מאמרה של ופיקה אל־מצרי (وفيقة المصري) שהתפרסם בעיתון הירדני חבר (حبر) עוסק בכתיבה נשית מובחנת ובסוגיות המרכזיות המעסיקות כתיבה זו בימינו בירדן. דרך בחינה של שלושה קובצי סיפורים קצרים, מציגה אל־מצרי את קולן הביקורתי-חברתי של אותן סופרות ואת מידת עיסוקן בסוגיות הקשורות לנשים בחברה.
הרבע האחרון של המאה ה־20 היה תקופה של שגשוג עבור הסיפור הקצר בירדן. אף על פי שהנוכחות הנשית במרחב ספרותי זה מוגבלת עד ימינו, בשנות השמונים החלו לבלוט מספר לא־מבוטל של סופרות שכתבו סיפורים קצרים. שנות התשעים הביאו איתן דור חדש של סופרות ושל סיפורים קצרים שהגיעו לאופקים אומנותיים חדשים. סופרות שנות התשעים העניקו תשומת לב רחבה יותר לסוגיית האישה ולחשיבות של תפקידה החברתי במרחב שבו השיח הפמיניסטי טרם היה אקטיבי ומודע. המבקרת ראדה חליל (غادة خليل) מכנה את הקולות במגמה זו "קולות פמיניסטיים לא־מודעים". לפי המבקרת, זוהי "התנהגות אינטואיטיבית לא־מודעת הפועלת מתוך תחושה פנימית של דחייה ושל חוסר צדק". הקולות הללו מתלוננים או כועסים על המציאות של נשים בצל השליטה הגברית בחברה, אך הם אינם שואפים "לעצב את סוגיות האישה מתוך בחירה רציונאלית או עמדה רצינית", ואינם מצליחים ליצור דמויות פמיניסטיות עצמאיות שימרדו במציאות וישתחררו מהשליטה הגברית.
בשני העשורים האחרונים בלטו קולות נשיים שעשו שימוש בטכניקות מודרניות ושילבו אותן בז'אנר הסיפור הקצר. אל־מצרי טוענת כי "חלק מהסופרות מיהרו להדביק את המודרנה מבחינה טכנית ולהתמקד במגמות האומנותיות והאסתטיות בסיפוריהן, על חשבון פיתוח מגמות אינטלקטואליות וחברתיות כמתבקש, מה שהביא לפעמים ליצירות שמאמצות מגמה הומניסטית לא־בשלה או לא שלמת ממדים לדעתי". לדעת אל־מצרי, סופרות רבות מהדהדות סגנונות של סופרים אחרים ואינן מפתחות את קולן שלהן. עובדה זו גורמת להן לאבד משהו מייחודיות כתיבתן או אף מיכולתן לעסוק בסוגיות נועזות יותר מאלה שעסקו בהן קודמותיהן. אומנם כיום נשים רבות יותר נכנסות למרחב כסופרות הנוטלות חלק במאבק חברתי ולא רק כדי לבצע ניסויים אומנותיים, אלא שעדיין, בעיות רבות הנוגעות לנשים נשארות מחוץ לכתיבתן.
טכניקות אומנותיות וסגנונות אמפיריים ומופשטים הם ממאפייני הסיפור הקצר. אם כן, כיצד נשים משלבות נושאים הומניסטיים לתוך ז'אנר זה, וכיצד ניתן לקרוא את בחירתן לעסוק בנושאים חברתיים כאלה ואחרים? אל־מצרי בוחרת להתייחס לשאלות אלו דרך הצגה של שלושה קובצי סיפורים קצרים מאת שלוש סופרות ירדניות צעירות שהתפרסמו בשנים האחרונות. כל קובץ מייצג קול נשי אחר כלפי סוגיות חברתיות-אנושיות.
