השתלשלות העניינים מאז שבעה באוקטובר הבליטה את מעורבותן של ארה"ב של ומדינות האזור. בעוד לארה"ב יש רקורד מעורר מחלוקת באזור וסדר עדיפויות הממקם את המזרח התיכון בשוליו, הוכיחו השחקניות האזוריות עוד לפני פרוץ המלחמה שהן מסוגלות להתעלות מעל המחלוקות ולייצר דפוסים מורכבים של שיתופי פעולה. המזור לפיכך יגיע רק מהן.
לצופה מן הצד נדמה שאחרי מגמת נסיגה של יותר מעשור, שב הדוד סם למזרח התיכון, גם אם בעל כורחו. מאז השבעה באוקטובר, להיכן שלא מביטים רואים את טביעת הרגל של ארה"ב. זה התחיל בנאום ההרתעה של ביידן ובשליחת נושאות המטוסים אייזנהאוור ופורד; המשיך בתגובה האמריקאית החריפה על המיליציות השיעיות בעיראק ובחיסול אבו בכר א־סעדי, מנהיג גדודי חזבאללה בעיראק, והסתכם בקואליציה שהקימה ארה"ב נגד התקיפות הימיות של המורדים החות'ים. לצד המעורבות הצבאית, גם במישור הדיפלומטי חזרה ארה"ב לגלות מעורבות ולהטיל את יהבה על יישוב הסכסוך בין ישראל לפלסטינים המושתת על פתרון שתי המדינות.
במאמר שפורסם בחודש שעבר ב־Foreign Affairs, החוקרות דליה דאסה קאיה וסנאם וקיל מציעות להתפכח מאשליית המעורבות האמריקאית. ההתערבות המסתמנת בחודשים האחרונים היא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ראשית כול, הן מסייגות, מדובר בהתערבות זמנית בלבד אד הוק בתגובה לאירועי שבעה באוקטובר ולאדוותיהם, אך אין היא מסמנת מגמה. שנית, הן מציעות לזכור כי ארה"ב מעולם לא חדלה ממעורבותה הצבאית במזרח התיכון, קל וחומר כאשר היא מתבצעת בתגובה לירי טילים על בסיסיה או למות אזרחיה במתקפה בעזה. יתרה מזאת, גם אם ארה"ב צמצמה במידת מה את מספר המגפיים הצועדים על אדמת המזרח התיכון, היא עודנה מחזיקה אלפים רבים של חיילים ומומחים צבאיים בבסיסים גדולים בקטר ובבחריין ובבסיסים קטנים יותר בסוריה ובעיראק.
מכל מקום, הפעילות האינטנסיבית יותר של האמריקאים מאז שבעה באוקטובר הפיחה תקווה בקרב מדינות ערביות אשר ראו בכך הזדמנות להיפרע משלוחותיה של איראן הפועלות באזור. יש גם מי שחושבים כי ארה"ב פורסת שוב את חסותה הדיפלומטית על השכנת שלום במזרח התיכון. אף כאן, שתי החוקרות מציעות לצנן את ההתלהבות משני טעמים. אם מעמידים למבחן את פעולותיהם הצבאיות והדיפלומטיות עד כה, הרי הן נכשלו במבחן המעשה. ארה"ב כושלת לפי שעה במניעת ההסלמה בין חזבאללה וישראל, ולראיה: מספר ההרוגים ממשיך להאמיר וכך גם מספר המפונים באזורי העימות בין שתי המדינות. הכישלון פושה גם במישור הדיפלומטי כאשר ישראל רומזת חזור ורמוז שהזמן לדיפלומטיה הגיע לקיצו, וחזבאללה מצידו מסרב לסגת מהגבול לא כל שכן להתחייב להחלטה 1701 לסגת עד נהר הליטני. גם בגזרת תימן, ובמידה פחותה בסוריה ובעיראק, טרם נשאה פרי המעורבות האמריקאית. בידי המורדים החות'ים עלה להסב נזק כמעט בלתי־הפיך לסחר הבין־לאומי ולתנועת הספינות בתעלת סואץ. הניסיון האמריקאי לכונן כוח ימי רב־לאומי צלח רק באופן חלקי, לאחר שכשלה בצירוף מדינות ערביות כמו מצרים, ירדן וסוריה. לזאת יש להוסיף את המובן מאליו – סדר העדיפויות האמריקאי, הן מדגישות, נותר בשלו – סין ורוסיה תחילה.
