בשנת 2016, בטקס חגיגי, השיקה ערב הסעודית את חזון 2030: תוכנית פיתוח מקיפה שחותרת למודרניזציה ולגיוון של הכלכלה, החברה והתרבות במדינה. היריבה הגדולה של סעודיה באזור – איראן – לא השיקה חזון דומה. מבחינתה, החזון שלה הושק בשנת 1979 עם הקמת הרפובליקה האסלאמית; ובכמעט חמישים שנה שחלפו מאז, נותרה המדיניות שלה זהה: ביסוס התאוקרטיה השיעית, התנגדות למערב ולישראל והפצת עקרונות אלה בכל רחבי המזרח התיכון.
בין שתי אוטוקרטיות עתירות אנרגיה אלה – סעודיה ואיראן – שוררת עוינות אדירה. שתיהן מתמודדות עם אתגרים שונים, ומנהלות מדיניות כמעט הפוכה. בעימות בין שני חזונות לעתיד, קשה לדמיין שתי יריבות שונות יותר זו מזו. במאמר שפרסם לאחרונה במגזין Foreign Affairs, העיתונאי וחוקר המדיניות כרים סג'אדפור (Sadjadpour) מפנה את הזרקור ליריבות בין השתיים ולהשלכותיה.
למי יש סיכויים טובים יותר לנצח? כיצד מתמודדת כל אחת עם האתגרים בכלכלה, במדיניות החוץ ובשימור השלטון? ואיך יושפע האזור מהתחרות בין שני הטיטנים משני צידי המפרץ, מפרץ שמכונה בפי האחד "פרסי" ובפי השני "ערבי"?
טהרן פינת ריאד – שני סיפורים מקבילים
היסטורית, הרקע להולדת שני החזונות של שתי היריבות מתחיל באותו זמן. כפי שאוהבים לספר בסעודיה, בסוף שנות השישים כתב השאה העריץ של איראן מוחמד רזא פהלווי אגרת אל פייסל מלך סעודיה, והזהיר אותו שהוא עלול להיות מודח מכיסאו אם לא יערוך רפורמות מקיפות לטובת מודרניזציה. בתגובה ענה פייסל "מוטב שתזכור שאתה השאה של איראן, לא של צרפת", רומז לכך שהגישה החילונית של פהלווי עשויה לגרום לניכור האוכלוסייה המוסלמית של ארצו.
לימים התברר כמובן מי צדק: השאה הפרו־מערבי והחילוני הודח, ואת מקומו תפס משטר תאוקראטי אסלאמי. החזון של משטר זה נותר זהה מאז: "חזון 1979", כפי שמכנה אותו סג'אדפור, קרי שימור האידאולוגיה של המהפכה האסלאמית והפצתה.
אולם במקביל לכך, בסעודיה נעו האירועים במסלול אחר. תחילה, החשש מגורל דומה לזה של איראן גרם לכתר לנטוש כל שאיפה למודרניזציה ובמקום זאת להשקיע משאבים עצומים בחיזוק הכוחות הדתיים השמרניים, במניעת מודרניזציה ובטיפוח כוחות אסלאמיסטיים ריאקציונריים. אולם עד מהרה, ובין היתר בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר, הבינו בסעודיה שבברית עם האסלאם הקיצוני הלכו צעד רחוק מדי ושהכוחות הריאקציונריים מסכנים את יציבות המשטר.
בחזונו של בן סלמאן, סעודיה של 2030 היא חלק אינטגרלי מהמרקם התרבותי המערבי וכוח כלכלי מהשורה הראשונה בעולם
השנים הבאות כללו שורת ניסיונות לדה־רדיקליזציה ולמאבק באסלאם הקיצוני העולמי, אולם את המפנה סימן לבסוף מי שהפך לדמות הדומיננטית ביותר בממלכה באמצע העשור הקודם – יורש העצר הצעיר והפעלתן מוחמד בן סלמאן.
בעיני בן סלמאן, שלאורך שנותיו המעצבות ראה כמה ארצו מתאמצת לשמור על היציבות ולהיאבק בקיצונים, הייתה רק דרך אחת להעלות את ארצו על פסים של שגשוג ויציבות: תהליך עמוק של מודרניזציה והיפתחות למערב. ברוח תפיסה זו, ובתור מי שנחשב לעיתים קרובות לשליט בפועל של ערב הסעודית, הוא מקדם בעשר השנים האחרונות את "חזון 2030".
