בכל שנה ובמשך חודש שלם, עם תום סעודת האיפטאר (إفطار) – ארוחת שבירת הצום ברמדאן – משפחות מכל העולם הערבי המתקבצות יחד בבתיהן נאלצות להכריע בסוגיה חשובה מאין כמוה: באיזו סדרה ממאות סדרות רמדאן לצפות? מדי רמדאן מופקות עשרות סדרות במדינות רבות כמו מצרים, כווית, לבנון, סוריה, ירדן ועוד, והן הפכו לחלק בלתי־נפרד ממסורת חודש הצום הקדוש – מה שהופך את הקרב של חברות ההפקה על הרייטינג, ובמיוחד על שעות הפריים טיים המשפחתיות, למתוח ועיקש.
במאמר שפורסם באתר דפה ת'אלת'ה – במה לתרבות ערבית, מהא חסן, עיתונאית וסופרת סורית-כורדית החיה בפריז, מתייחסת לשטחיות ולבנאליות המאפיינות את סדרות רמדאן בפרט ואת ההפקות הטלוויזיוניות והקולנועיות הערביות בכלל. "מדוע השטחיות פולשת למסך הערבי? מדוע משקיעים מאמצים בהפקה של דרמות המבוססות על רעיונות ישנים, נחשלים ועילגים?" היא שואלת בפתח דבריה, "דרמות עכשוויות באיכות נמוכה פורצות לבתיהן של משפחות ערביות, מנגנות על רגשות פרימיטיביים והורגות את השכל, המחשבה והדמיון", היא מוסיפה, ותולה את הסיבה לכך ב"התרחקותה של הדרמה מהספרות".
מתוך כתיבתה של חסן, שכתבה יצירות ספרותיות רבות בעצמה, עולה כי היא רואה בספרות הערבית מעיין בלתי־נדלה של רעיונות ושל סוגיות, וכי תרגומם לשפת הקולנוע והטלוויזיה עשוי להביא לתוצאות מרהיבות ומעוררות מחשבה. כדוגמה היא מזכירה את הסדרה "אפראח אל־קובה" מ־2016, המבוססת על ספרו של נגיב מחפוז ועוסקת בתיאור חיי נישואין מנקודות מבט של דמויות שונות; וגם את הסדרה "לא תטפי א־שמס" משנת 2017, המבוססת על ספרו של אחסאן עבד אל־קדוס ומגוללת את סיפורה של משפחה מצרית המתמודדת עם מותו של אב המשפחה. לטעמה של חסן, ההפקות של הסדרות הללו המבוססות על יצירות ספרותיות מוצלחות, הן הוכחה לכך שעל חברות ההפקה לפנות ל"שוק הפורח של הרומן הערבי" ולשאוב ממנו השראה לטובת הפקה של יצירות המציגות "נושאים עכשוויים ומאירי עיניים".
"זה מה שהקהל רוצה", יענו המקטרגים על הקולנוע המסחרי, ויסבירו שמרביתו של קהל הצופים בעולם הערבי מחפש בידור קליל ופופולרי – ואינו רוצה לשקוע ביצירות כבדות ומסובכות. בתשובתה, חסן מסבירה כי ניתן ליישב בין פופולריות לבין אומנות גבוהה. היא מזכירה כדוגמה את סרטיו של הבמאי המצרי יוסף שאהין – שהוצגו גם בפסטיבלים בין־לאומיים וגם על מרקעי הטלוויזיה של "משפחות פשוטות" בקהיר ובשאר העולם הערבי. לדידה, בניגוד לעבר, אותן משפחות "כבר אינן יושבות בביתן מנותקות ממדינותיהן ומהעולם כולו", אלא הן מחוברות אליו דרך האינטרנט בכלל ודרך הרשתות החברתיות בפרט ויש להן מודעות לנעשה בו. במובן זה, גם השיעור הגבוה של אנאלפביתיות בקרב אותן משפחות אינו אמור להיות מכשול עבורן, משום שחוסר היכולת לקרוא אינו גורע מהבנתן את העולם, ובתוכו את היכולת להזדהות עם דרמות בוגרות ומתקדמות ובעלות חזון אומנותי, שכיום הצגתן מוגבלת בעיקר לפסטיבלים ערביים או זרים.
