אני אפתח את דבריי עם שורה של נתונים. השורה התחתונה של נתונים אלה היא שתמונת המצב של דעת הקהל בציבור הישראלי הרבה יותר מורכבת, ואני אזהר ואפילו אגיד, הרבה יותר חיובית ממה שאולי היינו מצפים לראות בחברה המצויה בתוך מלחמה. במובן הזה, אני אגיד שאולי הנתונים שאני מראה פה עכשיו ייראו יותר טוב מתחושות הבטן שיש לנו לגבי המצב. אני לא רוצה לבנות פה תקווה גדולה מדי, כי המצב עדיין בעייתי, אבל טוב יותר ממה שהיינו מצפים.
אני רוצה להקדים ולומר בכמה מילים, כפסיכולוג חברתי, מה היינו מצפים שיקרה בחברה שעברה את השבעה באוקטובר, נכנסה למלחמה בעזה ונמצאת שם כבר כמה חודשים בתסכול גדול מאוד, בלי הכרעה, בלי להחזיר חטופים. מה שאנחנו רואים היסטורית בחברות שעברו טראומות קולקטיביות כל כך קשות כמו שהחברה הישראלית עוברת, ומה שהיינו מצפים לראות גם כאן, זה מה שאנחנו קוראים לו "rally around the flag" וגם "conservative shift". זאת אומרת, כולם מסתופפים סביב הדגל.
כולם או הרבה מאוד אנשים זזים ימינה והופכים להרבה הרבה יותר ניציים. מסתגרים בתוך הקבוצה שלהם, מפתחים או מגבירים מאוד (כי כבר היה לנו קודם) עוינות מאוד מאוד קשה כלפי הצד השני, מאשימים את הצד השני באופן מוחלט במה שקורה והופכים להרבה-הרבה יותר נקרא לזה קיצוניים, ניציים וכו׳. זה מה שקורה בחברות אחרי סיטואציות כאלה. אנחנו מכירים את זה גם היסטורית וגם ברמת דעת הקהל.
בשמונה באוקטובר כבר התחלנו לאסוף נתונים, ומאז ערכנו למעלה מ־15 מחקרים וסקרים לבדיקה של עמדות הציבור
הרבה פעמים, בטווח זמן בינוני-ארוך יותר, חברות גם ״מתפכחות״. אני רוצה להציע, וזאת השורה התחתונה של מה שאני אדבר עליו היום, שהחברה הישראלית עברה תהליך מואץ מאוד של הדבר הזה. היא קלטה או הפנימה חלק מסוים, יש הקצנה מסוימת, אבל יש גם כבר מספר חודשים אחרי השבעה באוקטובר ניצנים של הליכה לכיוון השני או ניצנים של ראייה מורכבת יותר של המציאות.
אנחנו במרכז אקורד אוספים נתונים כל הזמן. בשמונה באוקטובר כבר התחלנו לאסוף נתונים, ומאז ערכנו למעלה מ־15 מחקרים וסקרים לבדיקה של עמדות הציבור. מה שאני הולך להציג עכשיו מבוסס על המון דאטה שאנחנו אוספים. כל מה שאני הולך להגיד בדקות הקרובות מתבסס על הרבה יותר מסקר אחד.
אז קודם כל, הצד (אני חושב) הטבעי יותר, אחוז אדיר בחברה הישראלית היום אומר – לעולם לא יהיה פה שלום. זה היה גם לפני השבעה באוקטובר. זה לא שהמצב השתנה מאוד דרמטית. גם קודם לא חשבו שיהיה פה שלום, וגם היום לא חושבים ברמת ההסתברות שאפשר ליישב את הסכסוך בדרכי שלום.
אני אגיד עוד דבר. אחוז מאוד מאוד גבוה, גם היום, מהחברה הישראלית היהודית עדיין חושב שישראל יכולה לנצח את חמאס באמצעות כוח צבאי בלבד, ושהיא יכולה להכריע את המערכה הזאת באמצעות כוח צבאי בלבד. יש נתונים שאני לא מציג פה, אבל יש לנו אותם בסקרים ובמחקרים שערכנו, שמהם אנחנו יודעים שברמה של הרגשות והעמדות ישנה הקצנה מאוד מאוד גדולה בציבור היהודי בישראל. שנאה, כעס, גזענות מאוד חזקה. אלו נתונים מאוד מאוד מאוד קשים. בואו נשים את כל זה על השולחן.
