בניגוד לתנועת המחאה הפרו־פלסטינית במערב, ברוב מדינות ערב לא מתקיימות הפגנות נרחבות למען הפלסטינים. יותר מעשור לאחר האביב הערבי, רבים בציבור אינם מאמינים כי הפגנות רחוב או הבעת סולידריות ברשתות יובילו לשינוי. אחרים חוששים ממעצר, או מנסים לשרוד את המצוקה הכלכלית הגוברת, ובכמה מדינות החליפה ההתנגדות האלימה את המחאה השלווה.
גורמים רבים בעולם הערבי, ובהם אזרחים מן השורה, אנליסטים ואישים המעורבים בסוגיה הפלסטינית, תוהים מדוע הציבור במדינות ערב אינו יוצא בהמוניו לרחובות במחאה על המתרחש בעזה? במאמרים שנכתבו לאחרונה ביומון הלבנוני אל־אח'באר ובמגזין העצמאי דרג', שלושה פובליציסטים ערבים מנסחים את השאלה הזו בצורות שונות, ומנסים לנתח את הסיבות לאדישותו היחסית של הציבור הערבי.
נידאל ח'לף הפלסטיני מלין על היעדרן של מחאות נרחבות ברוב מדינות ערב ותוהה: "האם העמים הערביים אינם מסוגלים לכך או שהם מתרשלים?" החוקר והסופר המצרי אחמד עבד אל־חלים מציין כי בתחילת המלחמה דווקא התקיימו הפגנות תמיכה עממית במדינות האזור, ובאופן כללי הובעה סולידריות רבה עם העם הפלסטיני ברשתות החברתיות ועל ידי ידוענים ערבים, אולם בחלוף הזמן, ועם כניסתה של המלחמה לחודשה החמישי, חלה ירידה משמעותית בהזדהות עם תושבי עזה בכל המישורים.
סעד אללה מזראעני, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בלבנון, טוען כי המשטרים הערביים הם האחראים הראשיים לחוסר הסולידריות, אך סבור כי גם הרחוב הערבי כשל בתמיכה בעם הפלסטיני בעת הזו, ומגדיר את תגובתו למתרחש בעזה כמצומצמת וכשולית למדי באופן המעורר פליאה וראוי לגינוי. אדישותו של הרחוב הערבי, כפי שמציינים הכותבים, עומדת בסתירה מובהקת למה שמתרחש בעולם המערבי, בארצות הברית ובמדינות אירופה, שם התפתח קמפיין סולידריות רחב היקף עם הפלסטינים, הכולל מחאות רחוב ומפגני תמיכה באוניברסיטאות, בתקשורת ובעולם התרבות.
המשטרים הערביים מדכאים את ניצני המחאה העממית
שלושת הכותבים מסכימים כי התנהלות המשטרים הערביים, הנוטים לדכא ולבלום הפגנות ומחאות באשר הן, היא סיבה מרכזית לכך שלא פורצות מחאות נרחבות ברוב מדינות ערב. מזרעאני טוען כי ישנם משטרים, בעיקר במצרים, ירדן ומרוקו, שהם חלק מ"קנוניה ונורמליזציה עם האויב הציוני", ומכאן שהפגנות נגד "התוקפנות הציונית" במדינות אלה הן בבחינת מחאות נגד המשטרים עצמם, והן עלולות להתפתח לאיום על עצם קיומם. אל־חלים מציין כי במצרים ובירדן דווקא כן התקיימה מחאה קולקטיבית בצורת מפגשי רחוב או הפגנות מול שגרירויות ישראל וארצות הברית, אך היא דעכה עד מהרה בשל המגבלות שהטילו רשויות הביטחון.
מצוקה כלכלית קשה מבית ונטייה גוברת לאינדיווידואליזם
חלים מדגיש כי סיבה מרכזית נוספת להיעדרה של מחאה פרו־פלסטינית נרחבת קשורה למשבר הכלכלי הקשה הפוקד רבות ממדינות האזור, ובראשן מצרים. הוא מציין כי המחירים הגבוהים והקושי הגובר להתפרנס בכבוד ולהגיע לרמת חיים מינימלית, הופכים את מאבק הקיום היומיומי של רבים לקשה מנשוא. על רקע זה, ניתן להבין מדוע יציאה לרחוב למען העם הפלסטיני אינה ניצבת בהכרח בראש מעייניהם של חלקים נרחבים באוכלוסייה.
