השיח האקדמי על ישראל הגיע לגבהים חדשים של גאות ושפל בתקופה האחרונה, ודומה שכל מושג אנליטי הפך לשם תואר רעיל. פעילים ואנשי אקדמיה פרו־ישראלים השוו את מחבלי חמאס לנאצים וטענו שהמתקפה הייתה גרועה יותר מרוב הפוגרומים שחוו היהודים במאה הקודמת, בעוד פעילים ואנשי אקדמיה פרו־פלסטינים ניתחו את ההתקפות כהתקוממות פוסט־קולוניאלית, טשטשו את ההבחנה בין התקפה על כוחות צבא לבין התקפה על אזרחים והתעלמו מלקיחת בני ערובה מתינוקות בני תשעה חודשים עד קשישים בשנות השמונים לחייהם. הדיון האקדמי נתקע על מושגים היסטוריים שהפכו לבלתי־מועילים להבנת המצב ולניתוח הסכסוך.
כאשר כל קריאה ל־BDS היא סוג של טרור (גורמים רשמיים ישראליים הגדירו את החרם כטרור דיפלומטי, כלכלי או תרבותי), וכל ביקורת על ישראל במערב חשודה מיידית באנטישמיות (כפי שהודגם במקרה של פרופ' דרק פנסלר) דיוק, דקויות והבנה של מאזן הכוחות חשובים היום מתמיד. הסכסוך לא התחיל ב־7 באוקטובר 2023, ויש להזכיר ללא לאות שהשמאל בישראל התריע באופן עקבי במשך שנים שהמצב בשטח אינו בר־קיימה, שהסכמי אברהם אינם בגדר נורמליזציה עם ישראל אלא נורמליזציה של הכיבוש, ושעלינו להתמקד בפתרונות לבעיות אמיתיות במקום לבעיות מומצאות. במאמר קצר זה אנסה להציע דרך לפרק חלק מהמושגים הנפיצים המשמשים לעיתים קרובות לניתוח הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לא היה כוח אירופי ששאף להשתלט על פלסטין באמצעות התנועה הציונית. מהגרים ציונים הגיעו בעיקר מאירופה, אך לא ייצגו מדינת מוצא אחת; הם הגיעו מרוסיה (אז ברית המועצות), גרמניה ופולין
הנטייה הגוברת לראות את ישראל כפרויקט קולוניאליסטי-התיישבותי נתקלת בהתנגדות עזה מצד קבוצות סנגור וחוקרים ציונים. הם מאמינים שסיווגה של מדינת ישראל כקולוניאלית, מכל סוג שהוא, שומט את הקרקע מתחת לבסיס המוסרי לקיומה של ישראל. אפשר לפרק הנחות רבות בקו הגנה זה, אבל בסופו של דבר, הכרה באלמנטים הקולוניאליים-התיישבותיים של הציונות עשויה לעזור לנו לחשוב על פתרון לטווח ארוך. הדוגמאות המפורסמות של חברות קולוניאליות-התיישבותיות הן ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה. הן שונות זו מזו, אבל כולן נופלות למודל התיאורטי של קולוניאליזם התיישבותי. הוספתה של ישראל לאותה קבוצה אינה הופכת את ישראל לפחות לגיטימית מהן.
המקרה הייחודי של ההתיישבות הציונית
מלכתחילה, עלינו לציין את המובן מאליו: קולוניאליזם התיישבותי אינו זהה למודל הקלאסי של קולוניאליזם. במודל הקולוניאלי האירופי הקלאסי, הכוח הקולוניאלי שואף להשתלט על השטח הכבוש – המושבה – לשמר את שליטתו עליה באמצעות מתיישבים ולנצל את משאביה לטובת הכוח הקולוניאלי עצמו. אף על פי שהתנועה הציונית נולדה באירופה והופיעה לראשונה כתגובה להתפתחויות באירופה (לאומיות אירופית שדחתה את היהודים, אנטישמיות, נאורות ועוד), לא היה כוח אירופי ששאף להשתלט על פלסטין באמצעות התנועה הציונית. מהגרים ציונים הגיעו בעיקר מאירופה, אך לא ייצגו מדינת מוצא אחת; הם הגיעו מרוסיה (אז ברית המועצות), גרמניה ופולין.
לצד זאת, קהילות יהודיות מבוססות יותר חיו בפלסטינה/ארץ ישראל במשך מאות שנים, במיוחד בערי הקודש ירושלים, חברון, צפת וטבריה, וגלי מהגרים הגיעו אליה, בעיקר מתוך האימפריה העות'מאנית, תימן וצפון אפריקה מאז 1880. לפני 1948 נהנתה הציונות מתמיכת המעצמות הקולוניאליות, במיוחד האימפריה הבריטית. עם זאת, התנועה הציונית נאבקה גם להשיג עצמאות מהבריטים. עד לנקודה זו, ישראל והציונות מתאימות בדיוק לקטגוריה של חברה קולוניאלית התיישבותית, אם כי הציונות מובחנת במקצת מהאחרות בקשר הדתי, הרגשי וההיסטורי שלה לארץ ישראל.
