במאמר שפרסמה המשוררת והעיתונאית המרוקאית עאישה בלחאג' באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד בספטמבר 2019 היא מסבירה כי בחברות הערביות האישה לכודה בתפיסה המתייחסת אליה כאל אובייקט. הגבר רואה בה טרף שעליו לצוד או לחלופין פתיון שנועד להפילו בפח ושעל כן יש לנטרלו. אישה עצמאית הנעה בחופשיות בתוך קבוצה של גברים מעוררת בהם חרדה, כיוון שיכולת הפיתוי שלה עלולה להעניק לה כוח לשלוט בקבוצה כולה. הגברים רואים בה איום, ולכן פועלים כדי לחסום את גישתה לסביבה "גברית".
בלחאג' מתארת שתי אסטרטגיות התמודדות העומדות לרשותן של נשים: ישנן כאלה המתחברות עם הגבר החזק ביותר בקבוצה, וכך מקבלות את הגנת "זכר האלפא" וזוכות לביטחון בתוך ה"עדר" הגברי. נשים אחרות מדכאות את הנשיות שלהן ומאמצות תכונות גבריות כדי להתקבל בתוך ה"עדר" מבלי להוות איום או להיתפס כ"טרף" פוטנציאלי. זו הסיבה לכך שנשים רבות העובדות בסביבה גברית, כגון פוליטיקאיות ומשפטניות, בוחרות בתספורות קצרות ובסגנון לבוש ניטרלי ומקפידות על הופעה חמורת סבר ונטולת רכות.
את טענתה לגבי אסטרטגיית ההתמודדות השנייה, מדגימה בלחאג' באמצעות שתי נשים מרוקאיות בולטות. האחת נבילה מוניב, היא מזכ"לית המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת במרוקו. לדברי בלחאג', מוניב עושה מאמץ לטשטש כל סממן של נשיות בהופעתה ובתנועותיה. כשהיא מדברת, היא שומרת על קול נמוך וניטרלי ונזהרת שלא יישמע בו צלצול נשי. אף שהיא אישה יפה המקפידה על הופעתה, היא מדכאת את נשיותה כדי שתוכל להתקבל כשווה בין שווים בין עמיתיה הגברים.
האישה השנייה היא אשת העסקים המצליחה מרים בנסאלח, אשר לדברי בלחאג' אומנם איננה מסתירה את נשיותה, אך מקפידה על הופעה המנתקת את הנשיות שלה ממיניות: "הנשיות שלה מזכירה יותר נשיות של אם, או לכל היותר של מנהלת בית ספר, מאשר נשיות של אישה בעלת יכולת פיתוי, העלולה להוות איום נסתר או לעורר משיכה מסוכנת".
אל מול נשים אלה מציבה בלחאג' את דמותה של פאטמה אל־מרניסי, סופרת וסוציולוגית פמיניסטית מרוקאית, שבעיני בלחאג' מהווה מודל של אישה המקבלת את נשיותה. אל־מרניסי הייתה אישה חזקה ועצמאית שבחרה שלא להתחתן ולהביא ילדים, ועם זאת, מעולם לא התכחשה לנשיותה ולטבעה.
בלחאג' מדגישה עד כמה הדפוסים המקובלים ביחסים בין המינים בחברות הערביות מגבילים את האישה ומקשים עליה להתפתח ולהגיע להישגים. לדבריה, גם כאשר אישה לומדת ועובדת, עדיין "הכל נגדה, אפילו הנשיות שלה. בעיקר הנשיות שלה". היא מבהירה כי לא מדובר בגזרת גורל, וכי הדברים יכולים להיראות גם אחרת. בחברות המערביות, למשל, היחסים בין המינים אומנם אינם אידיאליים, אך הם כבר אינם מוגדרים על ידי אותו מתח מיני גלוי לעין, שהוא הרסני כל כך למערכות היחסים ביניהם. בחברות אלה, נשים יכולות לפעול לצד גברים בתחושת ביטחון, ללא כניעות מזויפת או ויתור על עצמיותן, וגברים יכולים לעבוד עם נשים מבלי לראות בהן אובייקט מיני.
בסיום המאמר, בלחאג' קוראת לנשים להכיר בנשיות שלהן כתכונה ביולוגית טבעית שהרעיון של פיתוי איננו מובנה בתוכה. היא מזכירה כי ההוויה האנושית קודמת לנשיות ולגבריות, ועל כן גברים ונשים יכולים לפתח מערכות יחסים שאינן מבוססות על מתח מיני אלא על שותפות ועל חברות. אם לא יעשו כן, היא מזהירה, "שני המינים ימשיכו לחוש שבקשר ביניהם הם מרקדים על חבל דק המתוח באוויר, ואשר בגלל סכנת הנפילה אי־אפשר לקבוע אותו גבוה מדי".
במשפט זה רומזת בלחאג' שהדפוסים הקיימים כיום אינם פוגעים בנשים בלבד, אלא מייצרים תחושה תמידית של אי־נוחות ושל חוסר יציבות גם בקרב הגברים. נראה כי היא סבורה שנורמות של קשרים שוויוניים יסייעו לשני המינים להגשים את עצמם ולהגיע יחד להישגים גבוהים יותר. "בחברות הערביות מתח מיני גורם למבוכה בין המינים, מקבע את הפערים הגדולים בין נקודות המבט שלהם ויוצר חוסר הבנה עמוק. הקורבן של המתח הזה הוא תמיד האישה", היא כותבת.
מעניין לציין כי מתוך המאמר עולה שלבלחאג' יש יחס מורכב, שאינו מובהר די צורכו, למיניות. מצד אחד, בדברה על מתח מיני, נראה לעיתים כי היא מתייחסת אליו כאל תופעה בעייתית במהותה, באומרה למשל: "כל מתח מיני שם קץ לאפשרות של התפתחות קשר טבעי בין המינים". מצד שני, נראה כי היא סבורה שאישה הנאמנה לעצמה ומקבלת את נשיותה היא אישה העשויה לעורר משיכה מינית, ובלחאג' מכירה בכך שלמין יש תפקיד בקשר בין גברים לנשים, גם אם זהו תפקיד משני.
מערבית: ורד קיסר
