ב־24 בינואר 2020, עצרו כוחות הביטחון של תימן שני צעירים בשנות העשרים לחייהם באזור ואדי א־דבאב, מדרום לעיר תעז, השוכנת בדרום מערב תימן. השניים ניסו להבריח שני עותקים נדירים ועתיקים של הקוראן ולמכור אותם למבריח עתיקות מבוקש בתימן. שני העותקים, שהם בני קרוב ל־800 שנים, הם רק חלק קטן מהעתיקות, מהכתבים העתיקים ומפריטים רבים ויקרי ערך תרבותי שנגנבו ושהוברחו אל מחוץ לגבולות תימן במהלך מלחמת האזרחים במדינה.
בסיפור זה נפתח תחקיר מקיף שפורסם בפברואר האחרון על ידי אל־ערבי אל־ג'דיד ושחושף את ממדיה של התופעה הכואבת הזו שהיא עוד אחת מהשלכותיה של מלחמת האזרחים שמתנהלת בתימן במהלך שש השנים האחרונות. בתימן פורחת תעשייה שלמה של גניבות, הברחות וסחר של כתבי יד נדירים ועתיקים, שעושים את דרכם ממוזיאונים, מוסדות דת וארכיונים פרטיים בתימן לבתי מכירות פומביות ברחבי העולם באמצעות סוחרי עתיקות שמנצלים את מלחמת האזרחים ועושים הון מסחר בהיסטוריה ובמורשת החומרית הלאומית של המדינה.
בתימן מצויים עשרות אלפי כתבים עתיקים והיסטוריים עוד מימי ראשית האסלאם ועד המאות האחרונות בשלל שפות, כמו ערבית, פרסית, טורקית, אמהרית ואף עברית. אלא שרק מיעוטם של הכתבים הללו שמור במוזיאונים של מוסדות המדינה, ורוב רובם פזורים במוסדות דתיים ובמסגדים שונים ועתיקים ברחבי המדינה, או עוברים בירושה מדור לדור בין ידיים פרטיות. הבעיה היא שלא נעשה עד כה תיעוד מסודר שיכלול רשימה של כל הכתבים ההיסטוריים הקיימים במדינה. כתוצאה מכך, קשה מאוד לרשויות המדינה להתחקות אחר כתבים שנגנבו או שנעלמו, ולהגן על אלו שעוד נמצאים בשטחי המדינה, כפי שמספרת לעורכי התחקיר ורדה אל־ג'ראדי, מנהלת הכספים של הרשות לכתבי יד בצנעא.
כאמור, בצל המלחמה המשתוללת במדינה זה שש שנים, סחר העתיקות וכתבי היד פורח. בתחקיר מספר סוחר עתיקות, שעימו הצליחה מערכת אל־ערבי אל־ג'דיד ליצור קשר, על הגלגולים שעובר כתב יד כזה. סוחר העתיקות סיפר שפנה אליו איש פרטי שבבעלותו עותק עתיק של הקוראן בן קרוב ל־400 שנה שהוא מעוניין למכור. לאחר ששמאי מומחה בתחום אישר שאכן מדובר בכתב יד עתיק והעריך את שוויו, הוא הוצע למכירה לסוחר בסכום של 10,000 ריאל (כ־2,666 דולר). משם הוברח כתב היד אל אחד ממעברי הגבול היבשתי, שם שיחדו את אנשי הביטחון שיאפשרו להם לעבור בלי לערוך חיפוש מעמיק בכלי הרכב שבו הוסתר כתב היד. לאחר שהוא יצא משטחה של תימן, מחירו של כתב היד זינק ל־50,000 ריאל (כ־13,330 דולר) – וזוהי רק דוגמה אחת למקרים רבים ודומים שהתרחשו במדינה בשנים האחרונות.