השילוב של התמקדות בהישרדות אישית ודיכוי קשה על ידי הרשויות, שבולמות כל ניסיון למחאה ומטילות אימה ועוצרות את מי שבכל זאת מעיזים למחות, הוא שהוביל, לדעת חלים, לדעיכה כמעט מוחלטת של המחאה. מעבר לכך, הוא מסביר את האדישות היחסית בהתרגלות לתמונת הזוועה מעזה ככל שהלחימה נמשכת, ומצביע על חזרה גוברת לעיסוק בחיים "הרגילים". זאת כפי שבא לידי ביטוי ברשתות החברתיות, שם שבו רבים לעסוק בנושאי צרכנות, להעלות תמונות פרטיות ולשתף בהישגים ובחוויות אינדיווידואליות.
חלף מלין אף הוא על נטייה גוברת לאינדיווידואליזם בעולם הערבי, ורואה אותה כתוצר ישיר של השפעות קולוניאליות ואמריקאיות ארוכות שנים, שפגעו באחדות הערבית ופוגעות כעת במאבק הפלסטיני כחלק ממאבק ערבי כולל. מזרעאני מדבר על "חולשת הסולידריות" המאפיינת את הרחוב הערבי, אשר נובעת מירידת תפקידם של "כוחות השחרור והשינוי המסורתיים" – הלאומיות, הסוציאליזם והקומוניזם. בדומה לחלף, הוא טוען כי התנועות האזרחיות שהתפתחו במרחב בעשורים האחרונים על חשבונן של המפלגות המסורתיות נתמכו והוכוונו על ידי "סוכנויות אמריקאיות ומערביות", שלדבריו מעודדות התנגדות למלחמה ב"ציונים".
שלושת הכותבים מסכימים אפוא כי תחושות קשות של ייאוש ואכזבה, כמו גם חוויות של כישלון ותבוסה, הותירו את חותמם העמוק בתודעה ובנפש הערבית, ומובילות את הציבור הרחב למסקנה שאין בכוחו לעשות דבר כדי למנוע את המשך המלחמה בעזה, או במילותיו של חלים: "אנשים לא ימשיכו לשתף תמונות של הרג והרס במשך חודשים ארוכים, בעיקר אם השיתוף אינו משפיע בדרך זו או אחרת על מדיניות המשטרים הערביים כלפי מלחמתה של ישראל ועצירת רצח העם בעזה".
כישלון "האביב הערבי" מחייב את מותו של "איש האביב הערבי"
לשיטתם של הכותבים, התשובה לכך קשורה לכישלון המחאות העממיות נגד המנהיגים והמשטרים הערביים שפרצו במרחב ב־2011, ובמידה פחותה יותר גם ב־2019, ושזכו לכינוי "האביב הערבי". מזרעאני מסביר כי בחלק מן המדינות הערביות לא מתקיימות הפגנות משום שהן טרם התאוששו מ"האביב הערבי"
ממה נובעות תחושות הייאוש, ומהן אותן "חוויות כישלון"? לשיטתם של הכותבים, התשובה לכך קשורה לכישלון המחאות העממיות נגד המנהיגים והמשטרים הערביים שפרצו במרחב ב־2011, ובמידה פחותה יותר גם ב־2019, ושזכו לכינוי "האביב הערבי". מזרעאני מסביר כי בחלק מן המדינות הערביות לא מתקיימות הפגנות משום שהן טרם התאוששו מ"האביב הערבי", ומזכיר בהקשר זה את סודאן, לוב, תוניסיה, אלג'יריה וכן את עיראק וסוריה. במדינות אלה, לדבריו, מלחמות אזרחים נמשכות בדרגות שונות, או שמתקיים מאבק על כוח ומדיניות עם ממדים שונים של מתחים פנימיים על רקע עדתי, בין־דתי או אתני.
