כולנו מפחדים משינויים. רובנו מעדיפים את המוכר והידוע (גם אם הוא אינו הטוב ביותר), על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנשים מעטים משגשגים ופורחים בתנאי אי־וודאות, ובכל זאת, אנשים הם המניע העיקרי לשינויים, בוודאי בתקופה שבה אנחנו חיים.
העוסקים בחשיבה על העתיד מנסים למפות מגמות עומק ולהצביע על משמעויותיהן. אחת המגמות המשמעותיות האלה היא התרבות החיכוכים בעולם, חיכוכים בין מדינות ובין קבוצות שונות בתוך המדינות. לדעת המומחים, העולם ניצב בפני כמה שנים של התפרצות חיכוכים כאלה, אך ייתכן שיצמחו מהם חיבורים חדשים. כמו כן גוברת ההכרה שאנחנו חיים בעולם שבו התלות של בני אדם, חברות ומדינות, אלו באלו הולכת וגדלה.
בה בעת ההתפכחות מרעיונות הגלובליזציה והקפיטליזם הליברטיאני, ואי־השוויון הגלובלי שנוצר בעקבותיהם, מביאים לעליית הפופוליסטים מימין ומשמאל (בחלקים מהעולם הערבי, בחלק ממדינות אפריקה, ממדינות אמריקה הלטינית וממדינות המערב). במקומות רבים מתרבים הקולות הדורשים שינויי עומק עד כדי פירוק מערכות הכללים הלאומיות והבין־לאומיות שעוצבו לאחר מלחמת העולם השנייה, מיטוט האליטות הישנות וקריאה לדמוקרטיזציה עמוקה של מנגנוני הממשל. השינויים כבר כאן.
יאניס וארופקיס (Varoufakis), מי שהיה שר האוצר הכריזמטי והמאתגר של יוון ב־2015, פועל עם כמה שותפים בעולם לגיבושה של תנועה פוליטית בין־לאומית חדשה – Progressive International. לדבריו, מול עליית הפופוליזם הימני מבית מדרשם של סטיב באנון ומריון מארשל לה־פן (נכדתו של ז'אן מארי לה פן ואחייניתה של מארין לה פן), חייבים הכוחות הפרוגרסיביים להתאחד ולהשיב תשובה משמעותית לאתגרים האלה כדי להחזיר את הכבוד האנושי הבסיסי לאנשים החשים שהאליטות כבר אינן "סופרות" אותם.
מול דרישות הפופוליזם הימני להתכנסות, להעדפה אתנו־צנטרית, ולחזרה לעולם של גבולות סגורים ומבוצרים, אנשי ה־Progressive International טוענים שדווקא המולטילטרליזם (רב־צדדיות), לאחר שיעבור שינוי עמוק ויהיה דמוקרטי יותר, הוא הדרך להתמודדות ראויה עם החרדות של "המצביעים הזועמים". הם מדברים על החזרת הכוח להמונים ומתן לגיטימציה למוסדות הבין־לאומיים דרך דמוקרטיה השתתפותית.
לטענתם, מאמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת התמסרה קרן המטבע הבין־לאומית (International Monetary Fund), שנוצרה כדי לסייע לממשלות בקשיים, לקידומה של מדיניות צנע קשוחה, שרק הקשתה יותר על המדינות החלשות. מסוף שנות ה־90 ראו עמים באפריקה, במזרח אירופה ובדרום מזרח אסיה בראשי התיבות IMF שם נרדף לקיצוצים הרסניים בחינוך הציבורי, בבריאות הציבור ובביטחון הסוציאלי. וארופקיס הוא הטוען המרכזי נגד קרן המטבע הבין־לאומית. לטענתו בניגוד לשיקול דעתם הטוב של עובדיה סייעה הקרן לאיחוד האירופי בהרחבת חדלות הפירעון של יוון אגב פירוק ההגנות לחלשים ביותר מקרבם. ביחס לבנק העולמי, וארופקיס טוען כי בפועל הוא קידם רעיונות של "שוק חופשי" קיצוני ולא מפוכח, במקום לפעול לאיזונים במערכת הפיננסית העולמית.