אני אגיד דבר שלא נעים להגיד אולי בקונטקסט הזה: אילו היינו רואים נתונים אחרים (אני אומר את זה כפרופסור לפסיכולוגיה חברתית), הייתי נופל מהכיסא. הייתי סופר מופתע. מה שאתם רואים פה זה לא שזה טוב, זה לא שזה מוסרי, זה לא שזה נכון, אבל זה הדבר שאתה מצפה לראות בחברה שנמצאת בתוך הסיטואציה הזאת.
לפני השבעה באוקטובר עשינו מחקר והראנו שהציבור היהודי חשב אז שיישוב הסכסוך עם הפלסטינים לא אחד מחמשת הדברים הראשונים הכי חשובים שהחברה הישראלית צריכה להתעסק בהם
עכשיו, בואו נשים את האצבע לרגע על הדברים שמציגים תמונה הרבה יותר מורכבת, ושימו לב לנתונים האלה. אני מזכיר לכם שלפני השבעה באוקטובר, הציבור (בעיקר הציבור היהודי בישראל) לא רק שאמר לא יהיה פה לעולם יישוב של הסכסוך בדרכי שלום, הוא גם אמר במידה רבה: זה לא כל כך דחוף. יש לנו דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם.
לפני השבעה באוקטובר עשינו מחקר והראנו שהציבור היהודי חשב אז שזה לא אחד מחמשת הדברים הראשונים הכי חשובים שהחברה הישראלית צריכה להתעסק בהם. תראו מה הציבור אומר היום: 90% מהשמאל, 74% מהמרכז ו־47% (כמעט חצי!) מהימין אומרים שזה שהתעלמנו מהסוגיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה שלא התעסקנו בה, זה חלק משמעותי ממה שהוביל למה שקרה לנו בשבעה באוקטובר.
זה נתון דרמטי. כי הציבור אומר שאנחנו חייבים להתעסק בזה. הרעיון של לנהל את הסכסוך, להשאיר אותו בצד, לא לגעת בו, לא עובד יותר. כשאנחנו שואלים אותם כמה זה דחוף (להתעסק בזה, להגיע לפתרון) כמעט 70% מהציבור היהודי הלא־חרדי בישראל אומר: דחוף להגיע לפתרון (כששאלנו את אותה שאלה במדגם מייצג של הציבור הישראלי, 67% טענו שדחוף להגיע לפתרון). זה שינוי מאוד מאוד דרמטי שיש לו פוטנציאל גדול לשינוי שיח. אנחנו באקורד עוסקים לא מעט בשאלה איך נאחזים בעוגן הזה ונשענים עליו כדי לייצר שינויים משמעותיים יותר.
יש לא מעט תמות בציבור שהתחילו להתגבש עוד לפני השבעה באוקטובר, ואנחנו רואים אותן כתמות שיכולות לתרום לראייה הרחבה יותר שמציגה תמונה מורכבת. אם לפני לא מעט שנים היינו שואלים אנשים, היו אומרים לנו: ״ימין זה ביטחון״. ימין בישראל מזוהה עם ביטחון. כוח צבאי מזוהה עם ביטחון.
רוב הציבור הישראלי בכל הסקטורים הפוליטיים (93% בשמאל, 87% במרכז ו־53% בימין) אומר כעת שהגורמים הימניים הקיצוניים בממשלת ישראל לא שהם לא־מוסריים – הם פוגעים בביטחון המדינה. הם פוגעים בביטחון. שימו לב, השיח בישראל בשנים הקרובות ככל הנראה הולך להיות שיח של ביטחון. ושוב, מאוד מאוד טבעי, זה מה שקורה לחברה שמרגישה סופר מאוימת. יש רוב משמעותי בציבור שאומר הימין, הימין הקיצוני, הימין המשיחי – פוגע בביטחון שלנו.
אנשים שונאים יותר, גזעניים יותר, פחות מאמינים בשלום – ומצד שני, אנחנו רואים את התמונה המורכבת שאנשים אומרים: הצבא לבד לא יביא לי ביטחון
צעדים מדיניים נוסף על פעולות צבאיות
שימו לב לנתון הזה. רוב דרמטי גדול – ימין (95%), שמאל (87%) ומרכז (84%) – אומר: המדיניות של ממשלות ישראל לחיזוק החמאס כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית הייתה שגויה והובילה אותנו לשבעה באוקטובר. זה עוד מקום שאפשר לחלוטין להיאחז בו כדי לנסות וללכת קדימה עם רעיונות של פתרונות מדיניים.
