יום רודף יום, והיא מגלה שכל יום דומה למשנהו. היא בעצם חיה רק כדי לגלות את העובדה הזאת. אין שום דבר סביבה שעשוי לעורר בה עניין, וגם אי־אפשר, נאמר, לגלות משהו חדש שיגוון את השגרה הצחיחה, אותה שגרה שנראה שנגזר שתימשך לנצח. אבל חשוב יותר שהיא בכלל לא הייתה זאת שבחרה בשגרה הזו, שעוצבה על ידי גורמים זרים רבים מספור. היא יכולה לתאר לעצמה, בעצם, שהיא הולכת בדרך שאחרים סללו, ושהיא בסך הכל צריכה לעקוב אחרי אבני הדרך הקטנות המונחות לפניה. היא כושלת עליהן, הן מכאיבות לה, אבל היא הולכת, אי־אפשר לשנות כיוון או לחזור אחורה, כי הם עוקבים אחריה טוב-טוב עם השוטים שלהם: "בושה", "אסור", "חראם". את – פשוט תלכי, כואבת ומותשת – תתמודדי!
כמו שאר בנות משפחתה וקרובותיה מצד אימה ואביה – גם היא סיימה את לימודיה בתיכון, ואז לפי ההחלטה של האבות ושל הדודים, היה עליהן להפסיק ללמוד, לשבת בבית ולחכות לגורלן. היה עליהן לחכות שיום אחד ידפוק מישהו על הדלת ויבקש את ידיהן. לא צפוי שהחתן המיועד יהיה במצב טוב בחיים, או שיביא לה בכנפיו תקווה לעתיד טוב יותר, אבל הוא יגן עליה וישמור עליה. זוהי ולא אחרת המשמעות של נישואין. אישה צריכה לחיות תחת הגנתו של גבר, יהיה מי שיהיה, העיקר שיפטור את משפחתה מעול הדאגה לה ומהחשש לשלומה כמה שיותר מהר מרגע הבשלות הגופנית. למי אכפת מרגשותיה, מתחושותיה, מתפיסת העולם שלה – הגיע רגע בשלותה, והיא חייבת לעשות את תפקידה הנצחי, הלוא הוא להתחתן וללדת הרבה ילדים, יהיו התנאים אשר יהיו. אין לה שום ברירה.
עכשיו היא כבר אשת איש; היא אינה יודעת איך זה קרה; הכול קרה כל כך מהר, כאילו המשפחה פוחדת שהחתן יתחרט, החתן שסוף סוף יוריד אותה מהצוואר של האב העני והחולה, על אף שמשקלה כל כך מועט – רק צריך להאכיל אותה ולקנות לה כמה בגדים משוק הפשפשים שמתקיים מדי שבוע בדרום העיר עזה. כך, היא מוצאת את עצמה בבית בעלה המתפורר. הוא אינו במצב טוב יותר מבית אביה, ואף על פי שהבית ההוא היה חורבה, לפחות היו לו קירות וגג אטומים, שלא נתנו לגשם להיכנס, שהסדקים בו לא רחשו חרקים ומכרסמים, אבל בעיקר – בחדרי בית אביה היו מנעולים עם מפתחות, ובבית החדש, שהוא עכשיו ביתה שהיא תבלה בו את שארית חייה, היא מגלה שאין כאלו.
בליל הכלולות היא הביטה בבעלה הישן לצידה, והרהרה בחיים החדשים שלה, ניסתה לצייר אותם לעצמה – הוא לא סיים אפילו את לימודי התיכון שלו; הוא התחיל לעבוד בגיל ארבע עשרה; הוא אמר לה את זה מתישהו במהלך הביקורים המעטים שלו אצלה בבית הוריה, שם לא נתנו להם לשבת לבד אף פעם, היה חייב להיות איתם מישהו ממשפחתה, לפי המנהג. הוא אמר לה שהוא לקח כל עבודה שהייתה, העיקר לעזור לאבא שלו, שחלה ומת בגיל צעיר. אז הוטלה עליו ועל אחיו – הגדול והקטן – האחריות לפרנס את המשפחה, שכללה ארבע אחיות. לכן עבר מעבודה לעבודה, אבל הכי אהב את התפירה, כי שם לא נדרש למומחיות או ללימודים, רק לשבת מאחורי מכונת התפירה החשמלית ולתפור חוט ארוך אל תוך חתיכת בד. הוא בילה ככה את כל היום, מעביר תחת ידיו מאות חתיכות בד, מקבל את שכר יומו וחוזר אל האם, שהייתה מבלה את ימיה ואת לילותיה ברחבה קטנה בבית. שם הייתה ישנה בלילה, נחה, ומפקחת על אשתו החדשה של אחיו הגדול. מצב זה היה טבעי, שכן האם חופשייה לחנך את כלותיה ולהנחות אותן לפי ראות עיניה ושרירות ליבה על אף שסיפרה לילדיה שהיא מנחה אותן בהתאם לטובת הבית ולצורכי ניהולו.