"זה מה שהקהל רוצה", יענו המקטרגים על הקולנוע המסחרי, ויסבירו שמרביתו של קהל הצופים בעולם הערבי מחפש בידור קליל ופופולרי – ואינו רוצה לשקוע ביצירות כבדות ומסובכות. בתשובתה, חסן מסבירה כי ניתן ליישב בין פופולריות לבין אומנות גבוהה
"בצרפת למשל, יש סדרות שמשודרות בערוצי הטלוויזיה הצרפתיים הרשמיים, אך הן אינן זוכות לתשומת ליבו של הרחוב הצרפתי או של התקשורת – את "הבאזז" האמיתי עושה הספרות", טוענת חסן בהמשך דבריה, ומספרת על קיומן של ועדות פרסים בתחום הספרות שמורכבות מ"מתנדבים שאוהבים לקרוא" – מה שמעיד על עליונותה של הספרות בצרפת על הדרמה. לדידה, במדינות ערב "הדרמה החליפה את הספרות", ולא משום שהספרות אינה נגישה לקוראים, או שאין בכוחה לגעת בהם, או שהיא מנותקת מצרות היומיום של האנשים הפשוטים. "הבעיה", היא מסכמת, "נעוצה בציבור הערבי עצמו".
בעיית "ההתרחקות מן הספרות" אינה מוגבלת לקולנוע ולטלוויזיה בלבד, וחסן מתארת כיצד גם הקורא הערבי נוטש אט אט את מחוזות הספרות, מעדיף עלילות זמינות ופשוטות ומתנכר לרומנים מתישים הדורשים מאמץ רב בקריאתם. הרי כדי לצפות בסדרות שרובן זמינות בחינם ונגישות לכולם, לא צריך לעשות דבר מלבד ללחוץ על כמה כפתורים בעוד קריאת ספרים היא "מותרות תרבותיות" שלא כולם יכולים להרשות לעצמם – לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת פנאי מספיק. על פי חסן, יש להפנות את האצבע המאשימה אל עבר יוצרי הדרמות, "המקדמים מוצר משעשע, זמין, שאינו דורש מאמץ כספי או אינטלקטואלי, שאפשר ליהנות ממנו גם מול צלחת של פיצוחים, תוך כדי עישון סיגריות או ישיבה בבית קפה ובמקום העבודה". מקוראי ספרים ישנן דרישות גבוהות בהרבה: עליהם להיות לבדם, לאפשר לעצמם להתרכז ולחשוב ולעבד את המילים המופיעות נגד עיניהם. לדבריה, מספיקה "סדרה אחת חסרת תוכן" כדי לחרב את מאמציהם של סופרים, עיתונאים, מבקרים ואנשי אקדמיה, העושים כל שביכולתם כדי להנחיל לציבור הרגלי קריאה ולהעניק לספרות ערך ויוקרה, זאת על ידי "הפצת ידע ומחשבה נאורה וביקורתית" בשלל ההיצע של במות תרבותיות – עיתונים, כתבי עת, תוכניות טלוויזיה, פודקאסטים וכו'. "לטווח רחוק, ההבדל בין ספרות לבין דרמות הוא עצום", חסן טוענת, "כי ספרות היא זו שמשאירה עקבות בזיכרון, ומשום שבכוחה להביא לשינוי של אנשים ושל חברות – זאת בניגוד לדרמה בת־החלוף, שהשפעתה מתפוגגת ברגע סיום הצפייה בה".
על אף הפסימיות והקדרות העולות ממאמרה של חסן, היא מאמינה כי "הסיפור עדיין לא נגמר", משום שגם חברות ההפקה בטלוויזיה ובקולנוע נדרשות לעמוד מול יריב חזק וקשה – "קהל הרשתות החברתיות". זו הסיבה שלטענתה על המפיקים לא לשאוף רק לאחוזי צפייה ולרווחים גבוהים – מנת חלקם של משפיעני רשת ופעילי אינטרנט – אלא להעלות את איכות היצירות היוצאות תחת ידיהם "ולא להסתפק במחיאות כפיים ובקריאות הידד רגשניות".
ואכן, האשמת הטלוויזיה והקולנוע המסחריים ביצירת תוכן נמוך ורדוד אינה מוגבלת אך ורק לעולם הערבי. שאיפתן של חברות ההפקה להגיע לקהל הצופים הגדול ביותר מצד אחד וציפייתם של הנהלותיהן ושל בעלי המניות שלהן למקסום רווחים מצד שני, עשויות שלא לאפשר צמיחה של תוכן איכותי, ביקורתי ומעורר מחשבה, אלא היצמדות אובססיבית ל"כל מה שמוכר". אך האם באמת הפער בין דרמות טלוויזיוניות וקולנועית מצליחות לבין יצירות ספרותיות כל כך גדול ובלתי ניתן לגישור? האם אין ליוצרי הדרמות שום אחריות לצופים שלהן? בעולם הערבי, כמו גם במדינות אחרות, השאלות הללו עדיין רחוקות מלקבל מענה.