בין הכתבים המוברחים הללו, נמסר בתחקיר, היה גם ספר תורה עתיק, בן קרוב ל־800 שנה. שני חלקיו של הספר נשמרו במוזיאון הלאומי בעיר תעז, ונלקחו ממנו ביוני 2015. חלק אחד מבין השניים נתפס בידי כוחות הביטחון התימניים במהלך ניסיון הברחתו אל מעבר לגבול בין תימן לסעודיה בשנת 2019, והוא מוחזק כיום בידי רשות העתיקות של תימן. אך לעומתו, החלק השני עשה את דרכו לישראל עם משפחה יהודית שהיגרה מתימן לישראל בראשית שנת 2016 – והוא אף הוצג בפני ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שאירח את בני המשפחה בלשכתו עם עלייתם ארצה. בהקשר זה, נכתב בתחקיר כי מרבית כתבי היד העתיקים שהוברחו מהמוזיאון בתעז היו כתבי יד מוסלמיים ויהודיים, ביניהם גם 115 כתבי יד החתומים בחתימתו של רבי שלום שבזי, מחכמי תימן הידועים. בעקבות האנדרלמוסיה שהתחוללה בעיר בשנת 2015 אבדו ונגנבו כמה מכתבי היד הללו, ואחד מהם, שנחשב לאבוד, הופיע מחדש בשנת 2016 באתר האינטרנט של בית מכירות פומביות ידוע, והוצע למכירה בשווי 52,500 דולר.
אלא שלא מדובר בתופעה חדשה, מספרת אל־ג'ראדי מהרשות לכתבי יד. הברחות של כתבי יד התרחשו בתימן גם בשנים עברו, אולם בשש השנים האחרונות ניכרת התרחבות משמעותית בהיקפי התופעה, במידה רבה בשל העובדה שכוחות זרים שולטים על הכניסות ועל היציאות מהמדינה. לפי גורם בכיר במשטרת תעז שרואיין בתחקיר, סעודיה והאמירויות שולטות על 90% מהכניסות והיציאות למדינה.
נעשים אומנם ניסיונות מצד הממשל המרכזי לעצור את תעשיית ההברחות, נטען בתחקיר. משרד התרבות של תימן חתם על מזכר הבנות עם הממשל בעומאן בנושא המאבק בהברחות ובסחר בעתיקות של תימן. אולם בגבול הצפוני של תימן, עם סעודיה, שוק ההברחות והסחר בכתבי יד ובעתיקות פורח. "מגיעות אלינו ידיעות רבות על כתבי יד תימניים שנמכרים או שמוצגים במוזיאונים בחו"ל, לרוב בסעודיה ובאמירויות, אבל קשה לאמת את הידיעות האלה מכיוון שאסור לצלם במוזיאונים שמציגים כתבי יד, וכך לא ניתן לתעד אותם או להוכיח שהם יצאו מגבולות תימן בצורה בלתי חוקית", מספרת אל־ג'ראדי.
נעשו ניסיונות לערב את אונסק"ו בעניין כדי לשים סוף לסחר העתיקות וכתבי היד העתיקים של תימן, סיפר מוהנד א־סיאני, יושב הראש הקודם של הרשות לעתיקות ומוזיאונים בצנעא. אולם, כל הבקשות לא זכו למענה, לדבריו, כי אונסק"ו אינם מכירים ברשות העתיקות היושבת בצנעא, אלא רק בזו היושבת בעדן, בשל השתייכותה לממשלה המוכרת על ידי הקהילה הבין־לאומית. בתחקיר מוצגת פנייה אחת כזו ששלח א־סיאני לאונסק"ו ובה הוא ביקש את מעורבותם כדי למנוע מכירה של כתב יד גנוב שמוצג למכירה פומבית בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס היושב בלונדון – אולם פנייתו לא זכתה לכל מענה.
כשמערכת אל־ערבי אל־ג'דיד פנתה בעצמה בעניין זה לאונסק"ו, נמסר להם הסבר מייאש לא פחות, והוא שבשל העובדה שלא קיימת רשימה מסודרת של כל כתבי היד המצויים בתימן, לא ניתן להוכיח שאכן מדובר בכתב יד גנוב שהחוק הבין־לאומי מחייב את החזרתו למדינה שממנה נגנב. אילו רשימה זו הייתה קיימת, מסרו מטעם אונסק"ו, ברגע שפריט זה היה מוצע למכירה בשוק הפרטי היו יכולים לוודא באופן מיידי שאכן מדובר בפריט גנוב. כך גם מסרו מבית המכירה הפומבית שביצע את כל הבדיקות המקובלות ברשימות האקדמיה, במשטרה וברשויות האזרחיות והלאומיות הרלוונטיות השונות כדי לוודא שהם אינם מציעים למכירה פריט גנוב.