מדובר בשורה של רפורמות בחברה, בכלכלה ובתרבות: לגיטימציה לתרבות מערבית, פנאי וקידום זכויות נשים; פיתוח תיירות פנים וחוץ וקידום פרויקטים שאפתניים בתחום התשתיות; גיוון מקורות ההכנסה, לרבות בינה מלאכותית ואנרגיות מתחדשות; וגמילה מהתלות בכלכלת הנפט; הקמת עיר העתיד ניאום ועוד. בחזונו של בן סלמאן, סעודיה של 2030 היא חלק אינטגרלי מהמרקם התרבותי המערבי וכוח כלכלי מהשורה הראשונה בעולם.
מצידו, מקבילו של בן סלמאן באיראן – המנהיג העליון אייתוללה עלי ח'אמנהאי – מעולם לא חש צורך ברפורמה או במאבק בַּקיצוניות. אדרבה: ח'אמנהאי, כפי שסג'אדפור מזכיר, הוא איש דת בהכשרתו ושמרן במיוחד בהשקפותיו. הוא רואה במערב את אויבו העיקרי, ומשימתו העיקרית כמדינאי היא ערעור הסדר העולמי הקיים – המוכתב על ידי מערב, בראייתו, לרבות החלשת ההגמוניה הישראלית-אמריקנית באזור וחיזוק הגורמים הנאמנים לחזון המהפכה האסלאמית.
יתר על כן, כמי שעלה לגדולה תודות למהפכה אלימה, אין לו שום כוונה לאפשר מהפכה נוספת שתופנה כלפיו, והוא מגביל בחומרה את חירויות הפרט באיראן. הוא גם אינו רואה כל פסול במגבלות התרבותיות הקיימות בארצו: קשה לראות את ח'אמנהאי, שבהוראתו דיכאו אנשי משמרות המהפכה באלימות אדירה את המחאה שפרצה סביב כפיית לבישת החג'אב באיראן, מחליט על צעדי הסרת הגבלות תרבותיות.
מקבלי ההחלטות בטהראן אינם רואים כל צורך בחיקוי הרפורמות מעברו השני של המפרץ, וגם לו היו רואים – מעולם לא היו מודים בכך. מנהיגי הרפובליקה האסלאמית רוחשים בוז תהומי לסעודים, הכול ברוח אבי המהפכה ח'ומייני שכינה את האחרונים בהתנשאות "רועי גמלים וברברים, הגרועים שבבני האדם".
מדיניות הפנים: כיצד משפיע חזון על חיי האזרחים?
ההתנשאות האיראנית כמובן איננה משנה את העובדות בפועל. בכל קנה מידה מערבי, הרפורמות של בן סלמאן משפרות את מצב האזרחים הסעודים בשעה ש"חזון 1979" שוחק בהדרגה את רמת החיים באיראן. בגין מעורבותה בסכסוכים אזוריים והזנחת מצבה הפנימי, איראן סובלת ממשבר חריף שכולל אינפלציה דוהרת, אבטלה גבוהה, כשלי שוק, משק שמסרב לצמוח וסנקציות חריפות מהמערב; אולם בטהראן לא מנסים לשפר את מצב הכלכלה, ואפילו בהתייחס למשאבים שכבר נמצאים ברשותה – למשל המאגר השני בגודלו בעולם של גז טבעי – איראן מזניחה אותם במקרה הטוב, ומשתמשת בהם כנשק במקרה הרע.
כמו שמזכיר סג'אדפור, האישה האיראנית היא מהיחידות בעולם ש"נתונה היום תחת יותר מגבלות מאלה שהוטלו על סבתה לפני שני דורות"
בסעודיה, מנגד, ההכנסות מייצוא האנרגיה מתורגמות להשקעה בתשתיות, בגיוון של מקורות ההכנסה ובפיתוח מגזרים מבטיחים. בשעה שלאזרחי סעודיה יש יותר ויותר אפשרויות לבידור, תעסוקה והשכלה, איראן סובלת מבריחת מוחות כרונית וממרחב ציבורי שהולך ונעשה שמרני וסגור.
תמונה זו נכונה כפליים בהתייחס למעמד האישה בכל אחת משתי המדינות. אומנם מצבן של הנשים בסעודיה עדיין גרוע בהרבה מזה של הגברים במדינה, אולם הוא הולך ומשתפר בהדרגה; ומנגד, נשות איראן אומנם נהנות ממידה מסוימת של השכלה וחירות, אולם זו הולכת ומצטמצמת. למעשה, כמו שמזכיר סג'אדפור, האישה האיראנית היא מהיחידות בעולם ש"נתונה היום תחת יותר מגבלות מאלה שהוטלו על סבתה לפני שני דורות".
