המפגש הראשון שלי עם חיילים ישראלים בתור ילד בזמן מלחמת 1967 עדיין חרות בזיכרוני. התגוררתי אז במחנה הפליטים אל־מע'אזי שנכבש ביום הראשון של המלחמה כמעט ללא התנגדות. בעיני רוחי ראיתי את החייל הישראלי-יהודי כמי שאין בליבו חמלה ורחמים, ונוצרה בנפשי רתיעה אינסטינקטיבית ממגע עם יהודים. סיפורי הוריי על הכפר שממנו גורשו והפכו לפליטים, הסיפורים ששמענו בבית הספר על הנכבה וההשפעה של תעמולת המשטר הנאצריסטי במצרים שתמך ברעיון של הלאומיות הערבית ושחרור פלסטין, שבו את ליבי ועיצבו את תודעתי בראשית דרכי כפעיל פוליטי.
ימים ספורים לאחר כיבוש מחנה הפליטים, ולמעשה כיבוש כל הרצועה, הגדה המערבית, סיני ורמת הגולן, הוטל עוצר על המקום והתושבים הסתגרו בבתיהם והמתינו לבאות בחרדה ובפחד. במסגרת מבצע חיפוש אחר לוחמים ואמל"ח, נכנסו החיילים הישראלים לתוך הבית שלנו ואנו נצטווינו להתאסף בחצר הבית. כל בני המשפחה רעדו מפחד ועמדו עם ידיים מורמות למעלה. לאחר שהחיילים ערכו בדיקה וחיפוש ולא מצאו את מבוקשם הם עזבו את הבית.
פרט להתנהגות בלתי־הולמת של כמה חיילים, שלא אפרט עליה כאן, התנהלות החיילים הייתה סבירה. הם לא התעללו או פגעו באיש מבני המשפחה. באותה תקופה חיילים רבים היו שייכים לדור המהגרים וחלקם אף היו ביחסים עם תושבים פלסטינים לפני הנכבה ב־1948 וטרם הפכו לנציגי הכיבוש.
בהעדר אמצעי תקשורת, ולפני עידן הטלוויזיה הלוויינית והאינטרנט, היה הרדיו האמצעי הזמין למעקב אחר החדשות. רוב התושבים בעזה נהגו להאזין לקול עֲרָב (صوت العرب) מקהיר. שדרן הרדיו המצרי המפורסם בזמנו היה אחמד סעיד שבישר כי "מטוסי האויב הציוני נופלים כמו זבובים". לעומת זאת, ישראל בתור המנצחת הגדולה במלחמה זו לא הייתה זקוקה להפצת שקרים לגבי הישגיה האדירים. אחת התובנות שלי מאותה תקופה היא שהמובס והמפסיד נוטה פעמים רבות להתכחש למציאות ולהפיץ מידע כוזב.
בתקופה ההיא היה הציבור הישראלי ברובו חילוני וליברלי. ולמרות ניסיונותיה של ישראל להצטייר ככוח כיבוש נאור, הכיבוש מעצם היותו מעורר התנגדות בקרב העם הנכבש. לכן הוא נתקל בהתנגדות מזוינת ברוב המקרים. ההיסטוריה מלמדת שזהו אופיים של מאבקים אנטי־קולוניאליים.
שבוע לאחר ביצוע הטבח ובעקבות הסיקור העיתונאי הנרחב שלו, התקיימה הפגנת ענק ביוזמת תנועת שלום עכשיו, והשתתפו בה כ־400,000 איש. זו הייתה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל
הטבח בסברה ושתילה: תחת עינו הפקוחה של צה"ל
ההתנגדות המזוינת של הפלסטינים לכיבוש אחרי מלחמת 1967 התמקמה בעיקר מחוץ לגבולות פלסטין – תחילה בירדן ואחר כך בלבנון. הפעולות הצבאיות שביצעו הארגונים הפלסטיניים נגד מטרות בתוך ישראל הביאו לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, שבעקבותיה אולצו ארגוני אש"ף ואנשיו לצאת מלבנון ולהתפזר בכמה מדינות ערב.
