המלחמה בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה, וגם העימות המוגבל בין ישראל לבין חזבאללה בגבול עם לבנון, מעוררים את השאלה מדוע הצליחה ישראל לכונן יחסי שלום יציבים למדי עם מדינות חזקות ויציבות יחסית כמו מצרים וירדן, בעוד יחסיה עם הפלסטינים ועם לבנון, שני שכנים חלשים ממצרים ומירדן, מתאפיינים בעימותים צבאיים תכופים. יש לציין בהקשר זה כי גם בין ישראל לסוריה שרר מצב יציב למדי של אי־לוחמה כל עוד מדינה זו הייתה חזקה ויציבה ובטרם שקעה בתוך מלחמת אזרחים ארוכה ומדממת.
דרך אחת להסביר "חידה" זו היא הדרך המקובלת במדע המדינה להסבר של תופעות פוליטיות וחברתיות. לפי דרך זו, יש לזהות גורמים מבניים, רציונליים ותרבותיים לתופעה שאותה רוצים להסביר, כאשר על פי רוב יש כמה גורמים רלוונטיים המשולבים זה בזה. גורמים מבניים נוגעים בעיקר לעוצמה של המדינה (למשל חזקה או חלשה), לאופי החברה ולמידת הלכידות שלה (הומוגנית או שסועה) ולמערכת היחסים בין המדינה והחברה. גורמים רציונליים, בתורם, שמים את הדגש על שחקנים (יחידים או קבוצות) ועל השיקולים או על האינטרסים המנחים אותם. ולבסוף, גורמים תרבותיים הם ערכים, אידאולוגיות ושיח, אך גם תפיסות של "האני", של ה"אחר" וכן של היחסים בין "האני" ל"אחר" שמעצבים את ההתנהגות של יחידים ושל קבוצות.
בהתאם לכך, גורם מבני ראשון לחוסר היציבות ביחסי ישראל עם שני שחקנים אלה הוא היעדר גבול בין־לאומי מוסכם בין ישראל לבין שני השחקנים, כפי שיש לישראל עם מצרים מ־1979 ועם ירדן מ־1994. בין ישראל ללבנון אומנם יש "קו כחול", שהאו"ם אישר בשנת 2000, אך אין זה גבול בין־לאומי אלא קו גבול בעייתי ובו 14 נקודות מחלוקת. גם בין ישראל לבין רצועת עזה אין כידוע גבול בין־לאומי מוסכם: ב־2005 נסוגה ישראל ל"קו הירוק", כלומר לקו שביתת הנשק עם מצרים מ־1949, אך אף גורם – כולל ישראל – לא טען שזהו גבול בין־לאומי. כך הוא המצב גם בהתייחס לגדה המערבית.
גורם מבני נוסף, הקשור לקודם, הוא היעדר שלטון יציב מעברו השני של הגבול. חלק מהסיבות לכך הן פנימיות: חברות שסועות, עוני ומצוקה חברתית וכלכלית ושחיתות כרונית. אבל גם לישראל יש השפעה על כך, משום שהיא עשתה מעט מאוד כדי שבצד השני ייכון שלטון יציב. כך למשל, בישראל לא מבחינים בין גורמים המעודדים יציבות (למשל ממשלת לבנון והרשות הפלסטינית) לבין שחקנים לא־מדינתיים אלימים שאינם מעודדים יציבות ואף פוגעים בה (בעיקר חזבאללה וחמאס), דבר התורם לחיזוק שחקנים אלו על חשבון השלטון. לדוגמה, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, מנעה ישראל מארה"ב לספק טנקים מיושנים לצבא הלבנוני מחשש שייפלו לידי חזבאללה, והיא מערימה קשיים על העברת כלי נשק לרשות הפלסטינית, דבר שמחליש אותה מול יריביה, ובראשם חמאס.
בשני המקרים, התוצאה היא שלטון חלש ולא־יציב מצד אחד וחיזוק של השחקנים הלא־מדינתיים האלימים מצד שני.
גורם רציונלי, הקיים הן אצל הפלסטינים והן בלבנון, הם שחקנים כמו חמאס וגם הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה וחזבאללה בלבנון – כלומר שחקנים לא־מדינתיים אלימים – המנצלים את העמימות סביב הגבול עם ישראל כדי לקרוא תיגר עליו. למעשה, בשני המקרים קיימת "פרצה הקוראת לגנב", והיא מאפשרת לשחקנים אלה להציג את עצמם כמגיני לבנון מפני התוקפנות הישראלית (חזבאללה) וכפועלים לשחרור פלסטין (חמאס והג'יהאד האסלאמי). ישראל מצידה מנסה להפעיל את כוחה הצבאי העדיף כדי להביס או להרתיע ארגונים אלה, אך היא נכשלת בכך פעם אחר פעם: בלבנון וגם בשטחים, כיבוש ושליטה ישירה של ישראל עודדו את הופעתן של תנועות "התנגדות", והמחיר הכבד ששילמה ישראל הביא לנסיגה ללא הסכם: "היציאה" מלבנון ב־2000 ו"ההתנתקות" מרצועת עזה ב־2005. גם הניסיון של ישראל לכונן "כללי משחק" עם השחקנים הלא־מדינתיים האלימים – חזבאללה וחמאס – לא הביא ליציבות, ובדיעבד גרם רק לחיזוק של שניהם, דבר ההופך כל "סבב לחימה" לקשה יותר מקודמו.
