מלחמת "חרבות ברזל", שאליה יצאה ישראל בעקבות מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס נגדה ב־7 באוקטובר 2023, היא במובנים רבים הצגה חוזרת – גם אם בקנה מידה רחב יותר – של מבצעים צבאיים קודמים של צה"ל ששמו להם למטרה לפגוע קשה בממשלת חמאס ברצועת עזה וליצור מציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב הרצועה ואולי גם בגדה המערבית. אך כידוע לא כך קרה: ממשלת חמאס המשיכה לשלוט ברצועת עזה וה"סבבים" חזרו על עצמם שוב ושוב. בינתיים התחלפו בישראל ראשי ממשלה, שרי ביטחון, רמטכ"לים וראשי שב"כ ומוסד, אבל דומה שאותם דפוסי חשיבה ופעולה שגויים ממשיכים להדריך גם את קברניטי המלחמה הנוכחית.
בהופעותיו בתקשורת עד כה השמיע ראש הממשלה בנימין נתניהו, וביתר שאת, את אותן הצהרות מתלהמות והבטחות נבובות מן העבר על חיסול חמאס ויכולותיו הצבאיות, ואף הוסיף עליהן את ההבטחה לנקום בעוצמה. גם בכירים ישראלים נוספים פוליטיים וצבאיים השמיעו הצהרות דומות. ניתן להבין הצהרות כאלה לנוכח ממדיה הזוועתיים של מתקפת חמאס ולנוכח תחושות הכעס, התסכול וחוסר האונים של רוב אזרחי ישראל בעקבותיה. אך הניסיון לחפות על האחריות לקריסת המערכות שהביאה לאסון הגדול ביותר שחוותה ישראל מאז הקמתה שקוף גם הוא.
דווקא בעת הזאת יש לשוב ולהזכיר את האמת המרה והיא שלישראל אין כיום אופציה צבאית מעשית לחיסול חמאס ויכולותיו הצבאיות ברצועת עזה, וכי אפשרות כזו קיימת רק בדמיונם של פוליטיקאים ושל "מומחים" למיניהם אשר מתעלמים מהמשמעויות המעשיות של לוחמה בשטח בנוי, מבוצר וממוקש על כל צעד ושעל מעל ומתחת לפני השטח כפי שקיים ברצועה.
חיסול חמאס ויכולותיו הצבאיות במתקפה קרקעית יהיה כרוך בהכרח בהיקף עצום של אבדות לכוח התוקף ולאוכלוסייה האזרחית, וזאת עקב הצורך להשתלט על כל בית וסמטה בערים ובמחנות פליטים צפופים כאשר לתושביהם וגם לאנשי חמאס אין לאן להימלט.
נזכיר בהקשר זה את המחיר הכבד ששילם צה"ל בקרב במחנה הפליטים ג'נין ב־2002, מחנה זעיר בממדיו לעומת מחנות הפליטים ברצועה. מהלך צבאי כולל כזה גם דורש זמן ממושך שלא יעמוד לרשות צה"ל לנוכח מבול הגינויים הבין־לאומי והלחץ הצפוי להפסיק את הפעולה, וזאת חרף התמיכה הנוכחית בישראל מצד ארה"ב ומצד מדינות ידידותיות אחרות.
ועוד תזכורת: גם לאחר יותר משבועיים של הפצצות מסיביות ברצועה, נמשכים שיגורי רקטות וטילים ממנה לעבר שטח ישראל, מה שמלמד לא רק על המודיעין הדל שבידי צה"ל על מיקומיהם של מאגרי הנשק אלא גם על מגבלות היכולת של כוח אווירי לפגוע בהם, כפי שקרה גם בסבבים קודמים. ניתן להניח כי גם לגבי היכולות הצבאיות של חמאס ברצועת עזה רב הנסתר על הנגלה.
לכן, עם כל הקושי הפסיכולוגי הכרוך בכך, חובה על מנהיגי ישראל הפוליטיים והצבאיים לשרטט לעצמם וגם לפלסטינים ברצועת עזה אופק מדיני תוך הבנה והשלמה עם מגבלות הכוח ועם העובדה כי בעת הזאת אין באופק תחליף שלטוני לחמאס ברצועה וכי זו "הכתובת" היחידה שיש לישראל שם.
