בשבוע שעבר (ב־26 במרץ) השליכו פעילי ימין מיצהר בקבוקי תבערה לעבר רכב של מג"ב. מקרה זה הוא חלק ממסכת ארוכה של השתוללויות אלימות של פעילי ימין, ובהן התנגשויות רבות עם כוחות הביטחון בצפון השומרון. המקרים האלה, כמו העימותים החוזרים ונשנים בין בדואים לבין כוחות משטרה באל־עראקיב, באום אל־חיראן ובביר הדאג' שבנגב (ולצד מקרים אחרים של אלימות משטרתית כלפי אזרחים, ובהם, למשל, המעצר האלים של יובל מנדלסון, השלכת אבן כלפי מפגין חרדי, הירי במהלך מרדף משטרתי, והאישה שנורתה למוות בידי מאבטחים בנמל אשדוד), מעלים לדיון את שאלת יכולתם של אזרחים מקבוצות מיעוט שונות לחולל שינוי אל מול המדינה והמשטרה.
קל יותר למנות את ההבדלים בין פעילי הימין לבין הבדואים, ועל פניו נראה שאין שום דמיון ביניהם – לא במאפיינים חברתיים, לא במאפיינים לאומיים ודתיים, לא בתרבות ובשפה, ולא בדרך המחאה. פעילי הימין בגדה המערבית הם קבוצת כוח משפיעה וחזקה בציבוריות הישראלית. יש להם נציגות פוליטית וחברתית רחבה ומשמעותית במגוון מוקדי השפעה, בפוליטיקה, בצבא, באקדמיה, במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי. לעומתם, הבדואים בנגב הם קבוצה מוחלשת, ככל הנראה הקבוצה המוחלשת ביותר במדינת ישראל. הנוכחות וההשפעה של נציגי הבדואים בציבור ובפוליטיקה חלשות מאוד; הם סובלים מעוני ומהזנחה שלטונית, ובעקבות זאת, כל היישובים הבדואיים מדורגים בתחתית הסולם החברתי־כלכלי בישראל. פשיעה, עבריינות, שיטור חסר בתוך היישובים ושיטור יתר מחוץ ליישובים, בדלנות ואסלמיזציה – מאפיינים גם הם את החברה הבדואית.
אולם, למרות ההבדלים בין הקבוצות, במהות מאבקה של כל אחת מהן עם המדינה ניצבת אותה הסוגיה – סוגיית הקרקע והמאבק על זכויותיהם בקרקע. נושא המאבק העיקרי בין פעילי הימין לבין המדינה הוא פינוי יישובים ומאחזים משטחי הגדה המערבית שנכבשו ב־1967, ואילו המאבק בין הבדואים לבין המדינה נסוב בעיקר סביב שאלת הבעלות על קרקעות בנגב ופינוי כפרים ושטחים שהבדואים תובעים בעלות עליהם מכוח חזקה, שימוש והתיישבות.
מלבד נקודת הדמיון הזאת, על בסיס עשרות ראיונות אישיים שערכתי עם פעילי מחאה, אפשר להצביע על שתי נקודות דמיון נוספות בין הקבוצות: הראשונה, מרואיינים משתי הקבוצות מערערים על תפיסת הצדק התהליכי בהתנהלות המדינה וסוכניה כלפיהם, והשנייה, מרואיינים משתי הקבוצות תומכים בדיעבד בהתנגשות אלימה במקרים של הגנה על הקרקע.
ראשית, בעניין הצדק התהליכי – המרואיינים פעילי הימין ציינו בדבריהם מנגנונים הנתפסים בעיניהם כמקפחים אותם ביחס לקבוצות אחרות בחברה, במיוחד ביחס לערבים הפלסטינים החיים לצידם, אך גם ביחס לבדואים בנגב, בנושא תביעות לבעלות על קרקעות. הערעור על צדק תהליכי מבטא, למעשה, ערעור על תפיסת הלגיטימיות של המדינה, והוא תקף לכמה מנגנונים מדינתיים וחברתיים הפועלים, לדעתם, בחוסר הוגנות: המשטרה, בתי המשפט, התקשורת ועוד.
