מרצח בפרדס עד עמוד הקלון

בפברואר 1948 רצחו אנשי לח"י רצחו את חיה זיידנברג, אחות בבית חולים לחולי נפש, בבית נטוש בפרדס, במקום שבו נמצאת כיום הוד השרון, בשל רומן שהיה לה עם דאוד יאסמינה, צעיר פלסטיני־נוצרי מיפו. באותו הערב הדביקו אנשי הלח"י כרוז בזו הלשון: "בית הדין של לוחמי חירות ישראל דן למיתה את הבוגדת חיה זיינדנברג בת 22 מחולון. היא נאשמת בבגידה במולדת ובעם העברי ובשיתוף פעולה עם הכנופיות הערביות" (האירוע תועד בסרט אש צולבת משנת 1989).

 

עד לא מזמן התפרסם באתר האינטרנט של ארגון להב"ה עמוד שכונה "עמוד הקלון – שיתביישו להן!" ובו צוין: "בעמוד זה נחשוף את הפרטים של הבוגדות שמבחירה ומתוך אידיאולוגיה בחרו לצאת מהעם היהודי ולחיות במוצהר עם גויים […] אותן אנחנו רוצים לחשוף בעיני כל וייוודע קלונן ברבים". בעמוד הופיעו תמונות הנשים, ולצידן רקע קצר עליהן ועל זהות בני זוגן. בעמוד הופיעו גם נשים ישראליות ידועות, ובהן שחקניות ואשת אקדמיה, הנשואות לגברים פלסטינים.

 

מה משותף לחיה זיידנברג ולנשים מעמוד הקלון של להב"ה? בשני המקרים מדובר בנשים אשכנזיות בנות המעמד הבינוני ומלב ליבו של הממסד הציוני. במאמר קודם טענתי שהדיון בנשים יהודיות המקיימות קשרים אינטימיים עם גברים פלסטינים הוא, למעשה, דיון בפחדים מדומיינים ולא במציאות חברתית קיימת, שכן מספר הזוגות המעורבים זעום. סרגיו דלה פרגולה, דמוגרף המתמחה בקהילות היהודיות בעולם, מעריך כי מספר הזוגות המעורבים בישראל נמוך מאוד. על פי ניתוח תוצאות מפקד שנערך בישראל ב־2008 הוא מעריך ששיעור הזוגות שבהם אחד מבני הזוג אינו יהודי אינו עולה על 6%, ושיעור הזוגות שבהם אחד מבני הזוג פלסטיני נמוך הרבה יותר. לטענתו, לנרטיב שלפיו מספר גדול של נשים יהודיות נישאות לפלסטינים אין שום אחיזה במציאות.

 

אולם מציאות לחוד ופחדים לחוד. בשנים האחרונות גדל מאוד השיח על זוגות מעורבים של יהודים ופלסטינים בחברה הישראלית. וכפי שטענתי, נשים מזרחיות המקיימות זוגיות מעורבת נתפסות כ'נערות' רכות בשנים הזקוקות להצלה, ואילו נשים אשכנזיות נתפסות כאויבות המאיימות על הסדר החברתי הקיים.

 

דרך ההתמודדות של מוסדות החברה והמדינה, עוד מתקופת המנדט הבריטי ו"המדינה שבדרך", עם נשים מזרחיות שחיו בשולי החברה וקיימו קשרים רומנטיים עם פלסטינים הייתה תיוגן כחלשות ונזקקות. נשים אלו הוצגו, ועדיין מוצגות, כקורבנות של גברים פלסטינים, ולכן על החברה והמדינה לנסות להצילן ולהחזירן למוטב. עובדות סוציאליות קובעות שהן בעלות בעיות נפשיות, ואם הן מנסות להתאסלם, רשויות המדינה שולחות אותן לפסיכיאטר.

