הפיצוץ הראשון אירע בבוקר 21 באפריל, בסביבות 8:45. בסדרת פיצוצים מתואמים בכנסיות שהיו עמוסות מתפללים לרגל חג הפסחא ובמלונות יוקרה המושכים תיירים זרים לקולומבו, בירת סרי לנקה, נהרגו 257 אנשים וכ־500 נפצעו. רשויות האי הכריזו מיד על עוצר, והרשת החברתית הוחשכה. אולם אירוע ביטחוני רדף אירוע, ועשור של שקט ופריחה תיירותית התפוגג ברגע. פיצוץ נוסף אירע בבית דירות, סמוך למלון, ופיצוץ אחר התרחש במהלך פשיטה של כוחות הביטחון – אשת מחבל מתאבד פוצצה עצמה על ילדיה והביאה גם למותם של שלושה מאנשי כוחות הביטחון. בשעות הערב נוטרלה פצצה בשדה התעופה הבין־לאומי, ובימים הבאים נשמעו פיצוצים נוספים באי, נתפסו אמצעי לחימה ונערכו פשיטות רבות של כוחות הביטחון.
הממשלה האשימה את "קבוצת הייחוד הלאומית", ארגון מוסלמי שקם בשנים האחרונות, מעין שלוחה של דאע"ש בסרי לנקה. עד מהרה דווח שהארגון הקים מסגדים להפצת משנתו הקיצונית, כפה על נשים ללבוש בורקה, פרסם סרטוני נאצה נגד הבודהיסטים, ושפעיליו השחיתו פסלים בודהיסטים.
למרות האמור לעיל, אין בסרי לנקה היסטוריה של אסלאם קיצוני. הקהילה המוסלמית מתונה בעיקרה, ולא אחת היא בעצמה קורבן להתקפות מצד קיצוניים בודהיסטים. אלא שסדרת הפיגועים – שהאחראים לה היו תשעה מחבלים מתאבדים, כולם מסרי לנקה, מוסלמים, משכילים מהמעמד הבינוני – העלתה על סדר היום סוגיה שהוצנעה מהשיח הציבורי באי עד עתה, סוגיית האיסור על לבישת הבורקה.
יומיים לאחר הפיגועים הוגשה בפרלמנט הצעה לסדר היום לאסור את לבישת הבורקה. חבר הפרלמנט שהציע את ההצעה התבטא כי "זו גם סוגיה של הטרור הפועל בעולם […] גם מנהיגי המוסלמים אצלנו הסכימו שבורקה אינה לבוש מוסלמי מסורתי, ובחלק מהמקומות [התיירותיים] אף קיימים שלטים המחייבים להוריד אותה לפני הכניסה. לפיכך, בהתחשב בביטחון הלאומי, אני מציע לאסור את הבורקה". השר לענייני מוסלמים באי הביע תמיכה עקיפה בהצעה. הוא אמר כי "כעת הביטחון הלאומי הוא בעדיפות עליונה", אך הדגיש כי על הממשלה להיזהר "שלא לבודד חלק מהקהילה המוסלמית, ולדחוק אותה לקיצוניות".
גם ארגון "אגודת העולמא הכלל־ציילונית", המסגרת המוסלמית הדתית והאקדמית הגדולה ביותר באי, פרסם הצהרת תמיכה בהצעה: "אנו ממליצים כי במצב שרווח כיום על הנשים [אחיותינו] שלא למנוע מכוחות הביטחון את המאמצים לשמור על הביטחון הלאומי באמצעות לבישת כיסוי פנים [ניקאב]". אפילו מזכיר הארגון המוסלמי "קבוצת הייחוד של סרי לנקה" (המוכר גם בשל ביצוע מעשי ונדליזם במבנים בודהיסטים, ושימוש בשפה פוגענית כלפי מנהיגיהם), התבטא כי "בשום מקום באסלאם לא נאמר שאישה צריכה לכסות את הפנים. אין הוכחה לכך", והוסיף כי "יש להביא בחשבון את הביטחון הלאומי. פשוט תורידו את הבורקה".
