נראה שהסוגיה שמעניינת את הישראלים יותר מכול במלחמה בעזה היא חזרתם של בני הערובה לבתיהם מייד. מה שמעניין יותר מכול אותנו העזתים הוא עצירת המוות היורד אלינו מהמטוסים בשמיים, מקני הרובים ומלועי התותחים. אנו רוצים סוף לכל זה כדי שהיקרים לליבנו יינצלו מגיהינום המוות על שלל סוגיו שישראל בחרה עבורנו, ועל מזבחו חמאס מקריבה אותנו בניגוד לרצוננו.
בחברה הישראלית נשמעות אולי טענות על כך שהמתרחש בעזה הוא תוצאה של החלטה שגויה בדמות העלאת חמאס לשלטון בבחירות הפלסטיניות האחרונות, שנערכו בסוף שנת 2006. נכון שחמאס הצליחה בבחירות האלה באופן כללי, אולם ברפיח היא נחלה כישלון חרוץ: היא לא השיגה מושב אחד בעיר שנתניהו מאיים מדי יום לפלוש אליה כדי לחסל את גדודי חמאס בה.
מן הראוי להביא בחשבון שבעלי זכות הבחירה בעזה בזמן הבחירות היו ילידי 1988 ומטה. אדם בגילי למשל מעולם לא מימש את זכות הבחירה שלו. הוא לא השתתף בעיצוב גורלו, זה שישראל קובעת עבורו כיום במחיר דמם של בנות משפחתו, של יקיריו וחבריו. החברה הפלסטינית בעזה מנתה קרוב ל־2.3 מיליון נפש בסוף שנת 2023, מהם מיליון ו־60 אלף שגילם עד 18 שנה, דהיינו כ־47 אחוזים מתושבי הרצועה. גילם של למעלה מ־60 אחוזים מתושבי הרצועה הוא פחות מ־25 שנה. אף לא אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, בחר מרצונו בחמאס. התנועה נכפתה עליהם כעובדה בשטח והם מנסים לחיות לצידה. הם לא מעיזים לצאת להפגנות בתביעה להדחתה מחשש לחייהם או לחירותם.
הימין הקיצוני בישראל טוען שהוא פועל לחיסול חמאס כעת בתגובה על מאורעות האימה שהתלוו למתקפת התנועה על יישובים ישראליים בשבעה באוקטובר. אלא שעלינו לזכור שחמאס היא תוצאה של רצון והסכמה מצד הימין בישראל. ההיסטוריה לא תשכח את ראשיתה של התמיכה הרשמית של ישראל בעלייתה של חמאס: בשנת 1977 ניצחו מפלגת החירות בהנהגת מנחם בגין וגוש הליכוד את המערך בבחירות, ולא חלפה שנה עד שממשלת בגין הכירה באופן רשמי באגודה האסלאמית שהקים אחמד יאסין, זו שהפכה לימים לגרעין המייסד של תנועת חמאס. מהלך זה נתמך על ידי הממסד הביטחוני והמרכז הפוליטי בישראל.
ישראל התעלמה מהעובדה שהיא מגדלת מפלצת בשכנות לה, ובמשך שבע עשרה שנה העניקה לה את האמצעים שישמשו לתקיפתה שלה. אם ההנהגה הפוליטית בישראל רצתה לחסל את חמאס במבצע צבאי רחב היקף, היא הייתה יכולה לעשות זאת במחיר נמוך יותר של אבדות
חמאס נקטה בהיסטוריה שלה שרשרת של פעולות חד־צדדיות שהיו כבדות משקל ובעלות השפעה והשלכות עצומות. מתקפת השבעה באוקטובר לא הייתה הגדולה שבהן, אולם האחריות לה משותפת לחמאס ולהנהגה הישראלית, שהתייחסה אל חמאס כאל עלה תאנה. גם אם לא ישראל היא זו שהמציאה את שלטון חמאס, היא לכל הפחות סייעה לעלייתו לגדולה. ישראל התעלמה מהעובדה שהיא מגדלת מפלצת בשכנות לה, ובמשך שבע עשרה שנה העניקה לה את האמצעים שישמשו לתקיפתה שלה. אם ההנהגה הפוליטית בישראל רצתה לחסל את חמאס במבצע צבאי רחב היקף, היא הייתה יכולה לעשות זאת במחיר נמוך יותר של אבדות. במבצע "עופרת יצוקה" למשל, בסוף דצמבר 2008, חמאס היה ארגון חמוש לא־מבוסס, ששנה קודם לכן ביצע הפיכה צבאית נגד הרשות הפלסטינית ונתקל בגינוי ערבי ופלסטיני מקיר לקיר. לו ישראל הייתה נלחמת בו אז במטרה לעקרו מן השורש במקום להסתפק בקיצוץ כנפיו, היא הייתה זוכה לתמיכה מלאה.
הטעות הקשה ביותר של חמאס הייתה חתירתה למיטוט רעיון שהיה גדול ממנה: שלום ודו־קיום בין שני העמים המבוסס על שחרור מהכיבוש במסגרת החוק הבין־לאומי ופתרונות דיפלומטיים. חמאס עיוותה את הרעיון הזה והחליפה את התהליך המדיני ואת השיח האנושי בפעילות צבאית. אולם הגישה האלימה הזו לא הייתה צומחת ללא הימין הקיצוני בישראל, שתמך בה במשתמע ונתן לה אור ירוק להתעצמות צבאית מדי יום ביומו, שנה אחר שנה. הימין הזה התעלם מהמסרים ומהאיתותים הברורים שחמאס שחררה מפעם לפעם ושהצביעו על מתקפה אדירה העומדת בפתח, זו שאירעה בסופו של דבר בשבעה באוקטובר.
אולי העדות הזמינה ביותר לטענה זו היא השבעה באוקטובר, אבל לא בשנת 2023 אלא בשנת 2015. באותו יום פרסם מדור התקשורת הצבאית של חמאס קליפ של שיר בעברית בשם "אנו חיילי האל", שבו הצהירה חמאס על כוונתה לדבר עם הישראלים בשפת הכדורים, החרבות והטילים או במילותיה: "ציונים: בין אם אתם חיילים או נחזים לאזרחים שלווים, אנו נביס אתכם בהפתעה". ובדיוק באותו יום הצהיר בצלאל סמוטריץ' בריאיון לערוץ הכנסת כי "הרשות הפלסטינית היא נטל, וחמאס הוא נכס […] אני לא חושב שאני צריך לחשוש מזה".
מבחינתנו כפלסטינים, השבעה באוקטובר הוא בבירור שילוב של רצון או טיפשות ימנית קיצונית בישראל עם החלטה קיצונית של חמאס. החברה הישראלית שילמה מחיר דמים במהלך יום אחד, אך אנו והעם הפלסטיני כולו משלמים מאז, במשך ימים וחודשים, מחיר כבד. זו התוצאה של ההחלטות המדיניות הנפשעות של ישראל בהתמודדות עם ארגונים חמושים הפועלים בחסות איראנית בזירה הפלסטינית. אם ישנו אופק משותף לעתיד העמים הפלסטיני והישראלי, אסור להרוג אותו במלחמה המתמשכת חסרת הרסן הזו נגד אזרחים פלסטינים. אם החברה הישראלית מבקשת למוטט את הקיצוניות ברצועת עזה, אין לה ברירה אחרת אלא למוטט את הימין הקיצוני בישראל.
אחמד מוסטפא הוא עיתונאי מח'אן יונס שעזב את עזה באפריל 2024, וכותב אורח בפורום לחשיבה אזורית שליד מכון ון ליר. תרגם מערבית: אסף דוד
