במאמר שכותרתו "סוגיית המין והמגדר או בעיה של בורגנים?" הכותב פח'רי א־סרדאווי (فخري الصرداوي) טוען כי האינטלקטואלים הערבים הליברלים בני־זמננו שוגים בהבנתם את המהפכה המינית/מגדרית של ימינו כאשר הם מנתקים אותה מאופייה הבורגני. ללא הבנה של המהפכה המגדרית בעולם המערבי המודרני – הכוללת אפשרות לנזילות בזהות המגדרית והמינית – כמהפכה בעלת אופי "בורגני", הליברלים הערבים מתקשים להבין את הזעם הפופוליסטי כנגד תנועות השחרור המגדרי, ובמקביל לכך המתנגדים לתנועה זו אינם מסוגלים לנמק את הכעס שלהם מבלי להיקלע להסברים קונספירטיביים. כלומר, חוסר הבנה זה פוגע ביכולת של שני הצדדים – הליברלים המעודדים ביטוי חופשי של זהות מינית ומגדרית והשמרנים המתנגדים לכך – להסביר באופן משביע רצון את עמדתם בנושא. בהתאם לכך, טענתו המרכזית של הכותב היא כי יש להבין את התנועה לשוויון מיני ומגדרי בעולם המערבי כיום כדרך היחידה שנותרה לקיים תנועת המונים בין־לאומית תחת השיטה הנאו־ליברלית, שחיסלה כל סוג אחר של תנועות המונים.
בעשורים הקודמים, סרדאווי מסביר, אינטלקטואלים לא התמקדו בזכויות חברתיות כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי להשגת פרויקט כולל יותר של כינון חברה מודרנית וצודקת. זאת בניגוד לאינטלקטואלים ערבים מודרניים – שהכותב תוקף – שנדמה שאינם ממקמים את הדרישה לחירויות חברתיות (ביניהן הזכות לחופש מגדרי ומיני) בהקשר רחב יותר של תביעה לצדק חברתי, אלא משאירים אותה ברמה האינדיווידואלית כמטרה בפני עצמה עבור פרט ספציפי.
כדוגמה לכך, סרדאווי מביא טקסט מאת נכדו של השחקן המצרי עומר שריף, שבו הוא מתאר את הגירתו "הכפויה" לארצות הברית בשנת 2012 (מתוך "מסע אמיץ לקביעת גורלו", כפי שהוא מציין) בשל חשש מרדיפות על רקע היותו הומוסקסואל. באופן מרומז, משתמעת מדבריו העדפה למצרים של לפני המהפכה, שבה הייתה מידה מסוימת של חופש מיני. הטקסט מדגים את טענתו של הכותב שהאינטלקטואלים הערבים כיום רואים בחופש המיני של הפרט עניין אינדיווידואלי שלו בלבד, ולפיכך "מעדיפים" מצב שבו הפרט (עם חירויותיו המיניות) חי תחת שלטון דכאני. זוהי בדיוק הנקודה שסרדאווי תוקף – לדידו לא ניתן לנתק בין תביעה לחופש מיני (או לזכויות חברתיות אחרות) לבין שאיפה כללית לחיים בחברה צודקת עבור הכלל. ניתוק זה מתפרש אצלו כהפיכת הבעיה ל"בעיה בורגנית" ולא "מהפכה מגדרית אמיתית". עם זאת, מדבריו של סרדאווי לא ברור מה עמדתו לגבי מהפכה מינית אמיתית, והאם הוא תומך באחת כזו או לא. הביקורת המרכזית שלו היא על היחס השגוי של אינטלקטואלים ערבים מסוימים לעניין זה.
מי שכן הבחינו במתח שסרדאווי מתאר הם לדבריו הוגים ופעילים חברתיים בארצות הברית. כראיה לכך, אנו מבחינים שתנועות קוויריות אמריקאיות בוחרות לפעול באחת משתי דרכים: הראשונה היא להעמיד פנים שהן מאחדות מאבקים ונלחמות גם נגד קולוניאליזם, ניצול מעמדי, פערים חברתיים וגזענות (ובכך נשארות בעלות ברית של הדמוקרטים בארה"ב). משתמע מדבריו של סרדאווי שהוא אינו משתכנע בכנות כוונותיהן, ולטעמו מאבקן אינו באמת קשור למאבק לצדק חברתי כללי, אלא זו דרך להצטייר כפחות "אליטיסטים". הדרך השנייה היא לפנות למה שהכותב מכנה "פופוליזם שמאלני" שמתנגד באופן כללי לשלטון בארה"ב – על שתי המפלגות שבו. הפונים לגישה זו דוחים למעשה את ה"חסות" שהמפלגה הדמוקרטית פורשת על נושא החופש המיני, שכן הם רואים אותה כאדנותית וכ"קולוניאליסטית". ליברלים ערבים שמדברים בסיסמאות בדבר זכויות מיניות ומגדריות אינם בהכרח מודעים לקונפליקט הזה בכלל. יתרה מכך, הרגל מגונה נוסף בקרבם הוא שימוש בטכניקה של "ווטאבאוטיזם" – כאשר תומכי המהפכה המינית מואשמים ב"בורגנות", הם עונים ב: "ומה עם הבורגנים בדרום לבנון או עם הבורגנות של סוחרים שמרנים בחברון? הם לא בורגנים?" ראוי לציין כי סרדאווי אינו מזכיר בשמו אף "אינטלקטואל ערבי" ספציפי שהוא מותח עליו ביקורת, אלא מסתפק באמירות כלליות על "דברים של אינטלקטואלים ערבים".