בתוך שבוע הייתה ההצעה לסדר היום לצו חירום נשיאותי מטעם מייטריפלה סיריסנה. בהצהרה נאמר כי כל סוגי כיסוי הראש "המונעים זיהוי של יחידים בדרך המאיימת על הביטחון הלאומי יאסרו החל מ־29 באפריל 2019 על פי תקנות חירום". למרות שבצו לא נכתבו המילים "ניקאב" או "בורקה", יש הסבורים כי הכוונה בדיוק לכך. גם ראש הממשלה ראניל ויקרמסינגה תמך באיסור, בין היתר, במאמץ ליישר קו עם הנשיא על רקע המתיחות בין השניים, וכן בצל האווירה הציבורית המצדדת במהלך על רקע פיגועים הדמים.
אלא שאיסור כיסוי פנים מלא על פי חוק אינו דבר חדש בעולם: בין בחוק פרלמנטרי בין בחקיקה לשעת חירום; בין במקומות ציבוריים בלבד, בין באזורים מסוימים, בין בכל שטח המדינה; בין איסור על כלל האזרחים, ובין על נושאי תפקידים מסוימים. ב־2011 הייתה צרפת המדינה האירופית הראשונה שאסרה על כיסוי פנים במקומות ציבוריים. המהלך נתמך בידי בית הדין האירופי לזכויות אדם, אולם ועדת האו"ם לזכויות אדם גינתה אותו. גם בלגיה, אוסטריה ודנמרק מחילות את האיסור במקומות ציבוריים, ואילו בבולגריה ובלוקסמבורג קיימות הגבלות מסוימות, במקומות ציבוריים מסוימים.
באיטליה, בספרד ובשוויץ האיסור תקף רק בערים מסוימות, ובהולנד הוא חל במבנים ציבוריים, אך לא ברחובות. בנורווגיה אסור לכסות את הפנים במוסדות חינוך, ואילו בגרמניה הוא מוגבל לזמן הנהיגה, לצד איסורים מסוימים על שופטים, על משרתי ציבור ועל חיילים. באסיה, באזור שׂינְגְ'יָאנְג בסין (האוטונומיה של האויגורים המוסלמים), נאסר כיסוי הפנים במקומות ציבוריים, וכך גם באפריקה, ברפובליקה של קונגו, בצ'אד, בגבון, באזור הצפוני בקמרון בניג'ר (באזור דיפה). באלג'יריה הוא מוחל רק במקומות העבודה.
על פי החוק הבין־לאומי לזכויות האדם, ממשלות יכולות להגביל את חופש הביטוי, ובכלל זה להטיל הגבלות על לבישת בגדים וסמלים בעלי סממנים דתיים, רק אם הן מידתיות ונעשות על בסיס הגיוני. התומכים באיסור מתבססים על הטיעון בדבר הפגיעה בביטחון הלאומי, שכן לא אחת עשו טרוריסטים שימוש בבורקה כדי להסוות את פניהם בבצעם פיגועים. התומכים מציינים גם דוגמאות לנשים שהוכרחו ללבוש כיסוי ראש בניגוד לרצונן. לעומתם, ארגוני ופעילי זכויות אדם טוענים כי מדובר בהתקפה של ממש על החופש של הפרט להתלבש כרצונו (או כרצונה). פעילת זכויות אדם בסרי לנקה מתחה ביקורת על ההחלטה של סיריסנה וטענה כי מדובר בהפרת זכויותיהן הדתיות של נשים מוסלמיות ושל ארגוני נשים באי, מאחר שההחלטה התקבלה מבלי להתייעץ איתם.
נראה כי דבריו של קאלארה סנאראטנה, מרצה במחלקה למשפטים באוניברסיטה באי, מציעים פתרון קלוש, אם כי פתרון אפשרי, על רקע המתיחות הבין־עדתית ההיסטורית באי. לדבריו האיסור על הבורקה מבורך אם אינו מונע משנאה, אלא קשור במטרות רחבות יותר של חילוניות בחברה – מטרות שיחייבו גם קבוצות אתניות ודתיות נוספות, לרבות הרוב הסינהאלזי־בודהיסטי, לבצע רפורמה בקהילות שלהם, בדרכים פלורליסטיות ומתקדמות יותר.
שלומי יאס הוא בעל תואר שני בלימודי ביטחון וטרור ומתמחה בתוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