מדיניות חוץ וההשפעה האזורית של איראן
ועם זאת, סג'אדפור מזכיר, ישנו היבט מסוים שבו הישגי החזון האיראני מגמדים את אלה של הסעודי: ההשפעה האזורית. כאשר בסעודיה בנו ערים עתידניות והקימו ליגת כדורגל, ביססה איראן את השפעתה באזור באמצעות תמיכה בתנועות פרוקסי בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. בשעה שנלחמה סעודיה באסלאם הרדיקלי, גייסה אותו איראן לצידה, וכעת בכל רחבי המזרח התיכון מיליציות שיעיות – ואפילו קבוצות קיצוניות סוניות כמו אל־קאעידה, שבעבר היו בשר מבשרה של סעודיה – מתפקדות כחיל חלוץ איראני במלחמה נגד אויבים כמו ישראל, ארצות הברית וכמובן ערב הסעודית.
לסעודיה, לפי שעה, אין תשובה לכך, והיא עודנה מפגרת אחרי ההשפעה האזורית של איראן.
למעשה, עוד ועוד דוגמאות מהעשור האחרון מלמדות כמה השתלם ההימור האיראני. כך קרה בתימן, שם כשלה ריאד בניסיון להדיח את שלטון החות'ים הפרו־איראני, ולבסוף פרשה מהמרוץ אחרי שהשקיעה בו 200 מיליארד דולר. כך בעזה: ערב מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, נראה היה שסעודיה נחושה לנרמל את יחסיה עם ישראל בהקדם האפשרי. אולם לאחר המתקפה והמלחמה שבעקבותיה, פחתו משמעותית הסיכויים לכך, לקורת רוחה של איראן; ואף שאין עדויות לכך שאיראן הייתה מעורבת בתכנון המתקפה או ביוזמתה, המימון האיראני לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הוא בוודאי גורם חשוב ב"הצלחתה" הרבה.
פערי כוחות אלה גם עלולים לפגוע אנושות בחזון 2030 הסעודי. סעודיה יכולה לשפוך חצי טריליון דולר על פרויקט עיר העתיד שלה, סג'אדפור מזכיר, "אולם איראן ובנות־בריתה יכולות להחריב אותה בתוך ימים באמצעות טילים וכטב"מים זולים".
תמיכת המעצמות – גורם מכרזי במערכה של סעודיה ואיראן
בראי מצב עניינים זה, מי עתידה לנצח בהתמודדות? במאמציה של כל אחת להגשים את תוכניותיה, למי יש סיכוי רב יותר להצליח? סג'אדפור נזהר מלהתנבא, אולם הוא מצביע על שני גורמים שתהיה להם השלכה על הקרב הגדול במזרח התיכון בין איראן לסעודיה.
אחד מאותם גורמים הוא תמיכה מבחוץ. גם איראן וגם ערב הסעודית זקוקות לגיבוי מצד מעצמות זרות כדי לשרוד וכדי לממש את החזון שלהן. עבור ערב הסעודית, הצלחת תוכנית המודרניזציה תלויה במידה רבה בתמיכה אמריקנית, בין היתר בדמות ערבויות ביטחוניות וגיבוי דיפלומטי. ארצות הברית מצידה מרוויחה שותפה יציבה ועשירה שתומכת בסדר העולמי הליברלי ומאזנת את השפעתן של סין ושל רוסיה במזרח התיכון.
אולם וושינגטון איננה מבטיחה לריאד תמיכה לא־מסויגת; אלמנטים מסוימים במדיניות של בן סלמאן, בפרט בתחום זכויות האדם, מעוררים חששות בוושינגטון, ואירועים כמו רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י מסכנים את עצם התמיכה של ארצות הברית בסעודיה.
לדעת סג'אדפור, האיום העיקרי על החזונות המתחרים של איראן ושל סעודיה איננו מדיניותה של מעצמה זו או אחרת, אלא יציבות המשטר בכל אחת מהן
מצידה, איראן זקוקה לסין ולרוסיה. מצבה הכלכלי אומנם גרוע ממילא, אבל בלי שיתוף פעולה כלכלי מצד מוסקבה ובייג'ינג, בין היתר בעקיפת הסנקציות המערביות וביבוא אנרגיה ממנה, תגיע איראן לקריסה כלכלית מוחלטת.