הטענה העמוקה ביותר, המהדהדת גם מרחובות פריז בשלושת החודשים האחרונים, היא שהמוסדות הבין־לאומיים הפכו למשרתיהם של האליטות הפיננסיות בעולם ובגדו במנדט שניתן להם לייצג את האינטרסים של מי הזקוקים לשירותיהם. בניגוד לאמירות הנשמעות מימין בדבר הצורך לפרק את המוסדות האלה, אנשי Progressive International מציעים לשמור על המוסדות אך לכפות עליהם רפורמות מרחיקות לכת, ובראש ובראשונה הם קוראים לדמוקרטיזציה עמוקה של המערכת הבין־לאומית.
בד בבד, ולקראת הבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2015, הקים וארופקיס תנועה פאן־אירופית הקוראת לשינויים ולהחייאתם של מוסדות האיחוד האירופי שישמרו על מרחב היורו ויקנו למנווטים אותו כלים סוציו־אקונומיים של ערבות הדדית. למעשה, וארופקיס קורא לקידומו של האיחוד האירופי לעבר פדרציה אמיתית.
למרבה הפלא (או שלא) רעיונות דומים מעלה גם נשיא צרפת מקרון, והוא ממשיך לדבוק בהם גם כיום, למרות, ואולי בגלל, המשבר בצרפת. נשיא צרפת מתואר כאביר העמקת התלות ההדדית הכלל־אירופית. גם הוא, כמו וארופקיס (ואחרים), מכיר בגירעון הדמוקרטי העמוק של האיחוד האירופי. מקרון לא נרתע גם מלומר בפירוש שעל האנושות להתאחד ולהעמיק את שיתוף הפעולה הבין־לאומי כדי להתמודד בהצלחה עם האתגרים הגדולים העומדים לפתחה.
מקרון אינו קורא, בוודאי לא במפורש כמו וארופקיס, ליצירתו של New Progressive Green Deal עולמי. במושג זה הכוונה היא להשגת מטרות פרוגרסיביות בקנה מידה עולמי – החל בשמירה על זכויות עובדים ופיתוח מדדים חדשים למדידת צדק חלוקתי בעולם (ולא התבססות רק על גידול בתמ"ג), דרך יצירת ערבות הדדית בין־לאומית ומניעת קריסתן של מדינות חלשות, וכלה בגיבוש רעיונות של צדק אקלימי שבו המגזרים השונים בעולם תורמים תרומה דיפרנציאלית למניעתה של ההתחממות הגלובלית. וארופקיס מנסה לגשר בין הרעיונות הגדולים כמו זה, לאפשרויות להוציאם אל הפועל ביומיום של ההמון הזועם, ומדגיש את החזרה לסולידריות אנושית כוללת ומכבדת. מקרון מנסה להמשיך לשלוט בכללי המשחק הישנים, ולא בטוח שהוא פתוח לקריאות המגיעות משמאל.
ככלל נראה שהחיכוך החברתי הלאומי והבין־לאומי דורש הכרה רבה יותר ב"מצביעים הזועמים" ובדרישותיהם להחזרת הכבוד העצמי. משיח שהיה בשולי הדיונים הכלכליים־פוליטיים עד לפני כמה שנים, נהפכו הדרישות האלה למרכז הדיון הפוליטי בכל העולם. יוצריה של המחאה בעולם הערבי ב־2011 הם האחראים להפניית הזרקור העולמי לסוגיה: מתוניסיה, העוברת תהליכי דמוקרטיזציה, דרך כיכר תחריר בקהיר ועד מלחמת האזרחים שנכשלה בסוריה – הנתינים הערבים היו לאזרחים שדרשו וממשיכים לדרוש הכרה.
גלי ההדף של מה שכונה (שלא בצדק) "האביב הערבי", הגיעו גם לצידו השני של הים התיכון, ואף מעבר לו. בפורום דאבוס האחרון הוקדשו שני פאנלים לדרישות להגדלת המיסוי על העשירים, לצמצום הפערים הכלכליים בין יחידי הסגולה המחזיקים בידיהם עושר עצום לבין אזרחי עולם רבים הסובלים מעוני מנוון. כמו כן עלו קריאות ליצירת מדדים שהם מעבר למדידת הגידול בתוצר, והמילה dignity, המגלמת כבוד והכרה, חזרה ונשמעה. על התחושות האלה ועל הדרישות האלה לשינוי בונים ראשיה של Progressive International, וממקומות של חיכוך ופיצול הם מקווים ליצור איחודים חדשים.
רונית בן דור היא דיפלומטית ותיקה, כיום בשנת שבתון. עד העת האחרונה הייתה ציר־יועצת מדינית בשגרירות ישראל בפריז. מאמר זה מייצג את דעתה האישית.
