זוועות 7 באוקטובר עדיין טריות: כולנו שרויים עמוק בתוך המלחמה והאסון, הפסקת אש לא הושגה, החטופים עדיין לא חזרו והמצב ההומניטרי בעזה רק הולך ומחמיר. במצב כזה, דיבור על הסדר מדיני לסכסוך נע בין לא מתאים לבין הזוי. יתר על כן, האמונה הרווחת היא שמהסכסוך הזה אין מוצא: אי־אפשר ולא צריך לפתור, צריך רק לנצח ולהכריע.
אבל בצד התפיסות האלה לא מעט אנשים, ביניהם בכירים לשעבר בזרועות הביטחון של ישראל, מבינים היטב את מגבלות הכוח ומבהירים שרק הסדר מדיני בינינו לבין הפלסטינים יוכל להשיג ביטחון לישראל. עמדה זו עולה בקנה אחד עם מחקרים עדכניים בתחום של סכסוכים אלימים, שמלמדים שהדרך ליציבות פוליטית ולביטחון עוברת דרך הסדרים פוליטיים. גם במקרים שבהם הושגה הכרעה צבאית חד־צדדית, כמו למשל בסרי לנקה או אצלנו אחרי האינתיפאדה השנייה, ההכרעה הצבאית היא במקרה הטוב זמנית. בלא הסדר מדיני שעונה על בעיות השורש, יש סיכוי גבוה שנראה חזרה ואף התגברות של האלימות. זה בדיוק מעגל האלימות וההרג ההדדי שבו אנו נמצאים ונראה שאין לו סוף: דיכוי אלים, התקוממות אלימה וחוזר חלילה.
לכן, מי שלנגד עיניו עומדת טובתה של ישראל ומאמץ גישה פרגמטית, צריך להגיע במוקדם או במאוחר להבנה שעליו לתמוך בהסדר מדיני בינינו לבין הפלסטינים, שבראשו הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית ויציבה בצידה של מדינת ישראל. השאלה הקשה היא כמובן, מהו המתווה המדיני הריאלי לחלוקת הארץ לשתי מדינות. זוהי שאלה מרכזית שאינה מקבלת מענה גם בתוכניות מדיניות עכשוויות ובהן תוכנית ביידן ו״היוזמה הישראלית״. בקרב המחנה שתומך בהסדר מדיני התקבעה התפיסה כי הסדר כזה חייב להיות מלווה בהיפרדות מהפלסטינים ובעליונות עליהם. כפי שטען יאיר לפיד לאחרונה, שעלינו להתקדם לגרסת המרכז האומרת ״היפרדות מתוך עוצמה. היפרדות שמבוססת על כוח עדיף שלנו, שיוצרת שתי ישויות מדיניות אבל לא שוות בכוחן, לא בערכן, אחת מדינה פלסטינית מפורזת, קטנה ותלויה בנו, וישראל חזקה שהחזירה לעצמה את ביטחונה העצמי. זה תהליך".
בלא הסדר מדיני שעונה על בעיות השורש, יש סיכוי גבוה שנראה חזרה ואף התגברות של האלימות. זה בדיוק מעגל האלימות וההרג ההדדי שבו אנו נמצאים ונראה שאין לו סוף
אולם על אף שגישה זו מוצגת כחדשה, זוהי התפיסה שעל פיה עוצבו יחסינו עם הפלסטינים לאורך השנים ושעמדה בבסיס הסכמי אוסלו. הביטוי ״אנחנו פה והם שם״ שאימץ אהוד ברק כחלק מקמפיין הבחירות שלו לראשות הממשלה ב־1999, וההנחה ש״גדרות טובות יוצרות שכנים טובים״ – הן הן שתי סיסמאות מוכרות, המבטאות בתמציתיות את ההיגיון שביסוד מודל שתי המדינות המבוסס על הפרדה. גם המטרה של ביצור העליונות הישראלית אינה חדשה. היא מאפיינת את יחסה של ישראל כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל מאז 1948 וכלפי הפלסטינים בירושלים, בגדה המערבית ובעזה מאז 1967, ומאפיינת גם את הסכמי אוסלו, שבמידה רבה חיזקו וקיבעו עליונות זו.
