ספרו החדש של העיתונאי רועי שרון "ואנקמה", יצא לאור רק לפני חודשים מספר, וכבר זכה להכרה ציבורית נרחבת ולמספר רב יחסית של ביקורות קוראים. במדד רבי-המכר של אתר עברית למשל, עמד הספר בראש רשימת ספרי העיון לסוף חודש יוני. הקריאה בספר המרתק, שנקרא ברובו כספר מתח (או כספר אימה סוציו-ריאליסטי), מחייבת להדגיש, לצד חוזקותיו, כמה נקודות חולשה משמעותיות וגם להסיק ממנו מסקנות בהקשר אקטואלי.
הספר מציג בצורה ברורה ומפורטת למדי כמה מקרים של פעולות טרור וחבלה שביצעו מחבלים (טרוריסטים) יהודים בפלסטינים ובאנשי כוחות הביטחון מאז מחצית שנות התשעים (אך לא לפני). בין המחבלים הללו נמנים האחים קהלני (ניסו לרצוח פלסטיני), ברוך גולדשטיין במערת המכפלה (רצח 29 מתפללים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (הטמינו מטען רב עוצמה בסמוך לבית ספר במזרח ירושלים), אשר ויזגן (רצח ארבעה פלסטינים), עדן נתן זאדה בשפרעם (רצח ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטינים), עמירם בן אוליאל בכפר דומא (רצח משפחה פלסטינית) ויוסף חיים בן דוד (רצח את הנער מוחמד אבו ח'דיר). כמו כן, הספר מפרט גם על נעם פדרמן שכתב חוברת הדרכה לעצירים יהודים בעת חקירת שב"כ, על הרב יצחק גינזבורג שרבים מפעילי הטרור היהודי הם חסידיו, וגם על הספר "תורת המלך", אשר דן בהלכות הריגת גויים בעת מלחמה ושלום(!).
העיתונאי נדב שרגאי מצביע על כך שהבשורה המעציבה והמשמעותית בספר היא שטרור יהודי הוא כבר תופעה שאיננה יוצאת דופן. מאפיין נוסף של הספר לפי שרגאי הוא שהוא מתרכז בעובדות – ונותן להן לספר את הסיפור – ולא בניתוחים מורכבים או בתובנות מחדשות. חוקר הדת תומר פרסיקו מדגיש כי נקודות החוזק של הספר הן הפרטים המובאים מתוך חקירות השב"כ ותיאור התפתחותה של תופעת "תג מחיר" – מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. ההיסטוריון אדם רז קובע כי בספר חסר דיון רציני בתפיסות הדתיות והתאולוגיות העומדות מאחורי הטרור היהודי; שאין שום דיון במערכת היחסים בין הטרור המתנחלי לקבוצות כוח בחברה ובפוליטיקה הישראליות; ושאין דיון במערכת היחסים בין הטרור המתנחלי לצה"ל, ועל כן הוא למעשה מתעלם מהאלימות היומיומית שמפעילים מתנחלים על פלסטינים, מדלג על מוקדי הכוח שמאפשרים את הפשעים ומסייע לנרמל את הטרור.
ההתייחסות של גורמי אכיפת החוק לפעולות המחבלים היהודים "רק" כאלימות פוליטית – אך לא כפעולת טרור – מאפשרת התייחסות מכילה יותר, רכה יותר וסלחנית יותר
מעבר לנקודות ביקורת אלה, בעת קריאת הספר רצוי לתת את הדעת על כמה נושאים. ראשית, על השימוש של שרון במושג "נוער גבעות" לתיאור פועלם של המחבלים היהודים: רבות נכתב על כך שהשימוש במושג הסכריני מקטין למעשה את חומרת המעשים הנפשעים. השימוש בז'רגון שאנשי הציונות הדתית והמתנחלים מציעים, מבקש להסתכל על מעשי האלימות ועל הפרות החוק של הפעילים הגזענים בצורה קלה וסלחנית, כמעשה קונדס, משובת נעורים. אך למעשה, נרמול פשעי השנאה "הקטנים" לכאורה בתחילת הדרך הוא זה שמכשיר בסוף הדרך את מעשי הרצח המזוויעים, המנוגדים לכל ערכי היהדות ההומניים.
