עם הימשכות המלחמה בעזה כבר תשעה חודשים, וללא פתרון נראה לעין, פרשנים שונים מציעים תרחישים אפשריים ליום שאחרי ובמיוחד כאלה הנוגעים לגורל חמאס לאחר המלחמה. על פי הצהרותיהם של קברניטי המלחמה בישראל ושל נציגים מרחבי הקשת הפוליטית הישראלית, מהקואליציה והאופוזיציה גם יחד, המשך שלטונה של חמאס בעזה מציב איום קיומי עבור ישראל. מכאן הפך המונח "היום שאחרי" לנפוץ והוא מקפל בתוכו את ההנחה ששלטון חמאס בעזה ירד לטמיון. אולם ממשלת ישראל לא הציגה עד כה כל תוכנית ברורה לגבי העתיד של רצועת עזה.
מרכזי מחקר ואנליסטים רבים עוסקים בניתוח של מהלכי המלחמה ומנסים לצייר תמונה לגבי העתיד של רצועת עזה בפרט ולגבי הסוגיה הפלסטינית בכלל בתום המערכה, שכל הגורמים המעורבים רואים בה קו פרשת מים שיעצב את העתיד של האזור כולו. נושא זה עומד גם במרכז המאמר שפרסם לאחרונה האנליסט הפלסטיני עומר שעבאן, מהמקימים של צוות החשיבה Pal-Think העצמאי הממוקם בעזה ועוסק בחקר אסטרטגיה ומדיניות. שעבאן משרטט את התרחישים האפשריים הנוגעים ליום שאחרי מנקודת מבטו שלו, ומציין את הסיכויים להתממשות תרחיש זה או אחר.
ייתכן שיהיה צורך להיעזר בכוח צבאי חיצוני, כמו כוח של האו"ם, כדי לשמור על הביטחון. התממשות תרחיש זה מחייבת תמיכה של הרשות הפלסטינית בו בתירוץ שזה מהלך זמני עד שהמצב יחזור על כנו
התרחיש הראשון: הכלת חמאס
לפי תרחיש זה ישראל לא תצליח להשיג את מטרתה העיקרית, קרי חיסול טוטלי של חמאס. על כן, היא תמשיך להפעיל עליה לחצים כבדים עד שהיא תיאות לגלות ויתורים מהותיים שמנוגדים לעקרונות התנועה הקבועים: הכרה בישראל, זניחת המאבק המזוין וקבלת המשא ומתן כדרך היחידה לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. ייתכן שבמצב כזה תוכל חמאס לשרוד ותמשיך לשמור על כוחה ואף תמלא תפקיד בשליטה ובניהול של ענייני עזה ובשיקומה מחדש על בסיס קווים מדיניים חדשים. במקרה זה תרשום ישראל לזכותה הישג אדיר שהיא הצליחה לאלף את המצב הפלסטיני כולו.
ההצהרה האחרונה של ח'ליל אל־חיה, אחד המנהיגים של חמאס, שבה אמר כי תנועת חמאס תהיה מוכנה לנטוש את המאבק המזוין ולהניח את נשקה אם יוסכם על הקמת מדינה פלסטינית, מסמלת תפנית בגישה של חמאס.
הפעלת לחץ על חמאס כדי לנטוש את הדרך של מאבק מזוין היא המטרה האסטרטגית של ישראל. אם היא תשיג מטרה זו היא תצא מנצחת במלחמה זו. אולם המשמעות היא שחמאס תיכנס לאותו נתיב שאליו נכנס אש"ף ללא כל ערובה ששינוי זה יביא את ישראל להסכים לפתרון של שתי המדינות ולשים קץ להפרדה בין עזה לגדה המערבית.
תרחיש זה תואם את המדיניות המסורתית של ממשלת ישראל כלפי חמאס מאז השתלטותה על רצועת עזה ב־2007. ישראל לא שמה לה למטרה להפיל את שלטון חמאס ולאפשר את איחוד הגדה ועזה. נהפוך הוא, היא דאגה לשמר את הפילוג הפלסטיני כדי לחזק את טענתה שאין פרטנר פלסטיני.