מבחינה פרקטית, גישת ההפרדה כוללת שתי הנחות שהן תנאים להסדר: פינוי המתנחלים הישראלים שיישארו בצד הפלסטיני של הגבול וחלוקתה הקשיחה של ירושלים. הטענה כי אין מנוס מהפרדה בין ישראלים לפלסטינים נשענת בין השאר על הגישה הריאליסטית שלפיה הפרדה בין קבוצות אתנו־לאומיות יריבות פותרת את ״דילמת הביטחון״ (security dilemma). הטענה היא, שהעוצמה של האיבה ושל חוסר האמון במצבים של סכסוכים מסוג זה הופכת אותם הלכה למעשה לבלתי־פתירים, אלא אם כן תהיה הפרדה דמוגרפית. הציפייה היא שברגע שהצדדים יימצאו במדינות נפרדות, הם יהיו במצב טוב יותר כדי להגן על עצמם, ובכך גם יפחת הסיכון להתפרצות חוזרת של האלימות. תמונות הטבח של 7 באוקטובר, והמלחמה שמתנהלת מאז, רק העמיקו את הפחד ואת חוסר האמון שכבר היו כאן, והם מחזקות את הדרישה להפרדה דמוגרפית.
אולם תפיסת שתי המדינות הזו לוקה בשלוש בעיות קשות.
הבעיה הראשונה היא, שהפרדה מלאה אינה אפשרית, שכן יהודים-ישראלים וערבים-פלסטינים חיים זה ליד זה לא רק בשטחי יהודה ושומרון/הגדה המערבית אלא גם בירושלים וברחבי ישראל שבתוך הקו הירוק. בירושלים, הפרדה מלאה וחלוקה קשיחה של העיר שבה יהודים וערבים גרים בסמיכות ובערבוב רב, במיוחד באזורים שסופחו לה לאחר מלחמת ששת הימים, מציבה אתגר הנדסי ואורבני בלתי־אפשרי והרסני מבחינה אנושית וכלכלית. בישראל בגבולות הקו הירוק ישראלים-יהודים חיים לצד שני מיליון ערבים אזרחי ישראל, אשר רבים מהם מזדהים גם כפלסטינים. האם תומכי מדיניות ההיפרדות סבורים שגם כאן נדרשת הפרדה? ואם לא, מהו ההסבר הביטחוני לטיפול הקטגורי השונה?
בנוסף, הפרדה חלקית המתייחסת לפינוי האוכלוסייה היהודית משטחי הגדה המערבית, גם כן נראית בלתי־אפשרית מבחינה פוליטית, בעייתית מבחינה אנושית וגם צפויה להביא לאי־יציבות פוליטית. ההערכות העכשוויות הן שבין 115,000 ל־175,000 מתנחלים ישראלים מתגוררים באזורים שמחוץ ל״גושי ההתיישבות״ שבחילופי שטחים ניתן לכאורה לצרפם לישראל. קשה לדמיין ממשלה בישראל שתצליח לקבל החלטה על פינוי כפוי שכזה. גם אם תתקבל החלטה שכזו, היא צפויה לעורר התנגדות רחבה, גם אלימה, שעלולה מצידה לערער את היציבות הפוליטית הפנימית ואת יציבותו של ההסדר המדיני. כמו כן, בעידן זכויות האדם, ועל אף שמבחינה משפטית אין באמת מחלוקת על כך שהקמת ההתנחלויות היא בבחינת הפרה חמורה של המשפט הבין־לאומי, הרי שפינוי כפוי של אזרחים, שחלקם מתגוררים במקומות אלה כבר עשרות שנים, וחלקם אף נולדו בהם, עשוי לעלות כדי הפרה של זכויותיהם, במיוחד אם ידובר בפינוי גורף.
מאחר שההצדקה הניתנת לגישת ההפרדה היא ביטחונית, ראוי לתת את הדעת על כך שבמחקר חדש נמצא שלהפרדה עשויה להיות השפעה ממתנת רק אם מדובר בהפרדה מלאה, בעוד הפרדה חלקית עשויה להחריף את הסיכוי לאלימות. מחקר זה מאשר את הטענה שהסיכון לאלימות טמון בעיקר במצב של שלטון ושליטה זרים ושהפחתת הסיכון לפרוץ סכסוך אלים טמונה בעיקר בסיומה של שליטה אתנית זרה, בין שזו מושגת באמצעות הפרדה מלאה ובין באמצעות שילוב בשלטון ושיתוף בעוצמה (power-sharing).