האופן שבו הממשל האמריקאי מנהל את המו"מ בין ישראל לחמאס מדגים זאת היטב. חרף כיתות הרגליים של אישים שונים מהממשל האמריקאי באזור, היה היבול הדיפלומטי דל למדי. הישגם היחיד מסתכם בהפסקת אש קצרת ימים בין ישראל לחמאס, שחרורם של למעלה ממאה חטופים והכנסת סיוע הומניטרי. במקביל לכך, לא הצליחה ארה"ב להזיז את ממשלת הימין הקיצוני בישראל מעמדתה נטולת הפשרות, וטרם מצאה אוזן קשבת בישראל לנכונות לפעול להחייאת הרשות הפלסטינית ולשיקום עזה, לא כל שכן לדיון על פתרון שתי המדינות.
פריצות הדרך הקטנות במו"מ בין ישראל לחמאס, ובכללן הפסקת האש בסוף נובמבר, לא היו יכולות להתרחש ללא שיתוף הפעולה של מצרים ושל קטר. נתון זה לצד נתונים רבים נוספים שיפורטו להלן, מלמדים את החוקרות כי מעז יצא מתוק, וכמה מן ההתפתחויות האזוריות מאז שבעה באוקטובר מאפשרות לדמיין סדר חדש במזרח התיכון. כאן משתלבת טענתן המרכזית שלפיה את הסדר הרגיונלי והעל־מדינתי הזה יעצבו מדינות האזור.
ביסוד הטענה עומדת ההנחה כי השחקניות האזוריות, ובכללן מצרים, ירדן, קטר, סעודיה, טורקיה ואיחוד האמירויות, פועלות בתיאום ובשיתוף פעולה ראוי לציון מתחילת המלחמה. הסינרגיה המוצלחת ביניהן אינה חדשה. למעשה, היא משמשת נקודת ציון נוספת בהתהוות של היגיון חדש באזור שבמסגרתו המדינות המרכיבות את המזרח התיכון מכוננות צורות שונות של שיתופי פעולה, ומועידות לשם כך מנגנונים שונים לקידום דיאלוג רב־מדינתי.
המתווה האזורי – ביחד ולחוד
עוד לפני שבעה באוקטובר הפנימו מדינות האזור כי בהיעדר כוח הגמוני שיכפה עליהן לשבת ביחד לשולחן המו"מ, עליהן להפגין גמישות ויוזמה כדי ליישב את סכסוכיהן בעצמן ולקבוע הסדרי ביטחון חדשים. כדי לתת תוקף לטענה זו, החוקרות מזמנות מן העבר שורה ארוכה של דוגמאות מועילות.
דוגמה ראשונה לכך מגולמת ביחסי איראן ומדינות המפרץ. איחוד האמירויות ואיראן סוחבות איתן שנים ארוכות של סכסוך הנסוב סביב סוגיות רבות ובתוכן סכסוך טריטוריאלי על שלושת איי המריבה. עם זאת, מאז 2019 העדיפו שתי המדינות להדגיש את ההיסטוריה הארוכה של הקשרים הבילטרליים ביניהן ולפעול ביחד לגיבוש של הסדרי ביטחון שיבטיחו את ביטחון השיט, המסחר והתיירות במפרץ הערבי/פרסי. ביטוי מדיני לכך ניתן ב־2022 עם חידוש היחסיים הדיפלומטיים בין אבו דאבי לטהראן. לעגלת הפשרת היחסים עם איראן הצטרפה אשתקד סעודיה, ובמרץ 2023 הודיעו היריבות הוותיקות כי הן מחדשות את יחסיהן, זאת לאחר חודשים של שיחות בין השתיים בתיווכן של מדינות אזוריות אחרות – עומאן ועיראק.
אם לא די בכך, סעודיה ואיחוד האמירויות היו שותפות לרגיעה אזורית נוספת, הפעם עם קטר. ב־2021 החליטו השתיים, לצד בחריין ומצרים, להסיר את הבידוד שכפו על קטר אשר נכנס לשנתו הרביעית (גם אם ללא הצלחה רבה). נרמול היחסים עם קטר סלל את הדרך ליישוב הסכסוך בין איחוד האמירויות וסעודיה לבין טורקיה, כשהן משאירות מאחוריהן את המשקעים בענייני התמיכה באחים המוסלמים וחיסול העיתונאי ג'מאל חשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ב־2018. ולבסוף, יש לציין גם את ההחלטה השנויה במחלוקת של הליגה הערבית ממאי 2023 להחזיר את סוריה לשורותיה לאחר בידוד ארוך שנמשך מאז פרוץ מלחמת האזרחים בה.
