בתחילת החודש הקדיש לי בן-דרור ימיני חלק נכבד מטורו השבועי בידיעות אחרונות בתגובה לטור שכתבתי בהארץ שבוע קודם לכן בנושא הסתרת מסמכים מ-1948 בארכיונים ישראליים. ימיני ביקש לסתור את טענתי המחקרית שלפיה אין ראיות לתוכנית פלסטינית-ערבית ״לזרוק את היהודים לים״ בימי המלחמה, וכמנהגו בקודש הוא כלל גם שלל הכפשות אישיות.
ימיני אינו קורא ערבית, והעניין שלו במה אמרו, כתבו וחשבו מנהיגים ערבים ופלסטינים ב-48' מסתכם במה שניתן לעשות בו שימוש לקידום מלחמתו ארוכת השנים במה שהוא מכנה "תעשיית השקרים" בעניינה של ישראל. הציטוטים שהוא מביא הם כמעט תמיד נטולי הקשר, ובדרך כלל לקוחים מפרסומי הסברה ישראליים רשמיים או מחוקרים שעבודתם אינה נחשבת מהימנה על ידי הקהילה האקדמית בארץ ובעולם. בספרי בחנתי את כל הציטוטים שהביא ימיני, והראיתי כי מדובר בטקסטים שאינם נשענים על מקור אמין או שסולפו לצרכים פוליטיים.
השקעתי שנים רבות במחקר על אודות מה כתבו וחשבו פלסטינים ויהודים מן השורה וגם מנהיגיהם ב-48', ואני עומד על טענתי שלא הייתה תוכנית ערבית-פלסטינית "לזרוק את היהודים לים", וכי הטענות לקיום תוכנית כזאת היו בעיקר תעמולה שבה השתמש היישוב בימי המלחמה כדי להשחיר את דמותו של האויב. תקצר היריעה כדי לסתור את שלל טענות הסרק של ימיני בכל הקשור למלחמה ב-48'. תחת זאת, אתמקד במוטיב החביב עליו – הצגת צבא ההצלה הערבי (ג'יש אל-אינקאד' אל-ערבי), כוח מתנדבים של הליגה הערבית בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י, ככוח צבאי שמטרתו הייתה לבצע את הרצח השיטתי של יהודים בארץ ישראל.
ימיני נתלה בציטוט של מזכ״ל הליגה הערבית עזאם פאשא שניתן בריאיון חודשיים לפני ההחלטה על הקמתו של צבא ההצלה, ולפני שאישר האו"ם את תוכנית החלוקה, כדי להוכיח את התוכנית הזדונית כביכול לרצח שיטתי של יהודי הארץ. ימיני יודע כי הדעות בעניין הטקסט ומשמעותו חלוקות. האיש שמצא את הציטוט ברנדן מקיי, העריך במאמרו כי כלל לא היה בדברים איום השמדה כלפי היהודים. בחינה מדוקדקת של הטקסט בערבית מעלה שאם ציטט המראיין את עזאם באופן מדויק, כוונתו של מזכ"ל הליגה הערבית (שאגב היה ידוע במתינותו) הייתה כפי הנראה לטעון כי היהודים והערבים בפלסטין יהרגו זה את זה כמו במקרי טבח קשים אחרים בהיסטוריה.
