות שהדבר אינו מחליש כלל את חזית ההתנגדות, שמבוססת על אמונה, רוח ואידאולוגיה שאינן ניתנות לדיכוי.
עם זאת, בורצה טוען שהצהרות אלו מראות ביתר שאת את החולשה ואת הבלבול הפושים באיראן ובציר ההתנגדות. הוא מספר כי נפילת המשטר הסורי, שהתרחשה למרות עשרות מיליארדי הדולרים שהשקיעה בו איראן ויותר מ־2,000 הרוגים איראנים שנפלו למענו, עוררה תרעומת רבה בציבור האיראני ואף העמיקה את התסכול ואת המתחים הפנימיים בקרב משמרות המהפכה וכוחות הבסיג'.
נראה כי המשטר האיראני זיהה מהר מאוד את פוטנציאל התסיסה ופועל לדכא אותו. נאומו של ח'אמנהאי יועד בחלקו הגדול להפניית האשמה מאיראן והלאה אל עבר מזימה של ארצות הברית, ישראל וטורקיה
הנרטיב האיראני שמעלה על נס את ציר ההתנגדות כמפתח להגנת איראן וכברית חזקה ויציבה התערער קשות, וכמוהו האמון באיראן כבעלת ברית וכפטרונית אמינה. הערעור הזה מעלה חששות לא רק בקרב בעלי הברית של איראן ברחבי האזור אלא כאמור גם אצל העם האיראני ובעיקר דווקא אצל תומכי המשטר.
עם זאת, נראה כי המשטר האיראני זיהה מהר מאוד את פוטנציאל התסיסה ופועל לדכא אותו. נאומו של ח'אמנהאי יועד בחלקו הגדול להפניית האשמה מאיראן והלאה אל עבר מזימה של ארצות הברית, ישראל וטורקיה. עם זאת, בורצה מצטט מקורות מתומכי המשטר האיראני שקובעים כי הנאום והמסרים שבו לא שכנעו את מרבית הציבור האיראני, וכן אחרים שקובעים כי נפילת משטר אל־אסד מעוררת תקווה בלב העם האיראני ומערערת את אמונו בהצהרות של בכירי המשטר, על אף ניסיונותיה של ממשלת פזשכיאן לשמור על העם מאוחד ולהרגיע את המתחים.
לסיכום, נפילת משטר אסד היא אירוע בעל השלכות מרחיקות לכת על יחסי איראן-סוריה, ועלולה לעצב מחדש את המדיניות האזורית של איראן ואת ציר ההתנגדות.
איראן איבדה בעלת ברית אסטרטגית, נתיב אספקה קריטי ואת האפשרות להשפיע באופן משמעותי בסוריה. האתגרים העומדים בפני איראן כוללים פגיעה בנרטיב שלה, זעם ציבורי פנימי ומחלוקות בקרב בעלות בריתה באזור. איראן נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה שבה היא נדרשת לשקול מחדש את האסטרטגיה האזורית שלה ולחפש דרכים חדשות להבטיח את האינטרסים שלה במזרח התיכון.