לפי שעה שתיהן משתפות פעולה: סין מעוניינת להבטיח את יציבותם של מקורות האנרגיה ושל נתיבי הסחר שלה, כולל אלה שתלויים באיראן, ורוסיה נהנית מהכאוס שאיראן מחוללת, שמערער את היציבות המערבית, וכן משותפות הדרך עם איראן במאבקים אזוריים ומתמיכתה הביטחונית של זו במלחמה באוקראינה. בינתיים, לא נראה באופק איום על התמיכה של מי מהשתיים באיראן. אולם שיתוף הפעולה אינו מובטח; ובכל מקרה, לא נראה שפוטין או ששי ג'ינפינג מעוניינים לקשור את עצמם בקשר חזק מדי לאיראן, ולהיסחף בעקבותיה לאחד משורת הסכסוכים שבהם היא מעורבת.
בלי תמיכת המעצמות, בטהראן ובריאד יודעים כמה קשה יהיה להן לממש את החזונות המתחרים שלהן. אלא ששתי המדינות נהנות ממנופי לחץ מוגבלים על שותפותיהן הגדולות, ונותר להן רק להתפלל שלא יקרה אירוע בלתי־צפוי שיסכן את המשך השותפות עימן.
שימור המשטר: מטרת העל בשתי האוטוקרטיות
מכל מקום, לדעת סג'אדפור, האיום העיקרי על החזונות המתחרים של איראן ושל סעודיה איננו מדיניותה של מעצמה זו או אחרת, אלא יציבות המשטר בכל אחת מהן. אחרי הכול, מדובר בשתי מדינות אוטוקרטיות, שבהן שרידות המשטר היא הדאגה העיקרית באופן כללי; ובמובן מסוים, מטרת־העל של החזון של כל אחת משתי המדינות הוא שימור המשטר. סוף סוף, "חזון 2030" הסעודי עוצב במיוחד כדי לשרש את הגורמים לתסיסה פנימית בממלכה, ואילו "חזון 1979" האיראני מנוסח כולו סביב שימור עקרונות המהפכה האסלאמית ואבן היסוד שלה – שלטון כוהני הדת. איזה חזון יעיל יותר? ואיזה מקרב את המחזיקה בו לקריסה?
לכאורה, בראייתו של סג'אדפור, מבין השתיים נראה שלסעודיה יש סיכוי טוב יותר. הצעדים הכלכליים והתרבותיים שבן סלמאן מקדם משפרים את רווחתם של אזרחי מדינתו בשעה שרווחת האזרח האיראני הולכת ומידרדרת כתוצאה מהקריסה הכלכלית ומהדיכוי התרבותי שח'אמנהאי ממיט עליה.
סקרי דעת קהל הם אומנם מדד בעייתי במדינות כמו סעודיה ואיראן, שבהן מגבלות כבדות מוטלות על חופש הביטוי, אולם הסקרים המהימנים יותר מלמדים שמרבית אזרחי סעודיה תומכים ברפורמות של בן סלמאן ונהנים מהשיפור במצבם, בשעה שמעברו השני של המפרץ הרוב המכריע של האיראנים מאוכזב מרמת החיים שלו ודוחה את מדיניות המשטר.
בן סלמאן עשוי למצוא את עצמו באותו מקום שבו עמד בעבר השאה האיראני המודח, שצעדי הרפורמה הליברלית שלו העלו את חמתן של אליטות ישנות כמו הממסד הדתי והמגזר העסקי
ומנגד, יש לרושם זה כמה סייגים חשובים. תחילה, המשך העלייה ברווחתה של סעודיה תלוי בהמשך השגשוג הכלכלי, שבתורו עדיין תלוי בשוק האנרגיה. בן סלמאן אומנם מתגאה בפרויקטים שונים של גיוון הכלכלה ובהשקעות חוץ, אבל בפועל מי שמכירים את הכלכלה הסעודית מספרים לסג'אדפור שלא כצעקתה. הרבה מאפיקי הגיוון הם למעשה פרויקטים הפסדיים שזקוקים לעוד עבודה רבה ולא ברור אם יש להם עתיד; והמוקד היחיד להשקעות זרות בממלכה, עם כל הכבוד לערי העתיד ולמרכזי המחקר והפיתוח, הוא עדיין מגזר האנרגיה.
שנית, צעדי הליברליזציה של בן סלמאן אומנם זוכים לאהדתה של מרבית האוכלוסייה, אולם במקביל הם מעוררים ניכור הולך וגובר בקרב אחרים. מידה רבה של תסכול הולכת ומבעבעת בקרב אותם גורמים שלכתחילה גרמו לכתר הסעודי להגביל את חירויות הפרט בעבר, קרי הממסד הדתי השמרני והכוחות האסלאמיסטיים הקיצוניים, וגם בקרב אלה שעשויים להיפגע מהרפורמות בהווה, כמו אצולת הנפט הישנה ואפילו גברים מתוסכלים שחשים שהנשים יתפסו את מקומם באשמת הרפורמות.
