במאמרה "סקסולוגיה אירופית מודרנית והטמעה אוריינטליסטית של 'עלם אלבאה' האסלאמי לקטגורית הארוטולוגיה", מראה אליסון דאונהאם מור (Moore) כיצד מחק המערב מאות שנים של עיסוק בסקסולוגיה בעולם המוסלמי מההיסטוריה של התחום ומקורפוס ידע זה. הידע הסקסולוגי שמקורו מהעולם הערבי הוצב תחת הקטגוריה של ארוטולוגיה, הארוטית במהותה. בכך ביססו, חידדו ושיקפו תפיסות עקרוניות והבחנות בין מזרח ומערב: המערב – מדעי, מודרני ומוסרי, פיתח את הסקסולוגיה – מדע שעוסק במיניות האדם על רבדיה השונים: רפואי, פיזיולוגי, פסיכולוגי, פתולוגי וכן הלאה; לעומת המזרח – הפרוץ, האובססיבי למין ואף סוטה – פיתח את הארוטולוגיה, תחום שעיקר עניינו ארוטיקה והנאה ממין. וכך, מאות שנים של עיסוק במין כחלק משיח משפטי, הלכתי, מדעי, רפואי – נמחקו. על אף הבעייתיות הגדולה שבקטגוריות אלה, זו עדיין החלוקה הרווחת. בספרו "תולדות המיניות", הציג מישל פוקו את הסתייגויותיו מחלוקה דיכוטומית זו בין scientia sexualis לבין ars erotica, אך לא ביטל או מחק אותה.
תפיסת עולמם של השלטונות הקולוניאליים הבריטיים והצרפתיים של המאה ה־19 חידדה עוד יותר את החלוקה בין מדעי ובין אירוטי. לתפיסתם, האדם המערבי מאופק מבחינת מינית ומדעי יותר באופיו מאשר עמים אחרים. תפיסה זו עיצבה את האופן שבו נתפסה התרבות המוסלמית והערבית, וביססה אותן על סטריאוטיפים מיניים ואקזוטיים, שנשענו על עמדות מוסריות ואף פנטסטיות על אודות פוליגמיה וההרמון. וכך, אף שנחשפו לטקסטים רפואיים בערבית ובפרסית ולהיקפו ולמורכבותו של ידע זה בתחום הסקסולוגיה, עדיין התעלמו חוקרים אירופים מחיבורים שערערו על תפיסה זו, ורוב ההתייחסות הייתה לחיבור ספציפי – אלראוץ' אלעאטר פי נזהאת אלח'אטר (הגן המבושם לתענוגות הלב), של מוחמד אבן עומר נפזאווי, מלומד טוניסאי בן המאה ה־15. חיבור זה תורגם כמה וכמה פעמים ללשונות אירופיות, אך התרגומים אינם נאמנים למקור, והם עברו עריכה כבדה שמחקה את ההיבטים המדעיים והשאירה ארוטיקה בלבד. זאת ועוד, עריכות אלה עיצבו את הטקסט כך שהמידע שנשאר יהלום קורפוס חיבורים ממזרח ומדרום־מזרח אסיה, כמו הקאמה סוטרה (שבעצמו עבר עריכה ועיבוד משמעותיים, אך זה כבר נושא למאמר אחר). חיבורו של נפזאווי הפך למייצג של התרבות ושל הידע המיני של העולם המוסלמי כולו, ואישש את הנחות המוצא של אנשי המערב.
מור עוקבת אחר ההיסטוריה של הסקסולוגיה, ומתייחסת לחיבורים שמציגים את התפתחות התחום ושהתפרסמו באנגליה, בצרפת, בגרמניה, באיטליה ובאוסטריה החל במאה ה־19. חיבורים אלה מתעלמים באופן גורף מטקסטים שנכתבו במרחבים לא־מערביים, או שאם הם מתייחסים אליהם, הרי שטקסטים אלו מוצגים באופן מעוות, חלקי ומסולף. אין בכך כדי לומר שחיבורים מהעולם המוסלמי שעסקו בסקסולוגיה, כלומר בהיבטים המדעיים של מיניות, לא היו מוכרים במערב, אלא שזמינות החומר לא הובילה לשילובו בקורפוס הידע של התחום.