הקול הגברי הנשי
ראשונה מוצגת הסופרת חלימה א־דרבאשי שעוסקת בדמויות גבריות, חלשות ושבורות בעוד שדמויות נשיות נעדרות כליל מיצירותיה. אוסף סיפוריה הקצרים הראשון שנקרא "יצור מחורר" (كائن مثقوب) יצא לאור בשנת 2019. נראה שא־דרבאשי משלימה עם הקול הגברי בחברה עד כדי הזדהות עם כישלונותיה של אותה חברה כשהיא חושפת את הצד השברירי והשוחק שבה. בסיפוריה, הקול הגברי המובס אינו איום על נשים, אלא איום על עצמו ועל קיומו. מה שאל־מצרי מכנה "פיוס", ניכר כבר בפתיחת אסופת הסיפורים בעיקר בהקדשת היצירה לאביה: "לאבי שלימד אותי עד כמה השתיקה היא שפת סוד וגלגל הצלה לבסוף." נראה כי השתיקה עבור הסופרת היא מעין תקשורת נסתרת המהווה מגן מול החיים. מערכת היחסים בין הסופרת לשתיקה שלמדה מאביה מוצגת כהרמונית. אומנם לא ברור אם שתיקה זו נרכשה מרצון או מפחד, אך במקרה של האפשרות הראשונה, הרי שהתמונה המצטיירת של יחסי האב והסופרת היא תמונה מנוגדת לתמונה הרווחת של האב המדכא.
הסיפור הפותח שנקרא "רק שאלות" (محض أسئلة) ממשיך לפרוס לפנינו את מערכת היחסים בין הסופרת לאביה כשהוא מציג הזדהות עמוקה של הבת עם האב, אותו פליט פלסטיני שבילה את חייב כלוחם והוריש לבתו את המאבק כשברקע מרחפות שאלות רבות שהוא לא הצליח למצוא להן תשובות: "הוא הגיע לגיל 60 ויש לו בת ששואלת אותו על אלוהים כל יום, עד שהוא מצא את עצמו מתיידד איתה ומספר לה את סיפור הצבא האדום, הכוכב המחומש, השיח' והמגל. רק איתה הוא היה מתפתל מאותם הכאבים שהוא סוחב עימו, כאב המעצרים, תאי הנאשמים והמעצר האחרון וחזרתו הכפויה לארץ. הוא אוחז בחוזקה בידה של בתו כשהם מטפסים בדרך ההררית המובילה לרחוב הראשי של מחנה הפליטים, שאוהליו הפכו לצריפים ואז לבתים שקירותיהם עשויים לבנים עלובות וגגותיהם לוחות של אבץ. הוא אוחז בידה חזק יותר ככל שהמרחק בין צעדיהם לראש הרחוב קטן יותר."
היחסים הקרובים בין הבת לאב הם נקודת מפגש בין מקורות של חולשה וכוח. לפי חליל, האב אינו מציין בהווייתו "סימן לאיום ולדיכוי"
היחסים הקרובים בין הבת לאב הם נקודת מפגש בין מקורות של חולשה וכוח. לפי חליל, האב אינו מציין בהווייתו "סימן לאיום ולדיכוי". מקור הדיכוי והכאב במקרה זה הוא פוליטי גרידא והוא שמשפיע השפעה מלאה על תנאי החיים ועל היחסים החברתיים. האב בסיפוריה מייצג "מרחב של מפגש, הבנה וידידות". במקום להילחם באב, הבת בוחרת להיות שותפה למאבקו ולהמשיך אותו. גם בסיפורה "השוט" (السوط), הסופרת בוחרת לייחס את מקור הדיכוי למאפיינים חיצוניים כמו המציאות החברתית. דיכוי זה מוכפל בבתי הספר, במוסדות קהילתיים ובמקומות תעסוקה, והופך להיות הכוח המניע שדוחף את האדם לפעולה ומעצב את חייו ואת עתידו. דרך ביקורת חברתית זו, שוללת הסופרת מהאדם כל אלמנט של בחירה חופשית ומשאירה אותו נתון לחלוטין למצב החברתי-פוליטי. בסיפור "יצור מחורר" משבר האבסורד הקיומי מגולם בצורת חור שהולך ומתרחב ומעמיק עד שהוא בולע את כל כדור הארץ. כך הופך אותו חור שחור קטן בלב האדם לחלון ששואב אליו את העולם כולו, ועד אין קץ העולם נחווה ונראה דרך אותו חלון.
אל־מצרי בניתוחה מצביעה על כמה מגרעות של הסופרת, ביניהן כתיבת "סופים נדושים" כדי ליצור אלמנט של הפתעה. אולם לשיטתה, אם נתעלם ממגרעות אלה, ניחשף לקול ספרותי מודע לעצמו המשלב אסתטיקה ונקודת מבט פילוסופית עמוקה, ואלה מלמדים על קולה ועל כתיבתה העצמאיים של הסופרת. כל זאת כאמור תוך הימנעות מודעת מעיסוק בדמויות נשיות.