כתוצאה מנסיגתם של חמושי אש"ף, נותרו האזרחים הפלסטינים במחנות הפליטים ללא מגן. בין 18-16 בספטמבר 1982 התחולל טבח נורא במחנות הפליטים סברה ושתילה שבלבנון. מאות גברים, נשים, ילדים, רופאים ואחיות פלסטינים נטבחו בידי אנשי הפלנגות הנוצריות, בעלי הברית של ישראל, תחת עיניו הפקוחות של הצבא הישראלי, שהקיף את מחנות הפליטים ואפשר לאנשי הפלנגות להיכנס לתוכם ולבצע את הטבח. היה ברור שאריאל שרון, שר הביטחון דאז, וקציני צבא בשטח ידעו על קיום הטבח, אך לא מנעו אותו. כתבים ישראלים שנכחו במקום דיווחו על המתרחש בזמן אמת, אך לא נעשה דבר בעניין.
שבוע לאחר ביצוע הטבח ובעקבות הסיקור העיתונאי הנרחב שלו בישראל ובעולם, התקיימה הפגנת ענק בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) ביוזמת תנועת שלום עכשיו, והשתתפו בה כ־400,000 איש. זו הייתה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. בעקבות המחאה, נאלצה ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, שמטרתה הייתה "לחקור את העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה".
ועדת כהן פרסמה את מסקנותיה ב־1983. היא קבעה כי לא נמצאו הוכחות למעורבות ישירה של הצבא הישראלי בטבח, אולם היא ציינה שקציני הצבא ידעו בשלב מסוים על קיומו ולא פעלו להפסקתו בנחרצות כמצופה. בעקבות המלצות הוועדה, הודח שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו.
במבט לאחור, ניתן לומר שהמחאה החריפה מקורה בכך שהלכי הרוח בקרב הציבור הישראלי טרם הושפעו מהלכי הרוח של הלאומיות הדתית והמשיחית שהתפתחו ברבות הימים. המשך הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות והעימותים סביבן תרמו להקצנתה של החברה הישראלית והפכו לאיום ממשי לא רק על הפלסטינים אלא גם על אופי המשטר הישראלי.
יתר על כן, בישראל חששו מהשפעת הטבח על תדמיתה של ישראל בעולם ומהשוואת מעשי הטבח למעשי הנאצים. אולם למרבה האירוניה, מי שהיה אמור לשאת עימו לצמיתות אות קלון בגין הטבח הפך לראש ממשלת ישראל ב־2001.
הציבור הישראלי עוצם את עיניו
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־1987, שהביאה בסופו של דבר את הפלסטינים ואת הישראלים לשולחן המשא ומתן הישיר שהוליד את הסכמי אוסלו, נוצרה אווירה אופטימית לגבי הסיכוי שמדינה פלסטינית עצמאית תקום ושהסכסוך הישראלי פלסטיני יגיע לקיצו. אולם עד מהרה התבדתה תקווה זו עם רצח יצחק רבין בנובמבר 1995, שהנחית מכה קשה על תהליך השלום ודרדר את האזור למעגל אלימות, שהאינתיפאדה השנייה הייתה אחד מביטויו.
שני העשורים הבאים היו רצופים באירועים דרמטיים שהבולטים שבהם היו מותו של ערפאת, התחזקות הימין בישראל והשתלטות חמאס על רצועה עזה. התבססות חמאס ברצועת עזה והתעצמותה הצבאית בצל המשך המצור על הרצועה וכישלון התהליך המדיני, הביאו לטענתי לתוצאה הבלתי־נמנעת של המתקפה שהרעידה את אמות הסיפים בישראל.
מתקפת השבעה באוקטובר עוררה זעם אדיר וחרדה קיומית בקרב הציבור הישראלי. אך האופן שבו השתמשו ההנהגה והתקשורת הישראלית ברגשות אלה תרם ליכולת של הציבור הישראלי להתעלם מהמתרחש בעזה
מעבר להלם ותחושת הכישלון המהדהד של הדרג המדיני והצבאי, הונחתה מכה אנושה על אחד המרכיבים החשובים ביותר בתורת הביטחון הלאומי הישראלי – התפיסה שתבוסה צבאית ישראלית פירושה השמדת המדינה היהודית.