לאור זאת, אנו מציעים כאן "מפת דרכים" לשינוי המצב הקיים בין ישראל לרצועת עזה המבוססת על שלוש הנחות אלה.
ראשית, בשונה מעימותים צבאיים קודמים, הימצאותם של יותר ממאתיים בני ערובה – נשים, גברים, ילדים וחיילים – בשבי חמאס מחייבת שינוי יסודי בגישה ובסדר העדיפויות שעל פיהם פעלה מדינת ישראל בתגובה על התקפות קודמות משטח הרצועה. לכן, על ישראל לפנות בדחיפות ובכל דרך, דיפלומטית ופומבית, לשחרור בני הערובה ובהקדם האפשרי. זוהי חובתה העליונה והמיידית של המדינה כלפי אזרחיה ויש לקדמה בכל מחיר, כולל הפסקת ההפצצות על הרצועה ושחרור כל האסירים הביטחוניים שבידי ישראל. כפי שהעידו מומחים, אין לממשלה אופציה של ניהול משא ומתן ממושך ומייגע ועמידה על המקח על כל אסיר ביטחוני, כפי שנהגו ממשלות ישראל בעבר, ואפילו אם ידוע שחלק מהאסירים עלולים לשוב ולפעול נגדה בעתיד.
ברור כי המדיניות הישראלית של "ניהול הסכסוך" עם ממשלת חמאס בפרט ועם הפלסטינים באופן כללי פשטה את הרגל, ולכן יש לבחון אסטרטגיות אחרות שעדיין לא נוסו
שנית, על ישראל להימנע מכניסה קרקעית מסיבית לרצועת עזה, הן משום המגבלות הצבאיות והמדיניות הכרוכות בכך, הן משום הצורך להתחיל בתהליכי שיקום של התשתיות הפיזיות של היישובים שנפלו קורבן למתקפת חמאס ושתושביהם למעשה הופקרו לגורלם, ובתהליכי ריפוי הפגיעה הנפשית שתישאר צרובה בתודעתם. כמו כן, וכחלק מלקחי המתקפה של חמאס, על צה"ל לבחון מחדש את ארגון ההגנה המרחבית על היישובים הסמוכים לגבול הרצועה, ובהזדמנות זו גם לשוב ולבחון את יעילותו של המכשול הקרקעי בין ישראל לרצועת עזה, שחמאס הצליח לפרוץ.
שלישית, ברור כי המדיניות הישראלית של "ניהול הסכסוך" עם ממשלת חמאס בפרט ועם הפלסטינים באופן כללי פשטה את הרגל, ולכן יש לבחון אסטרטגיות אחרות שעדיין לא נוסו. בהקשר זה, ולאחר שתושג הפסקת אש בין שני הצדדים, יש לשקול ברצינות הסרה הדרגתית ומשמעותית של המצור מעל רצועת עזה, בד בבד עם שמירת האופציה הצבאית למקרה של הפרת הסטטוס קוו. בטווח הארוך, גישה כזו עשויה לעודד את ממשלת הרצועה, תהיה זהותה אשר תהיה, להעדיף שקט על פני הסיכון של הרס מחודש של נכסיה הצבאיים, האזרחיים והכלכליים.
מבלי להתעלם מהאיום הצבאי-טרוריסטי שלה על ישראל, חמאס היא קודם כול תנועה חברתית ופוליטית שהקימה מוסדות חברתיים, פוליטיים וצבאיים, השליטה סדר ציבורי, וכפתה על השותף הזוטר שלה – הג'יהאד האסלאמי – תקופות של רגיעה בגבול עם ישראל, גם אם לא במידה מספקת מבחינת ישראל. הריסת המוסדות הללו כיום תותיר את הרצועה בריק שלטוני ובתוהו ובוהו חברתי שבטווח הארוך יחריפו את הסיכונים לישראל, בעיקר משום שאף לא גורם אחד, אזורי או בין־לאומי, מעונין כיום לקחת עליו את ניהול ענייני הרצועה.
ברצועת עזה, כמו בלבנון ב־2006, ישראל נאבקת בארגון לא־מדינתי אלים – חמאס – ומפעילה כוח צבאי ניכר במטרה להכניעו. ואולם, גם כאשר הצד הישראלי נהנה מעדיפות מכרעת באוויר, ביבשה ובים אין הוא מצליח להגיע להכרעה, וההפעלה המתמשכת של כוח צבאי מביאה בסופו של דבר לשחיקה בתמיכה בישראל ולפגיעה ביכולת ההרתעה שלה, אשר אותה היא מעוניינת לשקם.