ח'לף טוען כי ברוב הכיכרות שבהן התקיימו מחאות "האביב הערבי" שורר כעת שקט, וסבור כי השיתוק שמאפיין כיום את רוב האומה הערבית נובע ממאפייניו של "איש האביב הערבי". אדם שהוא מגדיר כמי שעוסק בעניינים פוליטיים וחברתיים מתוך נקודת מבטו כפרט, ובוחן את המציאות באופן רגשני ובלתי־ריאליסטי בהשפעת ערוצי התקשורת של מדינות המפרץ העשירות, בעלות בריתה של ארצות הברית. הוא מתייחס במפורש לרשת אל־ג'זירה הקטרית, אך מציין את ההשפעות השליליות שהיו לדעתו גם לרשתות תקשורת ואת ההשפעה של סעודיה ושל איחוד האמירויות (יריבותיה של קטר).
לטענתו, הסיקור התקשורתי והניתוח המחקרי של אירועי "האביב" על ידי מכונים והוגים המזוהים עם הרשתות הללו היה מוטעה במכוון, ותיאור המחאות כ"ספונטניות", "חסרות מנהיגים" או כ"מהפכות הפייסבוק" נועד לטשטש את המציאות של התערבות אמריקאית במדינות האזור בסיוע ובמימון של מדינות המפרץ. חלף מוסיף כי "איש האביב הערבי" האינדיווידואליסט הפך משוכנע שהעולם סובב אך ורק סביבו ושכולם חייבים להגשים את משאלותיו בתחומי הפוליטיקה, החברה והתרבות. הוא האמין כי די בהשמעת סיסמאות ובהשתתפות בהפגנות כדי לשנות את המציאות וקיבל את גרסת התקשורת המפרצית שלפיה הכוחות האנטי־אמריקאים הם האשמים בכישלון המחאות.
חלף סבור כי העובדה שהפגנות "האביב" התפתחו על בסיס לאומי פרטיקולרי ולא כמחאה פאן־ערבית קשורה אף היא לאופיו האינדיווידואלי של "איש האביב הערבי". הוא מותח ביקורת על סיסמאות כגון "לבנון תחילה" ו"ירדן תחילה", מתנגד לפיצול בקרב הפלסטינים ולתפיסה ש"אש"ף הוא נציגם הלגיטימי היחיד", ורואה בכל אלה דוגמאות לחיזוק הגבולות והפילוג של האומה הערבית, שנועדו לעוות את מציאות הסכסוך נגד "הפרויקט הציוני באזור".
בסיכומו של דבר, חלף מלין כי מחאות "האביב" הניעו את ההמונים לכיכרות כדי לעלוב במנהיג – במלך או בנשיא – ולקרוא להפלתו, בעוד כיום אין בנמצא אפילו רחוב אחד שבו מתקיימת מחאה נגד תמיכתו של אותו מנהיג בישראל או כנגד "בסיסי הצבא האמריקאי במדינות האזור, המספקים לה תחמושת". אלא שלצד "איש האביב" הפרו־מערבי התפתח בעקבות המלחמה בעזה ערבי אחר, המציב מודלים של התנגדות ועמידה איתנה, כך שמסקנתנו היא ש"'איש האביב הערבי' חייב למות כדי ש'איש מבול אל־אקצא' יוכל לצמוח במקומו".
הקורבן הפלסטיני כ"טרנד חולף" ברשתות החברתיות
חלים מתייחס להשפעות החיוביות והשליליות של העידן הדיגיטלי על אופייה של הסולידריות הערבית עם המתרחש בעזה. הוא מדגיש כי בראשית האירועים בלטה מאוד ההזדהות עם עזה בקרב שכבות נרחבות בחברה ובכלל זה ידוענים ערבים בתחומי הספורט, האומנות והתרבות. זאת כפי שבא לידי ביטוי בתקשורת המסורתית, אך בראש ובראשונה ברשתות החברתיות. אלא שהסולידריות הפכה ל"שואו" כלשונו, שהציב במרכז את הידוען המזועזע ולא את הקורבן הפלסטיני, כך שברגע שהושגה המטרה העיקרית – "פרסום ומיליוני צפיות" – דעכה הסולידריות שכן לא היה בה עוד צורך.