בעשורים הקודמים אינטלקטואלים לא התמקדו בזכויות חברתיות כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי להשגת פרויקט כולל יותר של כינון חברה מודרנית וצודקת. זאת בניגוד לאינטלקטואלים ערבים מודרניים שנדמה שאינם ממקמים את הדרישה לחירויות חברתיות בהקשר רחב יותר של תביעה לצדק חברתי
סמוך לנפילתה של ברית המועצות לשעבר, פרסם ההוגה האיטלקי אוגוסטו דל נוצ'ה מאמר שדן בשורשי הקריסה והצביע על מקורותיה בתחילתו של תהליך שהחל במהפכת השחרור המיני של שנות השישים של המאה ה־20. במאמרו, הוא תיאר את נפילתה הקרבה של ברית המועצות כ"מהפכה בורגנית אחרונה" בשרשרת של מהפכות לאומיות, חוקתיות, דמוקרטיות וסוציאליסטיות לאורך המאה ה־20. לטענתו, קריסתה של ברית המועצות קשורה רעיונית לתנועת השחרור המיני משום שיחד הן הובילו לנטישה של הסוציאליזם, להגברת האינדיווידואליזם וליצירת צורה חדשה של קפיטליזם שמאמצת כמה מההיבטים של האתאיזם המרקסיסטי וכן את הדגש שלו על המרכזיות של החומרי אבל מבלי לאמץ את המסר המשחרר של המרקסיזם שמציע לשחרר את בני האדם מהניכור. לדברים אלה מצטרף כריס קוטרון, מרקסיסט-לניניסט שכתב: "איננו במאבק על חירותנו, וגם לנין לא היה. הוא הבין שהמהפכה לא נועדה לשחרורו האישי או לשחרור דורו. עם זאת, המהפכה (המינית) של שנות השישים הייתה ילדותית כי היא נועדה לשחרור המורדים עצמם, וכתוצאה מכך נוצר דור נרקיסיסטי שלא היה אכפת לו מהעולם שהוא משאיר עבור הדורות הבאים".
סרדאווי ממשיך במאמרו קו מחשבה זה כאשר הוא טוען שבעולם הקפיטליסטי הנאו־ליברלי של היום, שמעודד אינדיווידואליזם קיצוני, אין אפשרות אמיתית ליצירת שותפות רב־לאומית או תנועת המונים חוצת ארצות ומגזרים. הניסיון לתבוע חופש מגדרי ומיני כזכות חברתית בסיסית המשותפת לכול נתפס בעיניו כדרך (נואשת) של בורגנים ליברלים לייצר תנועת המונים כזו, בזמן שחלקם אפילו אינם מודעים לכך שזה מה שהם עושים. בהקשר זה, הכותב מתאר מחקר שקיים לאחר שהמגזין הפלסטיני מתראס פרסם מאמר שעוין את תנועת השחרור המיני והמגדרי העולמית. בתוך כך הוא בחן את התגובות ברשתות החברתיות למאמר זה בקרב צעירים בני דור ה־Z מרמאללה, מחיפה ומביר זית, ותיאר את ממצאיו כ"דיון ער בין טיפוסים נרקיסיסטים שחושבים שהם מצויים במוקד של דיון אזרחי ראשון במעלה". המסקנה שהסיק ממחקרו היא שבני דור ה־Z משתוקקים להרגיש חלק מתנועת המונים כלשהי, ושבתוך "המדבר הפוליטי של המאה ה־21" אפילו לא משנה להם איזו תנועה זו תהיה. עם זאת, הוא אינו מביא נימוק ממשי לשאלה מדוע לדעתו תנועת המונים כזו הקוראת לחופש מיני אינה מטרה פוליטית ראויה, מלבד הטענה הלא־קונקרטית לגבי "בורגנותה", המגובה באוסף ציטוטים די אקראי של הוגים שונים, רובם נוטים למרקסיזם ברמה זו או אחרת. המהפכות שהתחוללו במדינות ערב בעשור הקודם, סרדאווי ממשיך, יכולות היו להיות הזדמנות ליצירה של תנועה עממית ערבית טרנס־לאומית שתתגבר על השפעותיהם של משטרים רודניים במדינות ערב שונות. לדברי הכותב לאחר שמחאות אלה דעכו רבות מהדמויות הציבוריות הערביות לא השכילו לנצל את רגע זה ליצירת תנועה כזו, ובמקום זה נכנעו מחדש לרעיון של זהויות לאומיות. הניסיון לתמוך בחופש מגדרי ומיני הוא דרך חלופית לייצר תנועה ערבית בין־מדינתית במסגרת פרויקט שחרור גלובלי שבו מטרת השחרור הפכה פחות חשובה מעצם קיומה של צורה כלשהי של שחרור. לבסוף, למרות הביקורת החריפה והלא־קוהרנטית במיוחד של סרדאווי על עמיתיו "האינטלקטואלים הערבים", הוא מציין נקודה אחת לזכותם: ליברלים ערבים זוכים לא פעם לביקורת על היותם לא־מציאותיים בעליל, ונשמעת הטענה כי השגת המטרה של שחרור מיני, במיוחד בעולם הערבי, היא אידאל בלתי ניתן למימוש. סרדאווי טוען כי כפי שזה נראה המצב הוא דווקא הפוך – אם התנועה המינית והמגדרית היא תנועת ההמונים היחידה שהיא בת־קיימה תחת המשטר הנאו־ליברלי, הרי שאותם ליברלים ערבים התומכים ברעיון זה הם דווקא מציאותיים ורציונליים יותר מאחרים.