המראות הקשים ששודרו בטלוויזיה וברשתות החברתיות ממתקפת השבעה באוקטובר עוררו באופן טבעי זעם אדיר וחרדה קיומית בקרב הציבור הישראלי. אך האופן שבו השתמשו ההנהגה והתקשורת הישראלית ברגשות אלה תרם ליכולת של הציבור הישראלי להתעלם מהמתרחש בעזה מאז.
למרות המכה האנושה שספגו כוחות הביטחון הישראליים, ברור שחמאס ועזה אינם מציבים איום קיומי על ישראל. ובכל זאת, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פעל לבסס נרטיב זה כדי להתוות אסטרטגיית הסברה שתזכה בתמיכת דעת הקהל העולמית ותתרום לגיוס הציבור הישראלי למהלך המלחמתי שהכריזה עליו ממשלת ישראל, גם במחיר של הקרבת החטופים והחטופות. אסטרטגיה זו מצאה את ביטויה בדה־הומניזציה של העזתים, בטענה שאין בעזה חפים מפשע ובהתבטאויות של בכירים ישראלים על הצורך לשטח את עזה ואף להטיל עליה פצצת גרעין, שגם תרמו לתביעה נגד ישראל בבית הדין בהאג.
לא חסרים מעשי טבח בהיסטוריה של המאבק הישראלי-הפלסטיני, החל בטבח בדיר יאסין וטנטורה וכלה בהרג של נשים, ילדים, קשישים וחולים שנמשך כבר אחד עשר חודשים.
היקף ההרס והמוות בעזה הוא ללא תקדים, אך האדישות המוחלטת של רוב הציבור הישראלי למה שנעשה שם מציגה סימן שאלה גדול לגבי פניה של החברה הישראלית בעתיד. אם ב־1982 יצאו מאות אלפי ישראלים לרחובות, היום יש מי שקורא למעטים שמעיזים להפגין נגד המלחמה בוגדים.
להישיר מבט פנימה
כבר בשנת 2016 התריע סגן הרמטכ"ל דאז יאיר גולן מפני תהליכים המתהווים בתוך החברה הישראלית ומזכירים מה שהתרחש בגרמניה לפני 70, 80 ו־90 שנה. תהליכים אלה מוצאים ביטוי לא רק בהתייחסות למותם של אזרחים פלסטינים אלא גם בעמדת הממשלה ושל חלקים לא־מבוטלים בציבור הישראלי כלפי גורל החטופים והשבויים הישראלים בעזה.
הדמוקרטיה הישראלית הפכה למופע של איש אחד שמוביל את ישראל ואת האזור לתהום. לא נראה שיש במפלגתו או באופוזיציה מנהיג בעל שיעור קומה המסוגל להוביל את הציבור לעבר עתיד טוב יותר. לדאבון הלב, הקורבן הוא הציבור הפלסטיני המורעב ומופצץ בעזה, הציבור הישראלי שמשלם כמעט מדי יום מדם בניו בדיונות עזה ובין חורבותיה ומשפחות החטופים והשבויים בעזה שממשלת ישראל גזרה דין מוות על בניהן ובנותיהן.
ישראל צועדת בנתיב מסוכן. כפי שתודעתי הפוליטית כילד עוצבה בין היתר בעקבות המפגש עם החייל הישראלי, האותות וההשלכות שתותיר מלחמה זו ילוו את הפלסטינים ואת הישראלים זמן רב. אם מתקפת ה־7 באוקטובר זעזעה עמוקות את החברה הישראלית והביאה לתגובה בלתי־מרוסנת נגד האוכלוסייה העזתית, החורבן וההרג שזרעה ישראל בעזה ייחרתו בזיכרון הקולקטיבי של הפלסטינים לדורות הבאים. החברה הישראלית צריכה להישיר מבט פנימה ולשאול את עצמה איזו חברה היא תהיה כשהמלחמה הזאת תיגמר.
