הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית הידועה כ"פוסט־טראומה" היא תופעה נפוצה אצל ילדים במדינות שבהן יש מלחמה ואי־יציבות פוליטית, ומכאן שנפוצה גם בעולם הערבי. מאמר שפרסמה אסיל א־זע'ול באתר חיבר בסוף ינואר 2021 סוקר את מצבם של ילדים בעולם הערבי הסובלים מהפרעה זו ואת זמינות הטיפול הנפשי במדינות אלה.
מחקר על השפעת המלחמה על הנפש ועל מצבם הנפשי של ילדים התחיל להתפתח אחרי מלחמת העולם הראשונה. הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית משפיעה על כלל שכבות האוכלוסייה, אך היא מסוכנת יותר עבור ילדים מאחר שיכולותיהם המנטאליות והרגשיות עוד לא מפותחות מספיק בצורה שתעזור להם לעבד את החוויה הקשה שעברו ולהתגבר עליה. ההפרעה עלולה לגרור בעיות התפתחות במגוון ביטויים: במוטוריקה, בשפה, בתפקוד חברתי, בתפקוד רגשי ובהתנהגות. גם מצבי דחק שלאחר מלחמה, כמו עוני, רעב ומחסור בצרכים בסיסיים, עלולים להגביר את הטראומה אצל ילדים ולגרום להם לבעיות התפתחות.
לפי הגרסה האחרונה של DSM, הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית היא הפרעה שמתפתחת כתוצאה מחשיפתו של אדם לאירוע טראומטי שגרם לו לפגיעה פיזית קשה והעמיד אותו בסכנת מוות, או שהיה עד ראייה או שמיעה לאירוע כזה אצל אדם אחר והושפע מכך קשות. התסמינים מתחלקים לארבע קבוצות, וכדי שאדם יאובחן בהפרעה, הוא צריך שיהיה לו בין תסמין אחד לשניים בכל אחת מהקבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת היזכרות חוזרת ונשנית של האירוע, חלומות וסיוטים על האירוע. הקבוצה השנייה כוללת נסיגה והתעלמות מהאירוע כמו חוסר הרצון לחזור למקום האירוע. הקבוצה השלישית כוללת רגשות שליליים ושינויים במצבי הרוח. הקבוצה הרביעית כוללת ערנות יתר וגירויי יתר שמובילים לקשיי ריכוז ולבעיות שינה. כדי לאבחן מישהו בהפרעת הדחק, התסמינים צריכים להימשך לפחות חודש אחד ולהפריע לאדם בחיי היומיום שלו. הם גם אינם צריכים להיות תופעות לוואי של תרופות שהאדם לוקח לטיפול במחלה אחרת או התמכרות מסוימת שיש לו.
לפי הערכות האו"ם, ב־40 השנים האחרונות נהרגו במלחמות יותר משני מיליון ילדים, ובין ארבעה לחמישה מיליון ילדים נפגעו פיזית כתוצאה ממלחמה או שנגרמה להם נכות פיזית. כ־12 מיליון ילדים איבדו את בתיהם.
העולם הערבי מאופיין בנפיצות פוליטית מהגבוהה בעולם וסובל ממלחמות ומסכסוכים מזוינים חוזרים ונשנים: מכיבוש פלסטין בשנת 1948, כיבוש עיראק בידי האמריקאים, מלחמות ישראל בלבנון ומלחמת האזרחים בלבנון וכן המלחמות בסוריה, בתימן ובלוב. המאמר מנסה להתחקות אחר מצב הבריאות הנפשית אצל ילדים בעולם הערבי, אך גם מודע למחסור במידע זמין שמקשה על הסקירה. המחקרים הקיימים מזכירים פעם אחר פעם את המחסור במידע לגבי לוב ותימן. לכן הם מסתמכים יותר על מחקרים שנעשו במדינות בעלות תנאים דומים, כמו פלסטין, לבנון, ירדן וסוריה.