התרחיש השני: פיקוח זמני בין־לאומי, אזורי ומקומי על רצועת עזה
על פי תרחיש זה יוקם כוח ערבי ובין־לאומי בהובלת מצרים וירדן ובשיתוף גורמים מקומיים ברצועת עזה כדי למלא את הוואקום שעלול להיווצר כתוצאה מהתמוטטות שלטון חמאס ברצועת עזה. על גוף זה תוטל המשימה להשגיח על שיקום עזה מחדש ולנהל את הסקטורים השונים, כגון חינוך ובריאות. ייתכן שיהיה צורך להיעזר בכוח צבאי חיצוני, כמו כוח של האו"ם, כדי לשמור על הביטחון. התממשות תרחיש זה מחייבת תמיכה של הרשות הפלסטינית בו בתירוץ שזה מהלך זמני עד שהמצב יחזור על כנו והרשות תוכל לנהל את העניינים מאוחר יותר.
התרחיש השלישי: שיבת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה
תרחיש זה מחייב הסכמה של ישראל לאפשר לרשות הפלסטינית לחזור לרצועת עזה ולהתארגן בה מחדש, לרבות שליטה ביטחונית בה. התבססות הרשות ברצועה יכולה להיעשות באופנים שונים: גיוס גורמים מקומיים מעזה, הבאת כוחות של הרשות מהגדה המערבית או ממחנות פליטים שבפזורה או הכלת כוחות הביטחון הנמצאים בעזה על פי דוקטרינה ביטחונית חדשה.
זהו התרחיש המועדף והרצוי עבור הרשות הפלסטינית ואליו היא מתכוננת. הקמת ממשלת טכנוקרטים בראשות מוחמד מוסטפא, שבאה כהיענות לקריאות של ארה"ב ושל האיחוד האירופי לחולל רפורמה ברשות הפלסטינית, היא מימוש של תרחיש זה.
תרחיש זה מטיל על הפלסטינים את האחריות להשיג פיוס פנים־פלסטיני אמיתי, להקים ממשלת טכנוקרטים לאומית שתפקידה לשקם את רצועת עזה בחסות בין־לאומית, לפעול לבלימת התוקפנות הישראלית, לקבוע מועד לעריכת בחירות ולהביא לרפורמות פוליטיות במבנה של המערכת הפוליטית כדי למנוע החרפת הניגודים הפנימיים ולרכז את הסמכות לגבי שלום ומלחמה בידי רשות אחת. כך ניתן יהיה לסלול את הדרך לתהליך מדיני עתידי.
אין ספק שפתח רואה בחמאס יריב פוליטי, שהציג את עצמו לא פעם כאלטרנטיבה לפתח להנהגת העם הפלסטיני, ועל כן היא עשויה לראות במצב הנוכחי הזדמנות כדי להיפטר מחמאס, יריבתה המסורתית
העמדה של ממשלת ישראל כפי שהצהיר עליה בנימין נתניהו מתנגדת לשיבת הרשות הפלסטינית, וכפי שאמר, הוא לא יאפשר הקמת מה שהוא כינה: פתחסטן. ההתנגדות של ישראל לתרחיש זה נובעת מחשש שזה יגרור אותה לתהליך מדיני שיביא להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. לכן, העמדה של ישראל היא מכשול בפני התממשות תרחיש זה.