זאת ועוד, בניגוד למה שחושבים רבים בישראל, כולל חלק ממנהיגיה, הניסיון ההיסטורי מאז הקמת המדינה מלמד כי חוסר יציבות פוליטי, חברתי וכלכלי אצל שכניה של ישראל, המתבטא בפיצול פנימי ובחולשה של השלטון המרכזי, היה גורם מערער ביחסי ישראל עם שכנים אלו בעוד יציבות בצד השני הביאה בדרך כלל ליחסים יציבים עימם. כך לדוגמה, יש לישראל יחסי שלום עם מדינות יציבות כמו מצרים וירדן, וגם בין ישראל לבין סוריה שורר מצב מתמשך של אי־לוחמה. לעומת זאת, יחסי ישראל עם הפלסטינים – וגם עם שכנה נוספת, לבנון – מתאפיינים בעימותים צבאיים תכופים בין הצדדים, וזאת על אף החולשה היחסית של שני השחקנים הללו בהשוואה למצרים, לירדן ולסוריה.
לכן נראה שאם ישראל רוצה להפחית את האלימות מצד ארגונים לא־מדינתיים חמושים כמו חמאס ברצועת עזה וחזבאללה בלבנון, עליה לשאוף לכינונו של שלטון יציב מעבר לגבול. זאת משום שלמדינות ריבוניות יש מה להפסיד – נכסים חומריים ותמיכה פנימית ובין־לאומית – בעוד לארגונים לא־מדינתיים חמושים כמו חמאס וחזבאללה אין נכסים או אחריות כלשהי כלפי הקהילה הבין־לאומית. רק כאשר לפלסטינים בעזה תהיה מדינה יציבה תוכל ישראל לעשות שימוש יעיל בעוצמה הצבאית העדיפה שלה כדי להשיג יציבות מולה, גם אם מנהיגיה לא יהיו מעוניינים בכך.
בניגוד למה שחושבים רבים בישראל, כולל חלק ממנהיגיה, הניסיון ההיסטורי מאז הקמת המדינה מלמד כי חוסר יציבות פוליטי, חברתי וכלכלי אצל שכניה של ישראל, המתבטא בפיצול פנימי ובחולשה של השלטון המרכזי, היה גורם מערער ביחסי ישראל עם שכנים אלו
נדגיש כי מעבר לשיקול הטקטי של כמה זמן עומד לרשות ישראל להפעלת כוחות קרקע כדי לחסל את יכולותיו הצבאיות של חמאס ואת מוסדות השלטון שלו, ישראל עלולה למצוא את עצמה בפני שוקת שבורה של אובדן הלגיטימיות הבין־לאומית שלה – שגם כך סובלת מגירעון היסטורי מתמשך – ואף לערער עד היסוד את הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן וכן את "הסכמי אברהם".
לאחר שבע עשרה שנות מצור על הרצועה הגיעה העת שמנהיגי ישראל יכירו סוף סוף במציאות: אי־אפשר לכלוא לאורך זמן למעלה משני מיליון בני אדם בשטח צפוף, עני וחסר תשתיות בתנאים הומניטריים ירודים מבלי שאלה יובילו להתפוצצות הפוגעת גם בישראל עצמה. רצועת עזה, על שלל בעיותיה הכלכליות-חברתיות, לא תיעלם ממציאות חיינו גם אם ימוגר שלטון חמאס, דבר שממילא מוטל בספק. למעשה, לישראל יש אינטרס מובהק שגוף פלסטיני פוליטי יציב וסמכותי יתבסס ברצועת עזה, גם אם אינו ידידותי כלפיה, ויהיה "כתובת" לכל דבר ועניין הנוגעים ליחסים עימה. אכן, רק אם ישראל תכלכל את צעדיה בתבונה ולפלסטינים יתאפשר להקים ברצועה שלטון יציב, ניתן יהיה לצפות כי בטווח הארוך יפסיק חמאס להיות איום עליה.
פרופ' (אמריטוס) אברהם סלע לימד במחלקה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית ולפני כן שירת כקצין באמ"ן. הוא פרסם ספר מקיף על חמאס (עם פרופ' שאול משעל). פרופ' אורן ברק מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.