הספרות ההשוואתית על קולוניאליזם התיישבותי מלמדת על קולוניאליסטים המנסים לחסל את העם הילידי, וחדלים מכך כאשר היליד הופך לבלתי־משמעותי מבחינה מספרית. ניתן לראות את הנכבה של 1948 כמקרה דומה: מתוך 1.2 מיליון פלסטינים שחיו במנדט הבריטי של פלסטין ב־1949, היו בתוך גבולותיה של ישראל הריבונית כ־150 אלף פלסטינים, שהיו כ־10 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית. אלה הפכו לאזרחים נומינליים, וישראל ניסתה להכילם ולשלוט בהם; אף שקיבלו זכויות פוליטיות כפרטים, הם היו תחת ממשל צבאי קשוח, ונשללו מהם זכויות קולקטיביות כמיעוט לאומי.
לאחר יוני 1967, הפכה ההגדרה של כוח קולוניאלי למתאימה הרבה יותר. ישראל העתיקה את הממשל הצבאי בשטחה הריבוני, שבוטל אך חצי שנה קודם לכן, אל השטחים שנכבשו במלחמה, וביקשה לשלוט עליהם
בתשע עשרה השנים הבאות, קלטה ישראל מיליוני מהגרים יהודים מכל רחבי העולם: ניצולי שואה, פליטים ועקורים בעקבות מלחמת העולם השנייה, ויהודים שברחו מרדיפות, גורשו, או שחיפשו גאולה דתית או לאומית. כ־800 אלף יהודים הגיעו מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, ורבים נוספים מהודו/פקיסטן, מרכז אסיה הסובייטית והקווקז. גם הגירה זו עולה בקנה אחד עם פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי, שכן המתיישבים הפכו לילידים ולא שמרו על קשרים או נאמנות למדינות המוצא שלהם.
עם זאת, לאחר יוני 1967, הפכה ההגדרה של כוח קולוניאלי למתאימה הרבה יותר. ישראל העתיקה את הממשל הצבאי בשטחה הריבוני, שבוטל אך חצי שנה קודם לכן, אל השטחים שנכבשו במלחמה, וביקשה לשלוט עליהם באמצעות שליחת מתיישבים וניצול האוכלוסייה הילידית והמשאבים לטובת ישראל הריבונית. האוכלוסייה הילידית לא קיבלה אזרחות, זכויות פוליטיות כלשהן או מעמד משפטי שווה. לאחר 1967, אם כן, הפכה ישראל למדינה קולוניאלית.
"מהנהר ועד הים": בשבילי אך לא בשבילך
יש מעט סיסמאות נפיצות ורב־משמעיות יותר מאשר "מהנהר עד הים". באוקטובר ונובמבר 2023 כמעט כל כלי תקשורת מרכזי בארצות הברית ובמערב, לרבות אל־ג'זירה באנגלית, הקדישו כתבות להבנת קריאת הקרב הזו. הקונצנזוס בקרב פרשנים ואקדמאים פרו־פלסטינים הוא שהיא מתכוונת למדינה דמוקרטית אחת שבה אזרחים יהודים וערבים ייהנו מזכויות שוות.
גרסת הימין הישראלי לסיסמה זו לעומת זאת חזקה הרבה יותר מהפגנות של סטודנטים במערב, משום שהיא מגובה בכוח צבאי ופוליטי חסר מעצורים. את מפת ארץ ישראל השלמה אפשר למצוא לא רק ב"מסיבות גוש ישראל" בקמפוסים בארצות הברית או על שרשרות הצוואר של מוריה אסרף וולברג, הכתבת הפוליטית של ערוץ 13, ושל ידוענית ההסברה נועה תשבי (שבאותה נשימה תוקפת את חברת הקונגרס רשידה טלייב על השימוש שלה בסיסמה). "מהנהר עד הים ישראל תהיה בריבונות יהודית" היא המדיניות בפועל של ממשלות ישראל האחרונות, והמדיניות הרשמית של משטר נתניהו החל בדצמבר 2022, ומפותיה מקשטות כמעט כל כיתה בבתי הספר של מערכת החינוך הממלכתית בישראל.
כאשר שרים בכירים בממשלה מובילים כנס בירושלים הקורא להגירה מרצון של הפלסטינים וליישוב מחדש של עזה ביהודים-ישראלים הם מתויגים כשוליים או כבלתי־משמעותיים, וכאשר שר בכיר בממשלה ממונה לצאר הגדה המערבית האחראי ליישוב יהודים ולנישול הפלסטינים, הוא מבוטל על ידי פרו־ישראלים כתקלה בשיטה (כאשר הוא ומפלגתו הם השיטה). סיסמאות נגד האפרטהייד לעומת זאת מוצגות כאיום אנטישמי חריף.