אנחנו רואים שהמיינסטרים הישראלי היהודי (שבעיניי הוא המפתח) – מצביעי גנץ, לפיד, ליכוד מתון – אומר לנו יותר ויותר בכל סקר שאנחנו עושים: ביטחון למדינת ישראל יגיע רק משילוב בין כוח צבאי ואמצעים מדיניים ופעולות מדיניות. אנחנו רואים את זה יותר ויותר ויש לזה רוב גדול (68% מהציבור הישראלי חושב כך).
עכשיו, אתם יכולים להגיד לי שיש פה דיסוננס: אנשים שונאים יותר, גזעניים יותר, פחות מאמינים בשלום וכו׳. מצד שני, אנחנו רואים את התמונה המורכבת והמעניינת הזאת שאנשים אומרים: הצבא לבד לא יביא לי ביטחון. אנחנו צריכים משא ומתן. אנחנו צריכים אמצעים מדיניים. זה חשוב כי בלי זה אנחנו לא נוכל לחיות פה בביטחון, והמורכבות הזאת היא בדיוק המיינדסט המנטלי של החברה הישראלית בימים אלה.
שני דברים לסיום
המיינסטרים היהודי בישראל הרבה יותר מתון (כנראה גם הרבה יותר אמיץ מהמנהיגים שלו) כי המיינסטרים הישראלי של מצביעי גנץ ויש עתיד הנוכחיים, ואנחנו מדברים על עשרות מנדטים של מצביעים יהודים שאומרים – אנחנו חייבים לחזק קשר עם גורמים פלסטיניים מתונים, לנהל משא ומתן, לנהל שיח – כדי לחזק את ביטחון ישראל. המנהיגים שלהם לא יוצאים ואומרים את זה בצורה מפורשת, אבל הקהל שלהם, המצביעים שלהם, באופן מאוד מאוד ברור תומכים בדבר הזה.
הדבר האחרון שאני רוצה להראות, וזה בעיניי נתון שהוא אולי נראה לכם טריוויאלי, אבל אני אגיד שהוא נתון סופר דרמטי. העובדה ששבעה חודשים אחרי השבעה באוקטובר, כ״שאסור״ לדבר פה על שלום, לא על מדינה אחת ולא על שתי מדינות ובטח לא על פשרות (כי מי שניסה להשמיד אותנו או מי שניסה לפגוע בנו בצורה כל כך קשה אסור להתפשר איתו), עדיין יש 53%, רוב בחברה הישראלית, ואנחנו מקבלים את זה בכל פעם בסקרים שלנו, רוב קטן אבל רוב, שתומך בהגעה להסדר מדיני שכולל גם מדינה פלסטינית כחלק מהסדר אזורי רחב. הדבר הזה הוא מאוד דרמטי. מאוד דרמטי. אני אגיד שני דברים על הנתון הזה:
1. כשאנחנו שואלים על הסדרים מדיניים לבד, בלי להזכיר ביטחון, בלי להזכיר את הסיפור האזורי, המספרים הם הרבה יותר קטנים – באזור ה־25%-35% תלוי בניסוח של השאלה. מאוד קטנים. כשאנחנו מכניסים את זה לתוך מסגרת רחבה יותר ונותנים לזה את המעטפת הביטחונית – אנחנו מקבלים מספרים שהם מספרים הרבה יותר גדולים.
2. התמונה היא לא סופר אופטימית. אני לא אומר שהמצב מעולה, שאפשר ללכת הביתה ומצבנו מצוין. אנחנו רואים הרבה מהדברים שהיינו מצפים לראות, כלומר את ההקצנה של החברה הישראלית. מצד שני, את תהליכי ההבשלה, הערעור על התפיסות הקודמות, השאלות הפנימיות שדיברתי עליהן קודם לגבי מה לא עשינו נכון ומה אולי צריך לעשות אחרת – שהיינו מצפים לראות אותם אחרי שלוש-ארבע-חמש שנים, אנחנו רואים אותם בחברה הישראלית – עכשיו. כמו שהאירוע הזה היה סופר אינטנסיבי, סופר דרמטי, סופר טראומטי, יכול להיות שהוא האיץ תהליכים שבדרך כלל לוקח להם הרבה יותר זמן להתרחש.
אנחנו צריכים להיות חכמים. אנחנו צריכים להיות מדויקים. אנחנו צריכים להבין טוב את המיינדסט של הציבור ולעבוד איתו, כי יש פה הזדמנויות לא־מבוטלות.
טקסט זה מבוסס על הרצאה שהוצגה במסגרת כנס ״מן האסון אל שלום מבוסס שותפות?״ שנערך במכון ון ליר בירושלים במאי 2024. ניתן לצפות בהרצאה המלאה ביוטיוב.