הבעיה השנייה היא, שמדובר בגישה הבנויה על סתירה פנימית. בבסיס הדרישה לפינוי המתנחלים מהמדינה הפלסטינים וחלוקתה הקשיחה של ירושלים באמצעות גדרות גבוהות עומד חוסר אמון בפלסטינים וחוסר אמון בישות המדינית החדשה שתקום וביכולתה להגן על תושבים אלה, להתייחס אליהם באופן נאות ולהשליט חוק וסדר על מי מתוכם שיפרו את החוק. בהינתן חוסר אמון יסודי זה, נשאלת השאלה כיצד ניתן להגן על ביטחונם של אזרחי ישראל, כאשר ישות זו נמצאת מאות מטרים בודדים מכביש 6, מריכוזי האוכלוסייה במרכז הארץ ובטווח ירי מנמל תעופה בן־גוריון? האם במצב זה מפליא שהציבור הישראלי לא ישתכנע, זאת במיוחד שמאז 7 באוקטובר הוא מצוי במצב של חוסר ביטחון ורמת חרדה חסרות תקדים. למעשה, שלא במתכוון, תפיסת ההיפרדות ושיווקה לציבור הישראלי על ידי גורמים מתונים וליברלים מחזקת את הפחד ואת חוסר האמון הקיימים בין ישראלים לפלסטינים. בה בעת, ההתעקשות על פינוי גורף של מתנחלים צפויה להעצים את המתחים הגבוהים ממילא סביב מעמדם של אזרחי ישראל הערבים.
אם נדרשה הוכחה שחומות גבוהות אינן יוצרות שכנים טובים, הרי שקיבלנו אותה בדרך הקשה ביותר עם אירועי 7 באוקטובר. אם כן, מאשליית ההיפרדות עלינו להתפכח
הבעיה השלישית היא שהדגש הניתן להיפרדות מסיט את המיקוד מכך שהמהלכים בעלי הפוטנציאל הרב ביותר להפחתת סיכון לסכסוך אלים הם מהלכים שמביאים להפחתה של שלטון זר ושל שליטה (domination). בעוד הפרדה מלאה יכולה לכאורה להשיג הפחתה של הסיכון לפרוץ סכסוך אלים (וכאמור, הפרדה שכזו אינה אפשרית), הרי שהפחתת הסיכון לאלימות יכולה להיות מושגת דרך סיום השלטון הזר ומצב השליטה – שחרור הפלסטינים מעול הכיבוש ומעבר לממשלות המייצגות את כלל האוכלוסייה האזרחית בכל אחת משתי המדינות שיתקיימו פה זו בצד זו.
הסדר מדיני יציב בין עמים החיים בסמיכות כה גדולה, כפי שאנו והפלסטינים מצויים בה, תלוי בהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית ויציבה ובאמון וביחסי שכנות טובה בין העמים ובין המדינות. אם נדרשה הוכחה שחומות גבוהות אינן יוצרות שכנים טובים, הרי שקיבלנו אותה בדרך הקשה ביותר עם אירועי 7 באוקטובר. אם כן, מאשליית ההיפרדות עלינו להתפכח, גם משום שהיא מציבה יעד שאינו אפשרי, גם מאחר שהיא בנויה על סתירה פנימית, וגם משום שהיא תורמת להשרשתם של מסרים מזיקים, השוחקים עוד יותר את היסודות הנדרשים להסדר מדיני וליציבות פוליטית פנימית בישראל. לנוכח העובדה שאין אפשרות, ואף אין זה מן הראוי, לבטל את הערבוב הקיים בין העמים, נדרש אימוץ של גישה חדשה שאינה מבוססת על אשליית ההיפרדות.
במקום גישת ההפרדה והעליונות שמלווה את ניסיונות השלום בשלושים השנה האחרונות, עלינו לפתח גישה פרגמטית ומבוססת מחקרית, שהעקרונות המנחים בה הם ביטול השליטה הזרה ויחסי העליונות, וחתירה לשוויון קולקטיבי ולשותפות הוגנת בין העמים ובין המדינות. במקום חומות, את הסדר שתי המדינות יש ללוות בהסדרים מפותחים של שיתוף פעולה, שהמודל המדיני המקובל המתאים להם הוא של שתי מדינות בקונפדרציה, כפי שמוצע על ידי תנועת ארץ לכולם – שתי מדינות, מולדת אחת. אכן, הגעה לשתי מדינות בקונפדרציה מציבה אתגרים שונים, שיש לפתח להם מענה מתאים. חשוב אם כן שהתומכים בהסדר מדיני יתפנו לבחון מחדש את הנחותיהם כדי שלא ימצאו את עצמם סוללים את הדרך לכישלון הבא, היישר לידי הקיצוניים המבקשים לכלוא אותנו שוב בקונספציית ״ניהול הסכסוך״ או ״ההכרעה הצבאית״ ובפועל במלחמת נצח.