אכן, מחיקת ידע מדעי שמקורו אינו מערבי היא תופעה גורפת למדי, ואפשר לראות זאת במגוון רחב של תגליות, תיאוריות ותובנות. ביטויים נוספים לניסיון להתעלם ממבשרים מוסלמים של ידע אפשר לראות גם בתפיסה הקופרניקאית על אודות השמש במרכז היקום. בעשורים האחרונים מתנהל מחקר מעמיק לגבי מקורות הידע של קופרניקוס, והולך ומסתמן כי התגלגל לידיו ידע שמקורו בחיבורים בערבית (החוקר המוביל בנושא זה הוא ג'ורג' צליבא). גם בספר "הנילוס החי" של ג'ניפר דר (Derr), העוסק בחקלאות הנילוס במצרים במאה ה־19, עולה תמונה דומה: בעוד שבמפעל כריית תעלות ההשקיה במהלך המאה ה־19 השתתפו מהנדסים ופועלים מקומיים, כמו גם מהנדסים בריטים, הרי שתרומתם של המקומיים נמחקה, והצלחת הפרויקט נזקפה כל כולה לזכותם של מהנדסים בריטים.
בשנים האחרונות התפתחה תגובת נגד למחיקה של יֶדע שאינו מערבי ולהתעלמות ממנו. גם תגובת נגד זו ראויה לביקורת. כך למשל, תערוכת 1001 המצאות, שבה מוצגים כלים, ספרים והמצאות שונות שמקורם במזרח המוסלמי. ההנחה המובלעת של אוצרי התערוכה היא שהמדע, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, חב חוב גדול למדע שמקורו בעולם המוסלמי. במילים אחרות, עמדה זו יוצרת תמונה כמעט הפוכה שלפיה ידע מדעי באשר הוא מקורו במזרח. התפתחויות מודרניות, לפי עמדה זו, הן תוצאה ישירה של ידע שמקורו בחיבורים בערבית מימי הביניים, וזאת אף שקישורים אלה אינם תמיד ברורים ולרוב אינם כה ישירים. חמור מכך, תערוכה זו והספר שהתפרסם בעקבותיה, מציגים תמונה רומנטית של אחווה ושל שיתוף ומוחקים את המורכבות הרבה של החברה הימי־ביניימית תחת שלטון האסלאם. הניסיון לתקן עוולות היסטוריות של מחיקת הידע המוסלמי ולהדוף טענות אסלאמופוביות, בא על חשבון דיוק ועומק, עד כדי עיוות משמעותי של העבר.
את מחיקת הידע המוסלמי של תחום הסקסולוגיה קושרת מור לקולוניאליזם ולתפיסות קולוניאליות של המערב בדבר הגוף הילידי. הידע הפיזיולוגי והרפואי המוסלמי זכה להתעלמות במקרה הטוב ולעיוות במקרה הפחות טוב, כך שיתאים לעמדות קולוניאליסטיות עקרוניות בדבר מזרח פרימיטיבי, מסורתי וקפוא במקומו. בכל האמור במין ובמיניות, המזרח הוצג כמיני ואף סוטה.
מיניות וארוטיקה הן קטגוריות היסטוריות ולא יחידות טבעיות. כלומר, מה שייחשב מיני בתרבות אחת, לא בהכרח ייחשב ככזה בתרבות אחרת. יתרה מזו, אף באותה תרבות יתגלעו שינויים בהגדרת המיניות בין תקופות שונות. כך למשל, מה שנתפס מיני או סוטה או דורש פיקוח חברתי באנגליה הוויקטוריאנית, לא בהכרח נחשב ככזה באנגליה האדווארדית. ביטוי למורכבות זו עולה בספרו של דרור זאבי "ייצור תשוקה, שיח מיני משתנה במזרח התיכון העות'מאני, 1900-1500" (2006). הפרק השישי בספר מנתח ספרות נוסעים של תיירים מערביים לרחבי האימפריה העות'מאנית, כמו גם של תיירים עות'מאנים שביקרו במרחבים אחרים. זאבי מצביע על שינוי דרמטי ביחס למין, למיניות ולמיניות האחר (המזרחי או המערבי) שהתרחש במאה ה־19. בעוד שעד המאה ה־19 אפשר היה לראות נרטיבים אדישים, לעיתים מופתעים, אך לא בהכרח ביקורתיים ומפעם לפעם אף מעריכים, הרי שבמאה ה־19 השיח משתנה בשני הצדדים. כל צד הופך להיות "האחר האולטימטיבי". ובהיותו כזה, התיאורים הופכים להיות ביקורתיים מאוד ונחרצים מאוד. נוסעים מערביים מתארים את אנשי המזרח – גברים ונשים כאחד – כסוטים וכלא־נורמליים. זאת ועוד, תיאוריהם של נוסעים מערביים מרבים להתייחס למגע מיני בין גברים, וטוענים שמשכב זכר הוא הנורמה וההעדפה הרווחת, וזאת במבט ביקורתי השולל משכב זכר כהעדפה לגיטימית. תיאורים אלה מקושרים באופן ישיר לחולשה פוליטית ולשחיתות, שכן לפי נוסעים ומבקרים באימפריה, פקידי שלטון נבחרו בשל המראה החיצוני שלהם ולא בזכות כישוריהם וידיעותיהם. בכך רמזו חיבורי הנוסעים לכך שגם הסולטאן שותף להתנהגות מינית זו ולהעדפה מובהקת למשכב זכר. בדרך זו הסבירו את חולשתם לכאורה של העות'מאנים והצדיקו ואיששו עליונות פוליטית, כלכלית ומוסרית אירופית.