מחקרים רבים שבוצעו בפלסטין מסתכמים למדגם בן כ־11 אלף ילדים. על פי נתוניהם, בין 26% ל־65% מהילדים היו עדים להרג של קרוב משפחה; 37% מהם היו עדים למעצר של קרוב משפחה; 4% עד 7% היו קורבנות של ירי; ומספר לא ידוע של ילדים איבדו את בתיהם על כל המשתמע מכך מבחינת אובדן ביטחון ויציבות. כל האירועים האלה יכולים לגרום להפרעות שונות אצל ילדים, כמו הפרעות שינה, תסמונות של חרדה ופחד ואפילו תסמונות של מחלות פיזיות ללא גורם נראה לעין. במחקרים שנערכו בעזה מצוין כי הרס של בתים או הפצצה של מבנים על ידי ישראל יכולים להתרחש גם באמצע היום וללא אזהרה מוקדמת, מה שמגביר את הסיכוי לפוסט־טראומה אצל ילדים ואת החרדה שלהם משום שאין להם זמן להתכונן או לפנות את בתיהם. מחקר שנערך בעזה בשנת 2000, ושהחל עם 981 ילדים והסתיים עם 239 ילדים בני 11-6, מצא כי התסמינים של פוסט־טראומה מתגברים בשנה הראשונה להופעתם, ובסופה מתחילים להצטמצם.
זע'ול מביאה סטטיסטיקות ומחקרים מעוד מדינות כמו עיראק, סוריה ולבנון, אך חוזרת ומזכירה שמחקרים אלה אינם מדויקים משום שאינם מפלחים את הנתונים לפי רמת הביטחון במקומות המגורים של הילדים, ומשום שלא בדקו אנשים שאובחנו כסובלים מפוסט־טראומה או מתסמינים שלה. היא עומדת על הצורך בעריכת מחקרים נוספים שייקחו בחשבון אלמנטים אלה ויספקו נתונים מדויקים יותר.
נושא חשוב אחר שזע'ול דנה בו הוא מצב שירותי בריאות הנפש בעולם הערבי, ובעיקר המחסור החמור במטפלים, במיוחד באלה המתמחים בטיפול בילדים. מחקר שפורסם בשנת 2019 מביא סקירה של שירותי בריאות הנפש ב־ 16 מדינות, ש־14 מתוכן הן מדינות ערביות, במטרה להגביר את זמינותם של שירותי בריאות הנפש במיוחד לילדים.
בעיראק ישנם 250 מומחים לבריאות הנפש (פסיכולוגים ופסיכיאטרים) עבור 38 מיליון תושבים, ואין אפילו מומחה אחד לבריאות הנפש בילדים. בפלסטין ישנם 33 פסיכולוגים ופסיכיאטרים עבור חמישה מיליון תושבים, שרק אחד מתוכם הוא מומחה לבריאות הנפש בילדים. עבור כעשרה מיליון תושבים ירדנים, ישנם 70 פסיכולוגים ופסיכיאטרים אך לא אחד לילדים. בסוריה ישנם 75 מטפלים עבור כ־18 מיליון תושבים, ואין אפילו מומחה אחד לבריאות הנפש בילדים. מספרים אלה מעידים על המחסור החמור לעומת הצורך הגדול במומחים לבריאות הנפש לכלל האוכלוסייה ובמיוחד לילדים. נתונים אלה מעידים גם על מחסור גדול במומחים לבעיות התפתחותיות וקוגניטיביות אצל ילדים כמו אוטיזם והיפראקטיביות, שהן תופעות שאינן קשורות לסכסוך מזוין או למלחמה.
זע'ול מבקשת לעודד את המדינות הללו לפתח תוכניות עבור סטודנטים לפסיכולוגיה ועבור סטודנטים לרפואה ולייסד תוכניות ממוקדות לטיפול. תוכניות הלימוד האקדמיות דורשות לפעמים עד ארבע שנים של התמחות אחרי תואר ברפואה, ואולי צריך להציע תוכניות קצרות וממוקדות יותר כדי להעלות את מספרם של המטפלים הנפשיים. מצד שני, זע'ול מזכירה להיזהר מאבחון יתר, בעיקר של ילדים, משום שבמקומות שבהם ישנו סכסוך מזוין ברור שאנשים יהיו במצב נפשי לא טוב, ולאבחן אותם במחלות נפש לאו דווקא יעזור להם. לכן, חשוב מאוד לפתח וללמוד את המושג "חוסן נפשי" ולנסות לטפח ולפתח אותו בקרב האוכלוסיות השונות. למרות הצורך במחקרים נוספים על חוסן נפשי, המחקרים הקיימים מראים שישנם גורמים שונים שיכולים לעזור לאנשים להתמודד עם מצבים של טראומה ושל טראומה משנית, כמו: עזרה הדדית, תמיכה משפחתית וקשרי משפחה, קשרים חברתיים משמעותיים ותומכים ואמונה דתית או אמונה רוחנית חזקה שעוזרת לאדם להתמודד ברגעים קשים וגם באופן יומיומי.