שלום יציב, כפי שקיים בין ישראל לבין מצרים וירדן, חייב להתבסס קודם כול על גבול בין־לאומי מוסכם. לקביעה של גבולות בין־לאומיים יש כמובן מחיר, אך הניסיון של ישראל מראה כי זו עסקה משתלמת
ולבסוף, גורם תרבותי שניתן להצביע עליו, הן בלבנון והן אצל הפלסטינים, הוא אידאולוגיה אסלאמית רדיקלית (שיעית בלבנון וסונית בשטחים) הקוראת ל"התנגדות" לישראל ולמערב, שזכתה לתמיכה מצד מדינות כמו סוריה (בעבר) ואיראן (כיום). אבל גם בישראל ניתן להצביע על גורם כזה: מ־1967, ישראל שבויה למעשה בידי אידאולוגיה יהודית רדיקלית של "אף שעל", ונוצר חיבור מסוכן בינה לבין ההישענות על כוח צבאי כפתרון לכל בעיותיה.
כיצד ניתן לצאת מן המבוי הסתום? ראשית, ניסיון של 75 שנות עצמאות מראה כי הסכמים שיכולים להבטיח שלום ויציבות בין מדינות, כפי שקיימים בין ישראל לבין מצרים וירדן, עדיפים לאין ערוך על פני "כללי משחק" עם ארגונים לא־מדינתיים אלימים. שנית, בניגוד למה שרבים בישראל סבורים, אי־יציבות פוליטית, חברתית וכלכלית אצל שכניה, המתבטאת בפיצול פנימי ובחולשה של השלטון המרכזי, הייתה גורם מערער ביחסי ישראל עם שכנים אלה, בעוד יציבות בצד השני הביאה ליחסים יציבים ולירידה ברמת האלימות. שלישית, הניסיון של ישראל לכפות הסדר פוליטי על הצד החלש, כמו בלבנון ב־1983, ובמידה מסוימת על הפלסטינים ב־1993, הביא להסלמה, והניסיונות לקנות שקט בכסף, כפי שנעשו מול חמאס, רק דחו את התפרצות האלימות.
מכך עולה כי שלום יציב, כפי שקיים בין ישראל לבין מצרים וירדן, חייב להתבסס קודם כול על גבול בין־לאומי מוסכם. לקביעה של גבולות בין־לאומיים יש כמובן מחיר, כפי שהוכיחו הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, אך הניסיון של ישראל מראה כי זו עסקה משתלמת לשני הצדדים. לכן, על מנהיגי ישראל לפעול לשרטוט של גבול בין־לאומי מוכר גם עם לבנון וגם עם הפלסטינים. עם לבנון נחתם ב־2022 הסכם על הגבול הימי, בתיווך אמריקני, וכדאי לפעול להרחבתו כדי שיכלול גם את הגבול היבשתי בין שתי המדינות. אותו הדבר אמור גם לגבי הפלסטינים הן ברצועת עזה והן בגדה המערבית. המטרה המיידית של מהלכים אלו צריכה להיות בשלב ראשון סתימת "הפרצה הקוראת לגנב", שממנה נהנים בעיקר חמאס וחזבאללה, ובשלב שני חיזוק המדינה מעברו השני של הגבול.
נוסף על כך, כדאי לישראל לפעול עם מדינות מתונות באזור (סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ) ועם מדינות חשובות בעולם (בעיקר ארה"ב אך גם צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה) כדי לעודד את אותם שחקנים בלבנון, ברצועת עזה ובגדה המערבית שיש להם עניין לכונן שלטון יציב בשטחם, כאשר הציפייה היא ששלטון כזה יוכל להיות "כתובת" עתידית עבור ישראל. זאת בעיקר משום שהניסיון מלמד שלמדינות ריבוניות יש מה להפסיד – נכסים חומריים ותמיכה פנימית ובין־לאומית – בעוד לארגונים לא־מדינתיים אלימים אין נכסים או אחריות כלשהי. לסיכום, כפי שבישראל הצליחו להשתחרר מן הקיבעון המחשבתי כלפי מצרים וירדן, דבר שהביא לחתימת הסכמי שלום עימם, על ישראל לבחון מחדש את התפיסה כי "כל הפלסטינים הם חמאס" ו"כל הלבנונים הם חזבאללה", וכי עם שכנים אלה מתנהל "משחק סכום אפס". זאת משום שתפיסה זו לא רק שאינה נכונה אלא היא בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה". השתחררות מתפיסה זו היא הצעד הראשון – וההכרחי – לקראת שינוי יסודי של יחסי ישראל עם לבנון ועם הפלסטינים לפי הדגם המצרי והירדני.