הקול הנשי הרפה
ביאן מוסטפא (بيان مصطفى), בקובץ הסיפורים הקצרים הראשון שלה "נפשות" (انفاس), שיצא לאור ב־2021, מציגה קול המחפש פורקן לדמויותיה הרגישות והבודדות, ומשקפת את המחנק שהיא חווה מפאת האדישות של העולם החיצון. קובץ סיפוריה עוסק בדמויות נשיות וכולל מעין "תלונה מושתקת" על חוסר הכבוד של החברה למרחב שנוגע להן. בסיפור "סכיזופרניה" (شيزوفرينيا) תחושת המחנק במרחב הציבורי נוכחת ומחריפה את הרצון להסתגר ואף לדרוש דין וחשבון מהחברה. אולם סיפוריה של הסופרת מתרחשים במקום ובזמן לא־ידועים או דמיוניים, מה שיוצר ריחוק מהדמויות ואף דוחק את הסופרת לשוליים בשל חוסר יכולתה לעסוק במרחב הירדני וליצור חיבור לעולם המציאותי.
בסיפור אחר הנקרא "בית העץ" (بيت الشجرة) דמות האישה קושרת קשר נסתר בינה לבין הטבע דרך עולמם של העצים. "השורשים שלו נכנסו לגופי, ענפיו הולמים בי, הוא בפנים ואני מחוצה לי לגמרי. אני כבר איני מקבלת אף אחד ולא אכפת לי מאף אחד, שום פעולה של החיים אינה מושכת אותי, יש לי רק רעיון אחד בראש – להבין את חיי העצים, דמיין אותי כעץ אורן למשל, מה אני מרגישה כשאני מתמתחת?" לדעת אל־מצרי, אם העץ משול לאישה הרי שבסיפור הוא מוצג ככלוא, מוקף בחומות המגבילות את תנועתו הטבעית. אולי בימינו האישה אינה כלואה עוד בביתה, אך הסופרת, באמצעות ההקבלה בין עולם העצים לעולם האישה, משקפת מרחב נשי ספונטני שבו האישה היא עצמה, הרחק מתמונות פלסטיות של גופן של נשים ומהחפצה. תמונות אלה תוקפות אותנו כנשים והן חלק משמעותי מהתת־מודע החברתי מבלי שנרגיש, מסבירה אל־מצרי.
בסיפוריה א־סביחי היא מתרכזת בביקורת חברתית של כמה נושאים באמצעות תפיסה אנושית המתייחדת בהשתלשלות אירועים של סגנון קולנועי מושלם או של סגנון מחזאי טרגי
קובץ הסיפורים כולל גם כמה סיפורים קצרים במיוחד. לדעת אל־מצרי, חלק מהקטעים הללו כוללים רעיונות מקוטעים בעלי צפיפות ספרותית גבוהה לפעמים, וחלקם אף חלולים, מיותרים, ולפעמים חסרי משמעות נוספת. אולם אף על פי שקולה של הסופרת הנשית חרישי ביצירתה הספרותית הראשונה, היא לוחשת בביטחון כשהיא מוצאת אחיזה טובה בתחילת התפתחותה בעולם הרחב של הסיפור הקצר.