מעניין לשים לב שגם חיבורים של נוסעים ומבקרים עות'מאנים בערי אירופה משקפים גם הם מפנה ביחס למערב. במאה ה־19 התיאורים הופכים ביקורתיים כלפי המיניות המערבית. לצד הערכה של היכולות הטכנולוגיות והמדעיות של המערב, יש בחיבורים אלו ביקורת קשה על ערכי המוסר המערביים, או יותר נכון, על היעדרם של ערכים שכאלה. תמונת העולם שעולה מחיבורים אלה היא שבעוד שהמערב עולה על המזרח בהישגיו החומריים, הרי שהוא נותר נחות משמעותית בכל האמור במוסר ובערכים.
הבעייתיות המובהקת שבתמונת העולם שמציירים נוסעים מערביים, היא החלת מכלול ההעדפות המיניות (מומצאות או אותנטיות) על כלל פעילות החברה. הטענה שלפיה משכב זכר הוא הגורם העיקרי לחולשה פוליטית יוצרת קישור ישיר בין תפיסת עולם מינית שדוחה משכב זכר בתור התנהגות ראויה או מכובדת, לבין כל עשייה אחרת: חברתית, תרבותית או פוליטית. חמור מכך, מאחר שמראש האדם המזרחי מתואר כחלש אופי, והאסלאם תואר כדת דכאנית וקפואה, הרי שלחברה שכזו אין סיכוי לשינוי. גורלם נחרץ מראש ולפיכך כיבוש מערבי הוא מוצדק ואף מוסרי. המבט הסטריאוטיפי על המיניות של אנשי המזרח שימש אפוא כלי חשוב באישוש האידיאולוגיה שעמדה בבסיס המפעל הקולוניאליסטי.
לתפיסה זו היו מחירים נוספים. מור מוסיפה שמהמאה ה־20 הייתה האליטה המוסלמית במדינות המזרח התיכון ערה לדימוי האדם המזרחי כברברי וכבעל תאוות מין, וביקשה, ואף עודנה, לנסות ולחמוק מהם או לפחות להגיב להם. דרכה לעשות כן היא לפתח דרכים לצנזורה של המיניות ולייחס צנזורה זו למצוות דת האסלאם.
חיבורים שנכתבים בשנים האחרונות בהחלט נותנים מקום לסקסולוגיה שאיננה מערבית מובהקת. כך למשל, בספרו של ג'פרי וויקס "מהי היסטוריה סקסואלית" (2016), מתייחס וויקס לתרומתן של תרבויות שונות להתפתחות הסקסולוגיה. חלק משמעותי מהצגת ההיסטוריה של הסקסואליות בספרו של וויקס מבקש לערער על החלוקה של ארוטי לעומת מדעי, שכן חלוקה זו יוצרת עיוות משמעותי ומחלקת את העולם לאזורים שלכל אחד מהם מאפיין מיני מוגדר, שאין לחמוק ממנו. זאת ועוד, חלוקה שכזו שבה ומבססת את עמדת הצפון הגלובלי כלגיטימית, ואילו את תפיסת העולם המינית של הדרום הגלובלי כאקזוטית במקרה הטוב וכסוטה במקרה הפחות טוב.
המאמר של מור מציג היבט מעניין של המחיקה המערבית של המזרח, וקושר אותו למפעל הקולוניאליסטי. במובן זה, הטיעון של זאבי מרחיב ומראה את כפל המבטים בין המזרח למערב, ומבהיר שמדובר בפעולה יזומה, מודעת ומכוונת. השימוש במין ובמיניות כדי לתאר חברה, לבקר אותה ולגזול ממנה לגיטימיות מוסרית אינו מיוחד למערב. ועם זאת, הדימוי שהמערב יצר נותר בעינו עשרות רבות של שנים והוא בעל השפעה עצומה הן על הידע הרווח בציבור בעולם המערבי והן על חברות מוסלמיות. למעשה, על אף חיבורים כמו זה של וויקס שהוזכר לעיל, עדיין, הציבור הרחב מכיר את התפיסות המסורתיות והישנות ולא את אלה המעודכנות יותר. כך למשל, הערך סקסולוגיה בוויקיפדיה מתחיל במאה ה־19 ומתייחס לידע מערבי בלבד. לנפזאווי אין מקום בערך זה.