ואלו הם חייה עכשיו, חשבה לעצמה שעות קלות לאחר שהסתיימה החתונה שנערכה ברחבת הבית, לקול צחוקה המלאכותי שנאלצה לזייף. ואכן, שום דבר לא השתנה
היא הביטה שוב בבית, ואחרי שהעבירה את עיניה על הצבע המתקלף, חלפה במוחה המחשבה שבעלה ואחיו חיים מחדש את אותו תסריט חיים של אביו ושל הדודים שלו – הרי גם אלו חיו יחדיו בבית אחד, לכל אחד היה חדר ובו גידל את ילדיו הרבים; החיים של אף אחד מהם לא השתנו כלל עד שילדיו גדלו, הוריו מתו, ואז כל אחד מהם יצא מן הבית, שכר דירה והשאיר את בית המשפחה לשאר אחיו – וכל אח בתורו היה צריך לשלם את השכירות של החדר שהתפנה מן הפלוגה הקטנה שאכלסה אותו עד כה. כך התגלגל הבית המתפורר של חמיה עד כאן. היא הצליחה לדמיין איך אישה אחרת, צעירה, התחילה את חייה ממש באותו חדר, הולידה ילדים, שבתורם גדלו ונדחסו יחדיו לאותו חדר, מבלי היכולת להתחשב בצורך להפריד בין בנים ובנות וללא שום פרטיות.
וכך היא מוצאת את עצמה באותו בית, חיה אותו תסריט, אותו תפקיד בסדרה שעליה אין לה שום בעלות, ושאותה אין לה שום יכולת לשנות. בבוקר היא הייתה מתעוררת ומבצעת את תפקידה, מחכה לתורה להיכנס למקלחת היחידה, אוספת את הבגדים התחתונים שלה מהרצפה, עורמת אותם בחדרה ומחכה עד שהאחים של בעלה יצאו כדי שתוכל לכבס אותם ולתלות על חבל כביסה שתלוי מאחורי דלת חדרה. היא הייתה צריכה להתרגל "לנעול" את דלת חדרה בכיסא עם משענת ממתכת, כדי שאם אחד האחים ינסה לפתוח את הדלת הכיסא יחרוק ויזהיר אותה לכסות את ראשה ואת גופה.
ואלו הם חייה עכשיו, חשבה לעצמה שעות קלות לאחר שהסתיימה החתונה שנערכה ברחבת הבית, לקול צחוקה המלאכותי שנאלצה לזייף. ואכן, שום דבר לא השתנה – היא אם לארבעה ילדים שנדחסים על רצפת החדר המתפורר, ישובים על כריות קרועות; את לילות החורף היא מבלה בסחיטת המים מסמרטוטים בלויים, או שהיא שמה סירים מתחת לחורים בגג. בלילות הקיץ היא מגרשת את הזבובים המתעופפים ומתבוננת בחשש בחולדה היורדת מן הגג, מגרשת אותה בקולה בחשכת הליל, הרחק מן המקום שבו ילדיה ישנים.
רוואן יודעת יפה מאוד שהחיים שלה לא ישתנו. זוהי הדרך שסללה לה עזה, עזה הענייה המרודה, עזה המבקשת להתכסות בגלימת החוקים והמנהגים, אותה גלימה בלויה שאינה מכסה את ערוותה, ולמרות זאת היא נאחזת בה נואשות, כאילו הייתה זו ירושה יקרה מדורות רחוקים ועלומים.
ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. תרגם מערבית: אליצור גלוק