השמאל הישראלי, ומה שנותר ממחנה השלום, חייבים להיות ברורים ונחושים. אם מטרתם היא לקדם פתרון פוליטי בר־קיימה, הצעד הראשון הוא להיפטר מהסטטוס קוו הנוכחי
הסיסמה "מהנהר עד הים" נושאת איום פוטנציאלי אנטי־יהודי שאין להקל בו ראש: חלקים מתומכיה רוצים ללא ספק בהיעלמותה של ישראל ובגירושם של היהודים ממנה. עם זאת, התגובה לה איננה יכולה להיות אימוץ של הפרדיגמות הישנות של הימין הציוני, שהפכו לזרם המרכזי של הפוליטיקה הציונית בישראל. השמאל הישראלי, ומה שנותר ממחנה השלום, חייבים להיות ברורים ונחושים. אם מטרתם היא לקדם פתרון פוליטי בר־קיימה, בין אם זה פתרון של שתי מדינות, קונפדרציה, מדינה אחת או כל מבנה פוליטי אחר, הצעד הראשון הוא להיפטר מהסטטוס קוו הנוכחי. השמאל חייב להפסיק לשתף פעולה עם משחק ההאשמות של הימין ולהפסיק לחפש הכרה (שלעולם לא תבוא) באמצעות גינוי כל סוג של התנגדות לאפרטהייד הזוחל, במיוחד התנגדות לא־אלימה. מחאה בדרכי שלום היא אסטרטגיה ראויה ומוסרית, ואם נתייחס אליה כזהה למאבק אלים, אזי החרמה של הופעות רוק או של מניות של חברה המרוויחה מהסכסוך תיחשב בעלת משקל זהה להתקפות טרור, ובכך תפחית מחומרתה של אלימות, וכבר ראינו עדויות לכך לאחר השבעה באוקטובר.
החיוניות של ההכרה באחר
אין טעם לנתח את דעת הקהל על שלום בזמן שהמלחמה משתוללת. בישראל ובפלסטין הייתה תמיכה גדולה בשלום כאשר פתרונות של שלום היו בהישג יד. בשנים הראשונות של ועידת מדריד (1991) ותהליך השלום של אוסלו, רוב הישראלים והפלסטינים תמכו בשלום ובפשרה. כאשר התהליך נכשל להביא הישג פוליטי כלשהו תמיכה זו הצטמצמה, וכאשר הוא הידרדר באופן בלתי־נמנע לאלימות, התמיכה במאבק המזוין החלה לעלות. אפילו בעזה, תחת תנאים בלתי־נסבלים ומשבר הומניטרי מתמשך, עד 6 באוקטובר 2023, רוב ברור של העזתים תמך בפתרון בדרכי שלום, והתמיכה בשלטון חמאס הייתה בשפל גדול. דמוקרטיזציה של הרשות הפלסטינית ומתן מפת דרכים ברורה למדינה פלסטינית עם לוח זמנים קצר יכולים ליצור תקווה נחוצה מאוד בקרב פלסטינים וישראלים.
בשנים האחרונות ביקשו חוקרים ופעילים בעלי כוונות טובות לשקם את מושג הציונות (אמיר פאח'ורי כינה את המהלך רה־ציונות). חוקרים עמדו על מגוון הקולות בקרב ההוגים והאידאולוגים הציונים המוקדמים באמצעות בחינת כתביהם והתבוננות במתח בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית, והציעו דרכים ליישוב הפערים בין שתי התנועות לאחר מאה שנות סכסוך. הניסיון לשקם את הציונות היה ניסיון מובן להישאר חלק מהשיח היהודי הפנימי ולא להיות מושלכים "מעבר לקו האדום", אולם הגיע הזמן לבחון גם את הכלים הרטוריים האלה.
את הציונות היה אפשר להצדיק בצורך ביצירת מקלט בטוח ליהודים ובהגנה על יהודים מפני אנטישמיות ופוגרומים. אולם חלפו עשרות שנים, ולא רק שהיא נכשלה בכך בבירור, אלא שכיום היא כבר מזינה את האנטישמיות בכך שהיא שוללת את עצם קיומה של הזהות והלאומיות הפלסטינית ומנהלת נגדן מלחמת חורמה העולה באין־ספור הרוגים ופצועים חפים מפשע. הציונות בגרסת המאה ה־21 מסכלת קיום שליו לשני העמים החולקים את הארץ ונהנים מחופש, הגדרה עצמית ועצמאות.
הציונות הייתה פיגום קריטי בהיסטוריה היהודית: היא הביאה יהודים לארץ ישראל, שהיא גם פלסטין, והבטיחה את שלומם ואת שגשוגם. עתה, לאחר מאה שנות סכסוך וכמעט שבעים ושש שנים של עקירה והרס של קהילות פלסטיניות רחבות, הגיעה השעה לעבור מעֵבר לציונות – לישראליות שתשאף לבנות חברה ישראלית משגשגת עבור כלל אוכלוסייתה לצד חברה משגשגת באותה מידה של פלסטין עצמאית.
מאמר זה התפרסם לראשונה באנגלית בגיליון מיוחד של שופר, כתב עת בין־תחומי ללימודי יהדות (2024) שהוקדש למבקריה היהודים של הציונות.