הגם שהסבר זה מובן ואולי אף צודק, הוא מתעלם ממצבה החמור של תימן, ומעמיד בפניה ציפיות ודרישות שאין כל סיכוי שמדינה במצבה של תימן יכולה לעמוד בהן. מרוואן דמאג', שר התרבות הקודם של ממשלת תימן, המוכרת על ידי הקהילה הבין־לאומית, הסביר שכדי לערוך מבצע תיעוד מקיף של כל כתבי היד המצויים בשטחה של תימן, כולל באזורים הנשלטים בידי החות'ים, דרושים תקציבי ענק וצוות של מומחים. ולמותר לציין שאין כל סיכוי שמשאבים כלשהם יופנו לטובת מאמץ זה בעת המשבר ההומניטארי החמור שבו נתונה תימן בימים אלה.
עם זאת, אל־ג'ראדי מציינת כי במהלך שנת 2021 ישנה כוונה לערוך רישום ותיעוד של כל כתבי היד בכל המחוזות ובכל המקומות שבהם שמורים כתבי יד ברחבי המדינה, וגם לתקן ולשמר כתבי יד שנפגמו עם השנים. היא מציינת כי הם מפעילים לחץ על הפרלמנט לנסח חוק מעודכן להגנה על כתבי היד מפני הברחות וגניבות, ודורשים שייקבעו בו עונשים מחמירים לעוברים על החוק, כמו מאסר של ארבע שנים לפחות וקנס בסדר גודל כזה שירתיע כל אדם מלנסות להבריח או למכור כתבי יד גנובים.
אולם השופט מוחמד אל־כסתבאן, שמכהן כנציג רשות העתיקות בצנעא, שאותו ראיינו במהלך התחקיר, איננו תולה תקוות רבות בחקיקה בתחום. הוא טוען כי כבר קיים במדינה חוק להגנה על עתיקות משנת 1994 שאינו מרתיע את העוסקים בהברחות של עתיקות, אף על פי שקבועים בו עונש מאסר של עד חמש שנים וקנס כספי של עד 50,000 ריאל. הסיבה, לטענתו, היא שהמבריחים כמעט אף פעם אינם נענשים בגלל קשרים ופרוטקציות שיש להם; וגם מפני שרוב המעורבים בשוק ההברחות הם אנשים בעלי השפעה במדינה, שיכולים לסדר לעצמם אישורים רשמיים מטעם הרשויות, והן רשאיות להנפיק אישורים לסחר או להעברה של עתיקות. אישורים כאלה מונפקים אומנם רק במקרים יוצאי דופן, מסביר אל־כסתבאן, אולם כשמקורבים לשלטון מנפיקים לעצמם אישורים כאלה ומסתובבים עימם בכיסיהם, איש לא מתשאל אותם מניין העתיקות שברשותם ולאן מועדות פניהן.
דברים ברוח זו אומר גם חמדי א־ראזחי, האמון על תחום כתבי היד במשרד התרבות של הממשלה היושבת בצנעא. לפי א־ראזחי, בכירים לשעבר, שכיום גרים מחוץ לשטחה של תימן, ניצלו את מעמדם ואת השפעתם בממשל הקודם כדי לשים יד על כתבי יד עתיקים, שאת חלקם הם מכרו לבכירים אחרים או לשגרירים ולסוחרי עתיקות ממדינות ערביות וזרות. "אין שום סיכוי שפסלים וחפצי אמנות גדולים יצאו משטחה של תימן בלי להתגלות ובלי ידיעתם של הגורמים הנוגעים בדבר" הוא טוען, ומוסיף כי "במקרה של כתבי יד הדבר קל שבעתיים כי אפשר להחביא אותם בתוך תיקים או מזוודות".
בסיכומו של דבר, כמעט תמיד ישנם מי שמנסים לבזוז ולגנוב מה שניתן מבין הריסות המלחמה, ומעשה זה לרוב מוקע כבלתי מוסרי בעליל. אומנם ניתן למצוא לעיתים צידוקים לסחר ולהברחה של עתיקות ושל שרידים היסטוריים שנלקחים ממקומות שונים בעולם ומוצגים במוזיאונים בצד השני של הגלובוס – במיוחד כאשר נשקפת סכנה שאותם שרידים היסטוריים יושמדו בשל פגעי הקרבות באזורי מלחמה מסוכנים. אולם מכתבת התחקיר עולה שזה אינו המצב בתימן, שבה תעשיית ביזה וסחר בלתי חוקי משגשגת ופורחת בצל המלחמה בגלל אנשים תאבי בצע שמנצלים את אסונות המלחמה כדי לסחור במורשת ההיסטורית של מדינתם הקורסת ולמכור את נכסיה התרבותיים והלאומיים לכל המרבה במחיר.