עם זאת, הפיכתה של חמאס למרכיב במערכת הפוליטית הפלסטינית מותנית בשלושה גורמים: הגורם הראשון הוא הסכמה של חמאס עצמה להשתלבות מלאה במבנה הפוליטי הפלסטיני, זניחת התלות בציר ההתנגדות ומחויבות כלפי ההסכמים שנחתמו בין אש"ף לישראל מבלי להתחייב להכיר בישראל במפורש. הגורם השני הוא הנכונות של הקהילה הבין־לאומית להשלים עם נוכחותה של חמאס במערכת הפוליטית הפלסטינית ביום שאחרי. הגורם השלישי הוא הסכמת פתח להשתלבות של חמאס במערכת הפוליטית לאחר תבוסת חמאס והחלשתה. אין ספק שפתח רואה בחמאס יריב פוליטי, שהציג את עצמו לא פעם כאלטרנטיבה לפתח להנהגת העם הפלסטיני, ועל כן היא עשויה לראות במצב הנוכחי הזדמנות כדי להיפטר מחמאס, יריבתה המסורתית, ולהחלישה פוליטית עוד יותר.
התרחיש הרביעי: חזרה של המנהל האזרחי הישראלי לרצועת עזה
לפי תרחיש זה, יישאר הצבא הישראלי בעזה באופן קבוע או זמני לאחר המלחמה. ייתכן שהתוכנית הישראלית על פי תרחיש זה תיושם באזור הצפוני של הרצועה כולל העיר עזה עד מרכז הרצועה, אך מבלי להחילה על אזור הדרום, הכולל את נפות דיר אל־בלח, חאן יונס ורפיח. ישראל תפעל להקים מנהל אזרחי ישראלי באזור זה בדומה למה שהיה קיים טרם נסיגת הצבא הישראלי ב־1994 על פי הסכמי אוסלו.
בנסיבות אלה יהיו השלטונות הישראליים אחראים למתן השירותים לתושבי רצועת עזה, והצבא והשב"כ ייקחו על עצמם את הטיפול בענייני הביטחון. יש סיכוי סביר שתרחיש זה יצא לפועל לאור הפעולות שהצבא הישראלי מבצע בשטח המכונה פרוזדור נצרים, שעובר ממזרח למערב באורך ארבעה קילומטרים וחוצה את עזה לשניים. הוא בנה בסיסים לאורך המסדרון כחלק מפרויקט רחב היקף המצביע על כוונה לבצר נוכחות ישראלית קבועה ברצועת עזה.
התממשות תרחיש זה מותנית בחיסול טוטלי של כוחות חמאס ברצועה, במיוחד בעיר עזה ובצפון הרצועה. בכל מקרה, לישראל יש ניסיון רב בניהול העניינים האזרחיים בשטחים הכבושים, אולם אופציה זו תטיל על ישראל מעמסה כבדה מנשוא מבחינת המשאבים האנושיים והכספיים. היא תישא באחריות לספק לתושבים את השירותים הנחוצים בהיותה הכוח הכובש. בעצם, הסיכויים להתממשות תרחיש זה הם קלושים ביותר שכן כיבוש מחדש של רצועת עזה ייתקל בהתנגדות פלסטינית ושל הקהילה הבין־לאומית.
התרחיש החמישי: שחזור של אגודות הכפרים בצל ממשל צבאי
תרחיש זה מבוסס על הקמת קבוצות מקומיות על בסיס שבטי-חמולתי, שיהיו אמונות על הסוגיות האזרחיות של התושבים הפלסטינים, ויצטרכו לשתף פעולה עם הגורמים הבין־לאומיים לטובת שיקום רצועת עזה מחדש, ובלבד שנושא הביטחון יישאר בידי הצבא הישראלי. מדובר בשחזור של הניסיון הישראלי בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים לכונן מוקדי כוח מקומיים בגדה המערבית שיזכו בתמיכת הציבור ויהיו תחליף לאש"ף. אגודות הכפרים שהקימה ישראל בגדה המערבית היו הביטוי הבולט ביותר לכישלון למצוא חלופה להנהגה הפלסטינית.