אך לא די בפתרון הסכסוכים. מדינות האזור הוכיחו בשנים האחרונות כי ביכולתן לשתף פעולה במסגרת פורומים אזוריים שנועדו לארגן באופן יעיל יותר שורה של אינטרסים משותפים. אחד מהם הוא הוועידה לשיתוף פעולה ושותפות שהתכנסה לראשונה בבגדד ב־2021, ושנה לאחר מכן בעמאן כדי לדון ביציבות עיראק ולמען טיוב שיתוף הפעולה בין קשת רחבה של שחקניות המעורבות בעיראק ובהן איראן, טורקיה, ירדן ומצרים. בתוך כך, נרקמו גם פורומים כלכליים דוגמת פורום הגז המזרח ים־תיכוני, שנוסד בשנת 2020, והפגיש את קפריסין, מצרים, צרפת, יוון, ישראל, איטליה וירדן עם נציגים מהרשות הפלסטינית. בסיס נוסף לשיתוף פעולה בתחומי בריאות, תשתיות ואנרגיה נוסד במסגרת קבוצת I2U2, הכוללת את הודו, ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב. ולבסוף, הסכמי אברהם שנחתמו ב־2020, הניחו את התשתית למפגש הייסוד של פסגת הנגב במרץ 2022, שבה נכחו שרי החוץ של ישראל, מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין ומזכיר המדינה האמריקאי.
המלחמה בעזה והמבחן האזורי
המלחמה בעזה איימה לערער את היציבות האזורית, אך לפי שעה דומה שהיסודות שנבנו בשנים האחרונות מוכיחים את עצמם כאיתנים למדי. כך למשל, במקום שיחסי איראן וסעודיה יידרדרו בעקבות המלחמה, נראה שהמלחמה דווקא סייעה לחזקם. בנובמבר האחרון, הגיע נשיא איראן אבראהים ראיסי לפגישה נדירה בשיתוף הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי בריאד ביוזמת יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. תוקפנות החות'ים אף היא לא הצליחה להשיב אחורנית את היחסים בין שתי המדינות, ושרי החוץ שלהן נפגשו בפורום הכלכלי בדאבוס בינואר השנה. בדומה לכך, הקשרים דיפלומטיים בין ישראל לבין בחריין ואיחוד האמירויות צלחו את החודשים האחרונים כאשר משתי המדינות הערביות יצאו רק גינויים רפים.
עם זאת, אין ספק שהמלחמה העמידה מכשולים חדשים לשיתוף פעולה אזורי. בכל הנוגע ליחסים עם ישראל, הרי שהם הפכו למורכבים יותר. הן טורקיה והן ירדן הוציאו את השגרירים שלהן מישראל, והטיסות הישירות בין ישראל למרוקו הופסקו באוקטובר. כמו כן, החשדנות כלפי איראן ובחישתה באזור בעזרת המיליציות הפועלות מטעמה אף היא גברה בקרב מדינות האזור. אלא שלצד כל זאת, האינדיקציות מוכיחות שמנהיגי המזרח התיכון מבקשים להתעלות מעל המחלוקות האלו. אל מול המשברים הכלכליים והלחצים הגוברים מבית, מדינות האזור נותנות עדיפות ליחסי מסחר אזוריים – מטורקיה, דרך מדינות ערב ועד איראן.
ההשפעה של המלחמה בעזה על הבריתות האזוריות
באופן פרדוקסלי, הן טוענות, המלחמה בעזה ומצב הפלסטינים יכולים לשמש קרקע משותפת לשיתוף פעולה בין מדינות האזור. נוכח הזעם הציבורי בחלק ממדינות אלו והחשש מעלייתן של קבוצות רדיקליות, מנהיגי המדינות חולקים אינטרסים זהים בהתייחס למלחמה בעזה. הגם שיש חילוקי דעות בין המדינות, נראה שהן תמימות דעים בדרישה להפסקת אש, בהגשת סיוע הומניטרי, בהתנגדות לטרנספר של תושבי עזה ובתמיכה במו"מ לשחרור החטופים.