אך לא די בזאת. השימוש במושג "נוער גבעות" איננו רק ביטוי מתקתק ומקטין מעשים נוראים; הוא גם אינו מדויק. רבים משתמשים במושג זה כדי לתאר בני נוער מהציונות הדתית אשר מבלים את זמנם בגדה המערבית – אם בהקמת מאחזים בלתי-מורשים (על פי החוק הבין-לאומי, כל היישובים בגדה המערבית הם בלתי-חוקיים) ואם בלימוד תורה, שירה או נגינה סביב מדורות. אולם בניגוד להם, חלק גדול מהמחבלים היהודים אינם בני נוער כלל ועיקר, ואינם תושבי הגדה המערבית.
נקודת ביקורת חשובה נוספת היא חוסר הדיון המעמיק בסוגיות מורכבות מתחום הסוציולוגיה ומדע המדינה, למשל בהבחנה בין אלימות פוליטית לבין טרור. חשיבות ההבחנה נעוצה בקושי שהממשלות, אמצעי התקשורת, האקדמיה והאזרחים מתמודדים איתו כדי להגדיר טרוריזם מהו, וכיצד נכון להילחם בו. עצם ההגדרה של פעולה מסוימת כפעולת טרור אם היא נעשית על ידי מדינה, יכולה להוביל לסנקציות או לפעולות אחרות נגד מחולליה. כך ההגדרה של פעולות הימין הרדיקלי כפעולות טרור יכולה לאפשר לכוחות הביטחון – בדומה לפעולות נגד הטרור הפלסטיני – לבצע מעצרים מנהליים, להרוס ולאטום בתי מחבלים ועוד.
באופן דומה אך עם פוטנציאל למשמעויות אופרטיביות אחרות מצד המדינה וגורמי אכיפת החוק, אלימות פוליטית היא אחת התופעות המורכבות ביותר להגדרה בשל ריבוי המופעים שלה, ריבוי השחקנים הפוטנציאלים המעורבים בה וריבוי המניעים והנסיבות שמחוללים אותה. כך ההתייחסות של גורמי אכיפת החוק לפעולות המחבלים היהודים "רק" כאלימות פוליטית – אך לא כפעולת טרור – מאפשרת התייחסות מכילה יותר, רכה יותר וסלחנית יותר.
עוד חסר בספר דיון בלגיטימציה הציבורית לדפוסי הפעולה של הציונות הדתית בכלל ולטרור היהודי בפרט ובאימוץ דה פקטו של החברה הכללית בישראל של השאיפה האוטופית המתנחלית "להתנחל בלבבות". הציונות הדתית היהירה, הבורה והגזענית צברה לאורך השנים כוח פוליטי, חברתי ומעמדי רב מאוד – החל בעמדות מפתח בצבא, בגרעינים תורניים, בג'נטריפיקציה בהובלת המדינה ביישובים חילוניים ומעורבים במרכז ובפריפריה וכלה בתפקידי מפתח כראשות הממשלה (נפתלי בנט – אינו מתנחל בעצמו, אך הוא איש הציונות הדתית), השר לביטחון לאומי (איתמר בן גביר), שר האוצר (בצלאל סמוטריץ') ועוד. איזה עוד מגזר חברתי שחלקו היחסי בכלל החברה הישראלית נמוך כל כך (כחצי מיליון מתנחלים בגדה המערבית הם כחמישה אחוזים מאוכלוסיית ישראל, לא כולל מזרח ירושלים, שעליה הכריזה ישראל ריבונות) מחזיק בכל כך הרבה כוח פוליטי, חברתי ומעמדי?
לסיכום, יתרונו הגדול ביותר של ספרו של רועי שרון הוא בתפוצתו הרחבה, בהנגשתו לקהל קוראים מגוון ובשיח שהוא מעורר. למרות הביקורת על כך שהספר "שטוח", תיאורי באופיו, אינו מחדש, ואינו חף מטעויות – לולא נכתב, קהלים רבים לא היו נחשפים לזוועות הטרור היהודי. אך יתרה מכך, בהקשר האקטואלי של המהלך המשפטי שהממשלה הנוכחית מובילה, הספר מהדהד את ההקשר הרחב ואת המסקנה הבלתי-נמנעת העולה ממנו: הממשלה שואפת לקבע את שני ערכי הדגל שלה – עליונות יהודית ושחיתות שלטונית – באמצעות הגישה הסלחנית והמכילה כלפי פעולות הטרור היהודי.