בחינה של מאות רבות של מסמכים, פקודות מבצע, תעמולה למתנדבים ערבים ומכתביהם של המתנדבים הערבים עצמם לא העלתה בדל ראיה לתוכנית ״השמדה״ ליהודי הארץ
אני רואה את תרומתי המחקרית העיקרית בבחינה של מאות רבות של מסמכים, פקודות מבצע, תעמולה למתנדבים ערבים ומכתביהם של המתנדבים הערבים עצמם. באלה לא מצאתי בדל ראיה לתוכנית ״השמדה״ ליהודי הארץ. מעניין שגם בארגון ההגנה הבינו זאת. דוח שירות הידיעות של ההגנה מפברואר 1948 מספר לנו למשל כי "אין בדעת הצבא לערוך טבח ביהודים באם ייכנעו ויניפו דגל לבן" (אה"מ חצ 4/2568). מודיעין ההגנה גם דיווח על פקודות שלא להתעלל בגופות יהודים ולהעביר שבויים יהודים למחנות שבויים מיוחדים (א"ה 105/143). פקודת מבצע אחרת של צבא ההצלה ציינה כי "הדת והמסורת הערבית אשר ירשנו מאבותינו מחייבות אותנו לחוס על נשים, טף וישישים ויש לקיים חובה זאת" (א"צ 648/922/1975). כשכוח צבאי שהיה כנראה קשור עם צבא ההצלה לכד אישה יהודייה בחיפה, הוא שלח אותה בחזרה לאזור בשליטה יהודית עם פתק: "הגברת הנושאת מכתב זה נמצאה בשטח ערבי באופן בלעדי. בהתאם למנהגי הערבים, לא פגענו בה… אנו מבקשים כי תבינו שלערבים נפש עדינה והם אינם כופים עצמם על נשים וילדים כמוכם" (א"ה 105/358).
האם משמעות הדבר שבצבא ההצלה לא היו מקרים של רצח יהודים שאינם לוחמים, של התעללות בגופותיהם של חללים יהודים ושלל פשעי מלחמה אחרים? ברור שהיו מקרים כאלה, אך מספרם היה נמוך משמעותית מאלה שנעשו בצד היהודי במסגרת הטיהור של פלסטין מ-75% מאוכלוסייתה הערבית. בכלל, מעניין שנטל ההוכחה המוסרי רובץ תמיד על הפלסטינים, אבל אף פעם לא על היהודים. מה עם התעמולה הישראלית ב-48'? הייתכן כי דווקא שם דיברו על זריקת האויב לים? מחקרי מראה כי התעמולה הישראלית הייתה אלימה פי כמה בהגנה ובצה"ל בימיו הראשונים. למשל, בדבריו של אבא קובנר לחיילי גבעתי שנלחמו בצבא המצרי ביולי 48' (ועל הדרך גירשו את תושבי הכפרים הפלסטיניים במישור החוף הדרומי): "סביבך בורקות עיניהם המטומטמות של כלבי הנילוס – היאורה כלבים! היאורה! ולא: בקללה, בתפילה, באהבה – לחץ על ההדק: לשחוט, לשחוט, לשחוט!" (דף קרבי: אור ליום 17.7.1948). היו קציני חינוך בודדים שיצאו נגד תעמולת הזוועה הזאת, אבל החינוך לשנאת האויב הפך מדיניות רשמית בימי המלחמה.
לימיני שמור תפקיד מיוחד בעיצוב התודעה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. את עמדותיו הוא מציג תמיד מ״המרכז״ הפוליטי, ועל כן תמיכתו במשטר העליונות היהודית היא תמיד ממקום של ״פרגמטיזם״. מהמקום הזה הוא מזכיר בכל שבוע לקוראיו שהפלסטינים תכננו לרצוח את כלל יהודי הארץ ב-48'. זוהי בדיה, אבל כזו שמסוכנת יותר מבדיות אחרות כי אלו שחושבים שהאלטרנטיבה היחידה להמשך העליונות היהודית היא השמדה, לעולם לא ישקלו אלטרנטיבה אחרת. טוב יעשו הקוראים בישראל אם יחפשו תשובות לכמה מהשאלות הקיומיות שלנו במקומות אחרים.
פרופ' שי חזקני הוא היסטוריון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאוניברסיטת מרילנד. ספרו "Dear Palestine: A Social History of the 1948 War" הוא הזוכה בפרס קורנבלט לשנת 2022. הספר יראה אור בעברית בשנת 2023.