בטווח הזמן הארוך יותר מתקיים קונצנזוס רחב גם באשר להקמת מדינה פלסטינית. סעודיה ואיחוד האמירויות רמזו לא אחת שהן לא יזדרזו להעניק סיוע כלכלי לשיקום הרצועה ללא ערבויות מצד ישראל להתכווננות לקראת פתרון שיכלול הקמת שתי מדינות. מצרים וקטר מצידן הניחו מתווה שראשיתו בהשבת החטופים תמורת אסירים, אך המשכו בהקמת ממשלת אחדות פלסטינית, קיום בחירות והקמת מדינה פלסטינית. בדומה להן, גיבשה טורקיה קווים כלליים למתווה המבוסס על היגיון רגיונלי. היא הציעה להקים מערכת רב־מדינתית שתספק ערבויות לשני הצדדים – מדינות האזור מסייעות לביטחון ולממשל הפלסטיני, וארה"ב ומדינות אירופיות שומרות על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. ובל נשכח כי סעודיה פועלת להחייאה של יוזמת השלום הערבית/סעודית מ־2002, יוזמה הכוללת שלום מלא עם ישראל בתמורה להקמת מדינה פלסטינית. אפילו איראן, הגורם הניצי ביותר באזור, המשיכה לדבוק בעמדתה שלפיה היא תומכת בכל הצעה שתהיה מקובלת על הפלסטינים.
עובדות אלו מובילות למסקנה שההסכמה האזורית וההבטחה הגלומה בה מחייבות את ישראל לפתוח ערוצים דיפלומטיים עם ממשלות באזור. אמת, ממשלת ישראל והלך הרוח הציבורי אינם מאפשרים כרגע דיון קונסטרוקטיבי על "היום שאחרי". עם זאת, לישראל אין מנוס מלעשות זאת, גם אם ייקח שנים לקבוע את התנאים הפוליטיים הדרושים לתהליך שלום רציני אחרי מלחמה כה נוראה.
לידתו של פורום MENA למזרח התיכון ולצפון אפריקה
שיבתו של הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא הזדמנות אך הוא גם תזכורת חדה לסיכונים הטמונים בהיעדר יישובו. אם עד כאן שרטטו החוקרות תמונה חיובית ומחמיאה מאוד למדינות האזור, הרי עתה הן מבקשות לדון במה שבולט בהיעדרו. כל אותן פסגות ופורומים משמשים אומנם נקודת פתיחה טובה למדי, אך הם זמניים ומוגבלים בהיקפם. משכך, אין מנוס מלייצר מסגרות ומוסדות קבועים. אחד מהם יהיה למשל פורום אזורי קבוע לענייני ביטחון אשר יכלול בתוכו את כלל המדינות האלו. פורום כזה יכול להתבסס על תקדימים מוצלחים באזורים אחרים בעולם, כמו הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) ואיגוד מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN).
דאסה ווקיל מניחות הצעות קונקרטיות לכינון הפורום. למסגרת החדשה פרי הגותן יקראו MENA Forum (Middle East and North Africa, ובטווח הזמן הקרוב הוא יכלול בתוכו את מדינות הליבה אשר ביניהן יש את ההסכמות הרחבות ביותר. כדי ליצור יחסי אמון בין המדינות החברות בו, יעסוק הפורום תחילה בסוגיות קונצנזוסיאליות יותר כגון אקלים ואנרגיה. בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני, יוכל הפורום להתחיל בצעדים קטנים ומוסכמים כגון שיקום עזה, הכנסת סיוע הומניטרי, קידום דיאלוג ביטחוני ורק אז להיכנס לעובי הקורה של הסכסוך העדין. רק כך יהיה ניתן לרכוש את אמונן של כל השחקניות ובכללן ישראל ופלסטין. אמון הוא מרכיב חשוב בתוכניתן, ולכן כל החלטה צריכה להיות שקולה לרבות מקום ההכרזה על הפורום, הנוכחים בו ומידת התמיכה שיש לבקש מארה"ב ומסין ערב הקמתו.
הן מסכמות ואומרות כי פורום ביטחוני אזורי לא יכול כשלעצמו להבטיח שלום במזרח התיכון, אך הוא לבטח יעניק יציבות. אירועי העבר באירופה ובאסיה הוכיחו שהתארגנויות אזוריות אינן תמיד מצליחות לפתור סכסוכים, אך הן מצמצמות ומרחיקות את היתכנותם. באזור כה רוחש כמו המזרח התיכון, ובפרט לאחר שבעה באוקטובר, בידי השחקניות המרכזיות במזרח התיכון היכולת לקבל החלטה שתכריע את גורל האזור לשנים רבות. ברצותן הן תעמודנה מנגד ותאפשרנה לסכסוך להידרדר לתהומות שטרם נראו כמותן, וברצותן הן יכולות להציע בצוותא עתיד טוב יותר.