 

לעומת זאת, נשים אשכנזיות בנות המעמד הבינוני הנמצאות בזוגיות מעורבת פועלות ממרכז הקונצנזוס החברתי בישראל, ולכן מאיימות על הסדר החברתי הקיים. הן גרות במרכזי ערים, בדרך כלל ביפו, בירושלים או בחיפה (ולא בכפר של בן הזוג כמו רוב הנשים המזרחיות), ומאתגרות את הזהות הדתית והאזרחית בישראל – יש מי שחיברה תפילה יהודית־מוסלמית לערב שבת, אחרות מקפידות לחשוף את ילדיהן גם לחגים מוסלמים ונוצרים, הן שואפות שילדיהן ידברו גם ערבית, ואף מאתגרות את המיליטריזם הישראלי בכך שאינן שולחות את ילדיהם לצבא. מכל הסיבות האלה אל הנשים האלה מופנית אלימות סימבולית, או במקרה של חיה זיינדברג – אלימות ממש. ההבדל ביניהן לבין חיה זיידנברג נובע בעיקר מהעובדה שחברה פרה־מדינתית, כמו היישוב היהודי בתקופת המנדט, נוטה לאכוף גבולות חברתיים באלימות רבה יותר ממדינה ממוסדת.

 

אלימות המופנית כלפי נשים שחצו גבולות אתנו־מיניים, כלומר קיימו קשר מיני עם גברים מקבוצה אתנית יריבה, אינה נדירה בעת סכסוכים לאומיים. לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה גולחו ראשיהן של נשים צרפתיות שניהלו קשרים רומנטיים עם חיילים גרמנים, והן הוצעדו בכותנות דקות במרכז העיר. בתקופת ה־Troubles (המהומות בצפון אירלנד), הופשטו נערות קתוליות שנחשדו בקיום יחסים רומנטיים עם חיילים בריטים פרוטסטנטים, כוסו בזפת ובנוצות והובלו במרכז העיר.

 

אחד המקרים הידועים והאלימים ביותר אירע בבלפסט שבצפון אירלנד בשנת 1972 – ג'ן מקונוויל, אישה פרוטסטנטית, אם לשמונה, שהתאלמנה מגבר קתולי, נחטפה ונרצחה בידי אנשי ה־IRA משום שנחשדה בטעות שמסרה סודות לצבא הבריטי. למרבה האירוניה, אחת החוטפות של מקונוויל, דולורס פרייס, חצתה בעצמה גבולות אתנו־מיניים. פרייס, קתולית שהייתה לוחמת במחתרת האירית, נתפסה לאחר שהטמינה פצצה בלונדון שפצעה למעלה ממאתיים איש. לאחר שחרורה היא עזבה את ה־IRA ונישאה לשחקן סטיבן ריאה, אירי ממוצא פרוטסטנטי, ששיחק בסרט משחק הדמעות, העוסק בחציית גבולות אתנו־מיניים. ריאה שיחק בסרט את פרגוס, חייל קתולי במחתרת האירית שמתאהב בטרנסג'נדרית פרוטסטנטית.

 

בשנת 1975 כתב המשורר האירי שיימוס הייני את שירו Punishment המתאר נערה צעירה שנרצחה משום שחצתה גבולות אתניים. אומנם השיר נכתב על windeby girl, גופה בת אלפיים שנה שנמצאה כפותה בביצה בגרמניה (ולבסוף התברר שהיא בכלל גופת נער), אך הוא רומז לאותן נשים איריות, קורבנות האלימות הגברית והבוגדנות הנשית. בשיר נכתב בין השאר:

 

,her shaved head
,like a stubble of black corn
,her blindfold a soiled bandage
her noose a ring

to store
.the memories of love
,Little adulteress
before they punished you

 

ההבדל הגדול בין צפון אירלנד לישראל הוא שבאירלנד הופנתה האלימות לכל הנשים שהיו ביחסים אתנו־מיניים, ואילו בישראל האלימות, שלמזלנו היא (עדיין?) סמלית ברובה, קשורה קשר הדוק למוצא ולמעמד. לא בכדי בחרו בארגון להב"ה להשתמש במטאפורה "עמוד הקלון", הוא הסד שבו השתמשו בימי הביניים כדי לבייש ולהשפיל פושעים קטנים, כדי להזהיר אחרים מדרך הפשע וכדי לסמן את הגבול בין מותר לאסור.