באופן דומה לכך, חלף לועג לרשת אל־ג'זירה ולדומותיה שלדבריו מייצרות חדשות בסגנון "מזון מהיר", כלומר באיכות נמוכה, ומעודדות את הצופים לעקוב אחר המתרחש באזור ובעולם כאילו מדובר ב"פורטל של סדרות רמדאן, הרוויות במתח, התרגשות וסיפורים על טוב ורע". משום כך, הוא טוען, צופי הערוצים הללו הם צרכני בידור, הנעדרים כל הבנה באשר למהות הסכסוך עם ישראל, שאינו ניצב בראש סדר העדיפויות שלהם.
ההתנגדות האלימה החליפה את המחאה השלווה
חרף כל האמור לעיל, הכתובים השונים אינם רואים את "הרחוב הערבי" כמקשה אחת, והם עומדים על ההבדלים בין דפוסי המחאה שבכל זאת מתקיימים בחלק ממדינות ערב. חלים כאמור מתייחס להפגנות המעטות שהתקיימו בראשית הלחימה במצרים ובירדן, אך דוכאו עד מהרה או הפכו ל"עצרות פשוטות ומפוצלות", ובשל כך חסרות השפעה. מזרעאני טוען כי הפגנות פרו־פלסטיניות שהתקיימו בתוניסיה ובמרוקו לא היו נרחבות דיין, ומייחס זאת להיחלשותן של מפלגות האחים המוסלמים במדינות אלה (שהיו עד לא מכבר בעמדות שלטוניות).
הוא מזכיר את המדינות שעדיין מתאוששות ממלחמות וממאבקים פנימיים, ושבשל כך לא ניכרת בהן תנועת מחאה עממית. עם זאת, הוא מציין כי בין כמה מהן – סוריה, לבנון ועיראק – עובר חוט מקשר בדמות פעילות צבאית המכוונת לתמיכה בהתנגדות בעזה, אשר החליפה או מנעה את מחאת הרחוב. הוא אף מדגיש ומשבח את ייחודיותה של תימן, שלמרות המלחמה הפנימית השוררת בה ועל אף העוני החריף שממנו סובלים מילוני אזרחיה, התמיכה הרשמית והעממית שהיא מפגינה כלפי הפלסטינים היא "מודל למאבק נועז, משולב ויעיל", כלשונו.
לסיום, חשוב לומר כי הביקורת של הכותבים על היעדרה של תנועת מחאה פרו־פלסטינית בעולם הערבי אינה מדויקת. הם מתעלמים מכך שהאהדה לפלסטינים היא אולי הנושא היחיד שעליו יריבים אידאולוגים, גורמי משטר וחוגי אופוזיציה יכולים להסכים ביניהם. דוגמה מובהקת לכך היא המחאה הפרו־פלסטינית הנרחבת המתקיימת במרוקו, שבניגוד לטענותיו של מזרעאני, דווקא כן מובלת על ידי החוגים האסלאמיים הפועלים בשיתוף עם תנועות השמאל החילוניות ועם ארגוני חברה אזרחית. ובאשר לתמיכה ולהזדהות עם עזה בתקשורת ובעולם התרבות, חלים מתמקד ברשתות החברתיות, אך הוא מתעלם מכך שהתקשורת הערבית המסורתית והממסד התרבותי הערבי עדיין עוסקים רבות בפלסטינים ובמתרחש בעזה. רבים מאירועי התרבות במרחב – מופעים, תערוכות, ירידי ספרים ופסטיבלים – מוקדשים מאז אוקטובר לתושביה ו"לתרבות ההתנגדות", עדות למרכזיות הנושא הפלסטיני בעולם הערבי, לפחות ברמה ההצהרתית.