בעלות על הקול הנשי
קובץ סיפוריה הקצרים הראשון של הסופרת סיוואר א־סביחי (سوار الصبيحي) "הבבושקה" (الماتريوشكا) יצא לאור בשנת 2020 במהדורה ראשונה ובמהדורה נוספת אחרי קבלת פרס העידוד הממלכתי בתחום הספרות בשנת 2021. כשמה של היצירה כך גם חוויית הקריאה לובשת צורה של בבושקה – בובה רוסית המכילה בתוכה בובה זהה רק קטנה יותר, המכילה בתורה בובה קטנה יותר וכך עד לבובה בגודל מזערי. ככל שה"אמת" בכל אחד מהסיפורים הללו מתגלה אט אט, נראה שאנו עוברים איתה מבובה גדולה לקטנה יותר, עד שמגיע הסוף, ואנו שואלים: האם יש עוד? א־סביחי מודעת היטב למלאכת המחשבת המוסתרת באומנות הסיפור הקצר; היא מטפטפת את המידע לקוראת בחסכנות ובפיקחות, משתעשעת היטב במילותיה ובעלילותיה, ומצליחה להעביר מסר שעולה על נפח הסיפור הקצר. בסיפוריה היא מתרכזת בביקורת חברתית של כמה נושאים באמצעות תפיסה אנושית המתייחדת בהשתלשלות אירועים של סגנון קולנועי מושלם או של סגנון מחזאי טרגי. כמו כן, א־סביחי עוסקת במומחיות בביטוייה, ומקפידה להשתמש בהם כפונקציה שחוזרת על עצמה כדי להשיג ממדים פילוסופיים עמוקים יותר ממה שנראה במבט ראשון. בהמשך היא תטווה מביטויים אלו הפתעות סיפוריות רבות־משמעות.
בסיפור "גבורה" (بطولة) לדוגמה, מצליחה א־סביחי לשכנע את הקהל שלה בהתחלה שהדיאלוג הפילוסופי בין שני החברים הוא מרכז הסיפור. אך לפני שהסיפור מסתיים, היא "מוציאה" סיפור נוסף מתוך הסיפור הראשון, כאילו מציגה מולנו בובת בבושקה קטנה שהייתה בתוך הבובה הגדולה כדי לומר: שימו לב, יש כאן עובדות נוספות, לא רק מה שהדמויות מנסות לומר, ולא רק מה שאני מנסה לומר במילותיהן, אלא גם תמונה נסתרת נוספת: "אנו מרוקנים את עצמותנו כגיבורים וכאישיויות נפרדות בעודנו יושבים לשולחנות של מסעדות יוקרה, בתי קפה עממיים, משרדי עבודה, בדרכים, ברחבי המדיה החברתית ובכל מקום וזמן שיש לנו הזדמנות לפטפט על עצמנו כדי להתגאות בעצמנו בתמונה באיכות טובה שחושפת רק את מה שאנו רוצים, במיומנות ובמקצועיות מבלי להיראות מאולצים או וולגאריים."
א־סביחי עוסקת בסוגיות של נשים כחלק מעיסוק בנושאים האנושיים המרכזיים בקובץ הסיפורים. מבלי לנסות להאשים באופן ישיר צד כלשהו, א־סביחי נמנעת מלהתלונן בצורה ישירה על המצב. כך לדוגמה אחד מסיפוריה מציג את רצונן של נשים צעירות לחשוף את ההיבטים ה"מפולטרים" של חייהן ברשתות החברתיות, תוך הסתרת האמת המכוערת במגירות חדר השינה. כך היא חושפת את הפגמים, את רגשי הנחיתות ואת חוסר התועלת שבחיים היומיומיים.
לדעת אל־מצרי, בקובץ הסיפורים הקצרים הראשון שלה, א־סביחי מסתמכת על קולה הנשי הייחודי כדי לטפל בפרטים חברתיים עדינים ולשלבם בתפיסה פילוסופית בעלת ממדים אנושיים שונים. היא מסתמכת על ידיעה מורכבת ולא ליניארית ופשוטה, במקביל להסתמכותה על קולה הביקורתי והמודע. זאת בעולם שבו רוב הדברים נמצאים מחוץ לשליטת הקול הנשי בעיני החברה הגברית שמתנשאת על "ספרות נשית".
לסיכום, אומרת אל־מצרי, שלוש הסופרות הירדניות ביצירותיהן הראשונות עוסקות בנושאים פוליטיים-חברתיים, תחושתיים-אסתטיים וסוציו־פילוסופיים, זאת מבלי להפוך את הסוגיות הפמיניסטיות לעיסוקן המרכזי והיחיד. באמצעות שימוש בדמויות נשיות וגבריות כאחד, מציגות הסופרות תפיסה אנושית רחבה. אף על פי שהמרחב הספרותי הירדני כיום עדיין חסר קולות פמיניסטיים מודעים כדי ליצור מודלים נשיים שיפלסו את הדרך, ניתן לראות בקולן הנשי הייחודי של סופרות אלו, שאינן מושפעות מסגנונות אחרים, סימן ספרותי ראשון שאין לזלזל בו במרחב ספרותי-נשי זה.
