בכפר עאבוד שממערב לרמאללה מציינים באופן מיוחד את חגה של הקדושה הנוצרייה בורבארה. במאמר שפורסם באתר התקשורת העצמאי רציף 22, מתעדת עזיזה נופל, עיתונאית פלסטינית, את הצביון הלאומי שדבק בהדרגה באורחות החג בכפר.
ב־16 בדצמבר, ערב החג, התלוותה נופל לנשות הכפר, נוצריות ומוסלמיות שעמלות משעות הבוקר על הכנת קינוח הבורבארה שאותו יגישו בצוהרי היום לתושבים. מרים מנסור, המכונה אום מישל, תושבת הכפר, מספרת על השינוי שחל בשנים האחרונות בדרך הגשת המנה, המזוהה בעיקר עם הנוצרים מאזור הלבנט. בעבר, היו מכינים את המנה בבתים בחוג המשפחה, ואילו כיום מתקיים מעין טקס ציבורי של חלוקת מנות הבורבארה לכל תושבי הכפר ולמבקריו.
תהליך ההכנה של הבורבארה מתחיל בהשריית גרגירי החיטה יום קודם כדי לבשלם ביום למוחרת. על גרגירי החיטה המבושלים מפזרת אום מישל אגוזים וצימוקים, אך כל אחת יכולה לבחור תוספות כאוות נפשה – פירות יבשים או סוכריות. לאחר מכן, היא מוסיפה את התבלינים – אניס, שומר וקינמון, ולבסוף בוזקת מעל הבורבארה סוכר. חלק מהמנות מוגשות קרות, וחלקן מוגשות חמות, כל אחד לפי העדפתו האישית.
מנהג נוסף ביום זה הוא ייחודי לכפר עאבוד ומאחוריו עומד סיפור שהוא חלק מהמסורת הדתית של התושבים. לאחר תפילת ערב החג, יוצאים כל תושבי הכפר, נוצרים ומוסלמים, בשיירה ממרכז הכפר לכיוון הגבעה והמערה שלפי האמונה, הסתתרה בה הקדושה בורבארה. את השיירה מוביל הכומר של הכפר עמנואל עוואד, כשהוא נושא צלב ואת תמונתה של הקדושה. תפילה נוספת נערכת למוחרת ביום החג – ב־17 בדצמבר, לפי לוח השנה האורתודוקסי. לפי הלוח הקתולי, מציינים את חגה של הקדושה ב־4 בדצמבר.
המסורת מספרת שהקדושה בורבארה חיה לפני כ־1,800 שנים באסיה הקטנה (אזור מקדוניה של היום) תחת שלטון האימפריה הרומית. היא נולדה למשפחה עובדת אלילים, ובשלב מסוים המירה את דתה בחשאי לנצרות. אביה לא קיבל עובדה זו וניסה לרצחה כמה פעמים. בורבארה נאלצה לברוח, ולבסוף הגיעה לפלסטין, שם התחבאה בגבעה הגבוהה ביותר בכפר עאבוד. בשנת 236 לספירה הצליח אביה להרגה באותו מקום. מסופר כי לפני שהגיעה לעאבוד, הסתתרה הקדושה בשדות חיטה מבלי שניתן היה להבחין בה. מכאן המנהג להכין את קינוח הבורבארה מחיטה.
נופל מציינת כי הצביון הלאומי של החגיגות שבהן נוטלים חלק כלל התושבים התגבש עם הגעתו של הכומר עוואד לכפר לפני כעשר שנים. אום מישל סיפרה לה כי עוואד הוא האחראי להוצאת קינוח הבורבארה מהבתים לרחובות. בריאיון לכתבה סיפר עוואד כי דרך המנהגים הללו הוא שואף להפוך את החג בכפר ליום לאומי שיבטא את חיבורם של הנוצרים לאדמה, לכנסיות ולקדושים הנוצרים, וכן יביע את התנגדותם לניסיונות הכיבוש להרוס אותם מקומות.
הכומר עוואד התייחס גם לאירוע שחל בשנת 2002, בשיאה של אינתיפאדת אלאקצא. כוחות הכיבוש הפציצו את האתר של הקדושה בורבארה והרסו חלק גדול ממנו. שיפוץ המקום ארך שנים רבות ותבע מאמצים משותפים של הכנסייה ושל תושבי הכפר. עוואד קובל על כך שאין כל התעניינות מצד גורמים רשמיים במקומות הקדושים ובכנסיות, ועל כך שאין כל הכרה בחשיבותם ההיסטורית והדתית. לכן לדעתו, הם מהווים "טרף קל" עבור הכיבוש.
חמזה עקרבאווי, חוקר מורשת פלסטינית, מספר כי הקדושה בורבארה מופיעה גם במסורת העממית הפלסטינית שאינה נוצרית. כפרים פלסטינים רבים שלא מתגוררים בהם נוצרים, מקיימים את מנהגי חגה מבלי לייחסם אליה. האיכרים למשל נוהגים להכין את קינוח הבורבארה עם בקיעת השן הראשונה של התינוק או בסיום צום ששת הימים בחודש שוואל, צום רשות שמקיימים המוסלמים כהמשך לצום הרמדאן.
עקרבאווי סיפר על שירים עממיים בלהג הכפרי המגוללים את סיפור חייה של הקדושה, שרבים מהאיכרים הפלסטינים מהדור הוותיק יודעים לדקלם היטב. באחד מהם מוזכר כיצד אביה ה"כופר" של בורבארה ניסה להרוג אותה בדרכים שונות: בחרב, בחניקתה בחבל ובצריבת גופה בגחלים. עד היום, רווחת האמונה בקרב תושבי עאבוד כי האבנים בפארק שבכפר נשרפו כאשר האב ניסה להעלות את בתו באש.
עקרבאווי מדגים את מרכזיות המנהג בהווי המקומי דרך כמה פתגמים עממיים, כמו למשל: "בחג הקדושה בורבארה יוצאים המים מהחורים של העכברים", אמרה שמתייחסת לכמות הגשם הגדולה שיורדת בתקופה זו של השנה.
