Preventing Palestine, ספרו של סת׳ אנישקה (Anziska) שפורסם בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון בשנה שעברה, הוא ניתוח מרתק של הצעדים שנקטה ישראל, בסיוע ארצות הברית, כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית מאז שנות ה־70. הספר מתמקד ב״תוכנית האוטונומיה״ הפלסטינית שהציג מנחם בגין במסגרת המשא ומתן עם מצרים, תוכנית שנועדה למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית, ובד בבד לעקוף את המכשול הפלסטיני במשא ומתן.
ממשל קרטר אפשר לבגין לקבור את האפשרות שתקום מדינה פלסטינית, אף על פי שבאותו הזמן העביר ערפאת מסרים לנשיא ארצות הברית כי אש״ף יהיה מוכן לקיום בשלום עם ישראל תמורת הקמת מדינה פלסטינית (עמ׳ 60). סאדאת ויתר, למעשה, על קידום המדינה הפלסטינית, ונדמה שחשש מקיומה של מדינה כזאת בעצמו (עמ׳ 115, 120, 146, 157). במובן זה הסכם השלום עם מצרים שנחתם בקמפ דייוויד ״אפשר את ניצחונו של החזון הישראלי שכוון לדכא את הדרישה להגדרה עצמית פלסטינית״ (עמ׳ 301).
ממשל רייגן, שהחליף את ממשל קרטר, קיבל את מדיניות בגין כמעט במלואה. רייגן אף שינה את העמדה המסורתית של ארצות הברית מהכרה שההתנחלויות אינן חוקיות לעמדה שהן לאו דווקא בלתי חוקיות גם אם אינן מועילות לשלום (עמ׳ 178). ביומנו הפרטי, לעומת זאת, כתב רייגן כי ״אין ספק שלישראל יש תוכנית מחושבת להשתלט על הגדה המערבית״, וכי ההתנחלויות הן ״הפרה מתמשכת של החלטת מועצת הביטחון 242״ (עמ׳ 183). שגריר ארצות הברית בישראל סמואל לואיס קבע במזכר לוושינגטון ב־1982, כי מטרת ההתנחלויות היא ליצור ״'מטריקס' מושרש עמוק כל כך של שליטה ישראלית, עד ששום ממשלה ישראלית לא תוכל לוותר על נתחים משמעותיים מטריטוריה זו, אפילו בתמורה לשלום״ (עמ׳ 182).
מעבר לגילויים ההיסטוריים שמציע הספר, אחת מתרומותיו החשובות היא הצבעתו על ההמשכיות בין תהליכים, אירועים ועמדות פוליטיות, שלרוב נתפסים כמנוגדים זה לזה. במיוחד הקשר שמציע אנישקה בין תוכנית האוטונומיה של בגין להסכם אוסלו, הסותר את התפיסה הציבורית הרחבה שמדיניותם של בגין ורבין בסוגיה הפלסטינית היו מנוגדות זו לזו. אנישקה מזכיר כי את השטחים שהייתה אמורה ישראל לפנות במסגרת הסכם אוסלו הייתה אמורה להחליף, מבחינת רבין, אוטונומיה פלסטינית מוגבלת.
בנאומו המדיני האחרון בכנסת קבע רבין כי תוואי הסדר הקבע שהוא רואה לנגד עיניו הוא ישות פלסטינית שהיא ״פחות ממדינה״, ללא חזרה לקווי 67׳, ירושלים המורחבת כבירת ישראל, ובקעת הירדן כגבול הביטחון של ישראל ״בפירוש הנרחב ביותר של מושג זה״. רבין גם קרא להקים גושי יישובים, ״כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון״. אפשר ללמוד מכך, קובע אנישקה, באיזו מידה ״תוכנית האוטונומיה של בגין […] נעשתה הבסיס לעמדות הנושאים ונותנים הישראלים והאמריקאים – וללידתה של הרשות הפלסטינית – בשנים שלאחר מכן״ (עמ׳ 301). אוסלו, הוא מסכם, ייצג במובנים רבים את ״מורשת בגין של התנגדות למדינה פלסטינית״ (עמ׳ 286).
״למנוע את פלסטין״ מציע אפוא תרומה חשובה לדיון בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך לספר יש גם חולשות משלו. על פי הנרטיב שמציע הספר, בגין הוא שהניח את היסודות לסרבנות הישראלית למדינה פלסטינית. במידה גדולה יותר של היגיון אפשר לטעון שהייתה זו ממשלת אשכול מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בהקשר זה גם אנישקה משתמש באחד הביטויים הנפוצים והמטעים ביותר במחקר על הסכסוך – שלאחר מלחמת ששת הימים ישראל ״החליטה שלא להחליט״ על עתיד השטחים הכבושים (עמ׳ 301, 306).
אלא שהפרוטוקולים מישיבות הממשלה באותה התקופה מראים שבכל הקשור לגדה המערבית ולעזה החלטת ממשלת ישראל הייתה חד־משמעית – לשמור את השטחים האלה בשליטת ישראל, והדיון היה על כמה משטחים אלו לשמור ובאיזו צורת שליטה לבחור. כפי שניסח זאת משה דיין בספטמבר 1967: ״בואו ונאמר [לפלסטינים] אין לנו פתרון, ותמשיכו לחיות כמו כלבים, ומי שירצה ילך, ונראה מה התהליך הזה ייתן. לעת עתה זה נותן […] ייתכן ונעמוד בעוד חמש שנים עם 200 אלף פחות, וזה דבר עצום״. בשנים שלאחר מכן ידעו ממשלות בראשות מפלגת העבודה כי אפשר להשיג הסדר עם מדינות ערב על בסיס חזרה לגבולות 67׳, וסירבו לכך.
מספרו של אנישקה עולה עוד מסקנה חשובה, אם כי הוא עצמו אינו מסיק אותה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שהוא מציע אפשר לראות טוב יותר את השינוי העמוק שחל בציבור הישראלי בשני העשורים האחרונים: עד סוף שנות ה־90 הייתה הסכמה רחבה בציבור הישראלי נגד מדינה פלסטינית, חזרה לגבולות 67׳ וחלוקת ירושלים, אולם מתחילת שנות האלפיים אנו עדים לתזוזה משמעותית מאוד לכיוון התמיכה בעמדות האלה, שהן עמדת הקונצנזוס הבין־לאומי והחוק הבין־לאומי, וככל הנראה גם הבסיס האפשרי היחיד להסכם עם הפלסטינים.
במילים אחרות, עמדות שהיו בתקופת אוסלו נחלת השמאל הרדיקלי הישראלי בלבד, הן היום עמדות מרכזיות בדיון הישראלי באפשרות לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. במובן זה ״למנוע את פלסטין״ מציע מסקנה אופטימית נגד רוחו של הספר: לפחות מבחינת תוואי ההסדר שאליו מוכן להגיע המרכז הפוליטי בכל אחת מהקהילות, מעולם לא היו ישראל והפלסטינים קרובים יותר. הדומיננטיות של שלטון הימין, חוסר האמון העמוק בין הצדדים והמדיניות המסורתית הישראלית של סיפוח זוחל באמצעות ההתנחלויות, מונעות כרגע הסכם כזה. ובכל זאת, מוצעת כאן פרספקטיבה היסטורית המאירה את ההווה הפוליטי הישראלי והפלסטיני באור חשוב, שאינו נפוץ במקומותינו.