בן סלמאן, אבי השינוי, עשוי למצוא את עצמו באותו מקום שבו עמד בעבר השאה האיראני המודח, שצעדי הרפורמה הליברלית שלו העלו את חמתן של אליטות ישנות כמו הממסד הדתי והמגזר העסקי, ולבסוף הביאו להדחתו. ייתכן שבן סלמאן, סג'אדפור מזהיר, מתעלם מאזהרות דודו המלך פייסל, שוכח שהוא איננו השליט של צרפת אלא של מדינה מוסלמית, ועתיד לגלות שהחילון יעורר ריאקציה שתסכן אותו ואת שלטונו.
ההיסטוריה מלאה בהפתעות
אולם בעיני סג'אדפור חשוב לזכור שבאופן רחב יותר, הקשר בין שגשוג כלכלי ורווחה חברתית לבין יציבות משטרים אוטוקרטיים הוא עניין מורכב יותר מהמשוואה הפשוטה "רמת חיים גבוהה תמורת יציבות משטר". למעשה, לעיתים קרובות דווקא שיפורים מהירים בזכויות הפרט, בשגשוג וברווחה מביאים להדחת משטר אוטוקרטי, ולא דיכוי ודלות ממושכים. תיאורטיקנים פוליטיים מצביעים על כך שהרפיה של מגבלות והגדלת חירויות עשויים לעורר שאיפות שחרור מרחיקות לכת אפילו יותר, ויש לכך שורת דוגמאות היסטוריות.
כך עשוי להתרחש גם בסעודיה: האזרח המקומי עשוי לשאול את עצמו יום אחד מדוע – אם הוא יכול לבחור איזו תרבות לצרוך ובאיזה מקצוע לעסוק – הוא איננו יכול לבחור גם מי ינהל את המדינה שבה הוא חי.
שני החזונות – "חזון 2030" הסעודי ו"חזון 1979" האיראני – לא יוכלו לשרוד לאורך זמן ללא הגדלה משמעותית של חירויות הפרט וההשתתפות הפוליטית, בואכה דמוקרטיזציה מלאה
בדומה לכך, למרבה הצער, ייתכן שדווקא הדיכוי העיקש של אזרחי איראן יתברר כאמצעי הטוב ביותר לשימור המשטר. ככל שחולפות השנים, המשטר האיראני משכלל את שיטות הפיקוח וההגבלה, ומעמיק את אחיזתו באזרחים; ייתכן שכך הוא יוכל להמשיך לסכל כל התקוממות נגדו. הדברים נכונים בפרט במשטרים שנולדו מתוך מהפכה, כמו זה של ח'אמנהאי: משטרים כאלה, הסוציולוגים מספרים, הם יעילים במיוחד בדיכוי אידאולוגי ופוליטי, מכיוון שהם מנוסים בריסוק של מרכזי כוח חלופיים, באחיזה הרמטית במנגנוני השלטון ובתחזוקת משטר לכיד ומגובש.
במילים אחרות, בניסוח מפושט, אפשר שלאזרח האיראני – אחרי שנים של הרעבה תחת שלטון המהפכה האסלאמית – פשוט אין כוח להפיל את השלטון; בשעה שאצל אחיו או אחותו הסעודים "עם האוכל בא התיאבון", והרפורמות יכשירו את הקרקע למאבק משמעותי להשגת חירות פוליטית מלאה.
מי צפוי אפוא לנצח? סג'אדפור מעריך בזהירות שהסיכויים הסעודיים גבוהים יותר, אולם כאמור הסיכונים רבים, וההיסטוריה מלאה בהפתעות. מכל מקום, ברור לו ששני החזונות – "חזון 2030" הסעודי ו"חזון 1979" האיראני – לא יוכלו לשרוד לאורך זמן ללא הגדלה משמעותית של חירויות הפרט וההשתתפות הפוליטית, בואכה דמוקרטיזציה מלאה.
סג'אדפור האמריקני פותח את הפסקה האחרונה במאמר במילים "התרחיש המיטבי לדידה של ארצות הברית הוא…" אולם על ההמשך גם קוראים ממקומות אחרים יכולים לחתום: "שלכל אחת משתי המדינות יהיה חזון בר־קיימה, שמייצג את שאיפות האזרחים ושפניו קדימה", ולא התרחיש החלופי: שתי מדינות שבשתיהן "משטר שפניו לאחור, ושנאחז בתלונות על עוולות העבר". נשמע רחוק? ייתכן, אולם "אף שהתרחיש הראשון נראה קשה להשגה – השני פירושו קטסטרופה, לא פחות."