יצוין כי מאז נובמבר 2023 החלו גורמים ישראליים לנהל מגעים מול דמויות שבטיות כדי לבחון את האפשרות לאתר הנהגה מקומית שתהיה מוכנה לשתף פעולה בשלב זה בחלוקת הסיוע ההומניטרי. אולם ניסיון זה העלה חרס משום שדמויות אלה סירבו לשתף פעולה עם ישראל, כפי שהצהירו בגלוי עמותות המוח'תארים, השבטים והחמולות בהודעות שפרסמו במהלך המלחמה. גם חמאס דחתה בתוקף את הניסיון הישראלי והגדירה את מי שישתף פעולה עם ישראל בנושא זה כבוגד.
ההתממשות של תרחיש זה נראית כמעט בלתי־אפשרית משום שישראל לא תמצא דמויות חמולתיות מכובדות ובעלות השפעה שיסכימו למלא תפקיד זה, שנחשב בגידה במולדת. נוסף על כך, הרשות הפלסטינית ומדינות ערב דוחות תרחיש זה.
אין זה הכרחי שמצרים תנהל את ענייני רצועת עזה ישירות. היא עשויה לעשות זאת על ידי העמקת השפעתו של שירות הביון המצרי ברצועת עזה, כפי שהיא עושה כיום באזורי מזרח לוב, מבלי שתהיה נוכחות מצרית של ממש באזורים אלה
התרחיש השישי: מִנהל מצרי של רצועת עזה
רצועת עזה היא עומק אסטרטגי עבור מצרים. היא הייתה תחת שליטה מצרית מ־1948 עד יוני 1967 כאשר ישראל כבשה את רצועת עזה ואת חצי האי סיני. מצרים עלולה להיאלץ לשאת בעול זה שוב כדי למלא את הוואקום שייווצר כתוצאה מתבוסה צבאית של חמאס. החשש הוא שוואקום זה יתמלא על ידי גורמי טרור קיצוניים, שכן למצרים יש ניסיון מר במלחמה בטרור בסיני, הגובלת בדרום רצועת עזה.
אין זה הכרחי שמצרים תנהל את ענייני רצועת עזה ישירות. היא עשויה לעשות זאת על ידי העמקת השפעתו של שירות הביון המצרי ברצועת עזה, כפי שהיא עושה כיום באזורי מזרח לוב, מבלי שתהיה נוכחות מצרית של ממש באזורים אלה. משמעות הדבר היא שמצרים עשויה לראות בגבול שישראל מנסה לייצב באזור צפון רצועת עזה – גבול של אזור הביטחון הלאומי שלה, בדומה לקו הגבול שלה עם לוב שהיא שרטטה בשנת 2020 המכונה קו סירת אל־ג'ופרה, ושהכריזה עליו אזור השפעה שלה וקו אדום לביטחון הלאומי המצרי.
על אף שאופציה זו אינה אטרקטיבית מנקודת מבט מצרית כיום, ישנם מספר שיקולים שיכולים להשפיע על ההחלטה המצרית, כגון ביטחון המדינה – הפנימי ובגבולותיה, השאיפה ליהנות משדות הגז השוכנים מול חופי עזה נוסף על הרצון של מצרים להשתתף בפעולות השיקום של הרצועה בתום המלחמה, שצפויות להיות רחבות היקף.
מבחינת הפלסטינים, ייתכן שבניגוד לציפיות, תראה חמאס בתרחיש זה חבל הצלה שיאפשר לה לשמור על נוכחותה לאחר כיבוש הרצועה על ידי ישראל. מצד שני, קרוב לוודאי שהרשות הפלסטינית לא תיתן את ברכתה לתרחיש זה מכיוון שרצועת עזה נחשבת בעיניה כחלק מאדמת המדינה הפלסטינית העתידית וכי היא בעלת הזכות הבלעדית לשלוט בה.
יהיה התרחיש אשר יהיה, הכותב מייחל להפסקה מהירה של המלחמה לאור הסבל הרב של תושבי הרצועה מהמלחמות ומהמצור המתמשך שמוטל עליהם ושהופך את חייהם לגיהינום. לכן הם שואפים לימי שקט ושלווה כדי שיוכלו לשקם את מה שנהרס ולרפא את הפצעים שהותירה מלחמה אכזרית זו.