בדומה לטענות פעילי הימין, גם מרואיינים בדואים טוענים שמנגנוני השלטון אינם פועלים בהוגנות ובשוויוניות כלפיהם, וגם הם ציינו כמה גורמים שלטענתם מפלים אותם, ובהם המשטרה, מנהל מקרקעי ישראל וצה"ל.
שנית, בעניין הערכת התועלת שבהתנגשות אלימה – הרוב המוחלט של המרואיינים פעילי הימין מעריכים בחיוב את התועלת שיש בהתנגשויות אלימות, ומדבריהם אפשר ללמוד כי בדיעבד הם תומכים באופן הפעולה הזה. בהסבריהם עולים שלושה נושאים עיקריים: (א) הפעולה האלימה היא אמצעי ישיר למאבק ומביאה לתוצאה ולשינוי מיידים. למעשה, משמעות הפעולה הזאת היא הצבת "תג מחיר" – הפעלת האלימות מסמנת למדינה ולסוכניה שהם יאלצו לשלם מחיר על פינוי יישובים. (ב) ההתנגשות האלימה היא אמצעי עקיף למאבק, והיא מביאה להעלאת המחאה למודעות הציבור. (ג) כוחות הביטחון אינם מקשה אחת – המשטרה והשב"כ נתפסים בעיניהם כגופים עוינים, ולעומתם הצבא נתפס כגוף תומך.
כך, גם הקולות העיקריים מקרב המרואיינים הבדואים בנגב מביעים התייחסות חיובית בדיעבד למחאות שיש בהן פן אלים. הערכה חיובית זו נוגעת לשני נושאים: הערכה חיובית להתנגשויות אלימות בהיותן אמצעי עוצמתי להגברת המודעות הציבורית, וכן הערכה חיובית לאפקטיביות שיש בהתנגשויות אלימות במקרה של פינוי כפרים והרס בתים.
על רקע ההשוואה הזאת חשוב להדגיש שפעולות אלימות של פעילי ימין כלפי כוחות הביטחון, לאורך כל שנות הסכסוך שלהם עם המדינה, היו ועודן רבות ושכיחות, ואילו ההתנגשויות האלימות של הבדואים עם סוכני המדינה על רקע חברתי־פוליטי מעטות למדי.
הסבר אפשרי לכך נעוץ בתפיסת עלות המחאה: אומנם מרואיינים משתי הקבוצות העריכו שלפעולה האלימה תרומה חיובית למאבקם, אולם פעילי ימין מרגישים בטוחים לפעול באלימות כיוון שהם מבינים שמחיר המחאה האלימה יהיה נמוך, כלומר, ש"הטיפול" בהם יהיה רגיש ולפנים משורת הדין. לעומת זאת, פעילים בדואים מבינים שבמקרים של זליגה לאלימות יפעילו המדינה וסוכניה כלפיהם את מלוא חומרת הדין. כלומר, הם מבינים שהאלימות תסכן אותם יותר מאשר תועיל להם.
אפשר להמשיך ולשאול שאלות נוספות. למשל, שאלות הקשורות בהשוואה בין אופן הטיפול בקבוצות מיעוט בישראל לבין היחס לקבוצות בעלות מאפיינים דומים בעולם, שאלות בעניין הביקורת על שיטור יתר בקרב אוכלוסיות מסוימות לעומת שיטור חסר באחרות, ועוד. אך אולי חשובה מאלה היא השאלה העקרונית (והתמימה, אם תרצו) הנוגעת לאופי החברה שאנו רוצים לחיות בה ולקיטוב המעמיק בין אוכלוסיות שונות בקרבה. ולצד הקיטוב הזה, אפשר לראות שלמרות כל השוני, אפילו בין הקצוות אפשר למצוא קווים משותפים.
יאיר יאסׇן הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ונושא מחקריו הוא מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים מקבוצות מיעוט לבין המדינה.
