המונח "סטטוס קוו" (status quo, מלטינית: מצב שבו) עולה שוב ושוב בשיח הישראלי. אפשר לשמוע אותו בהקשר להר הבית, כמו גם בהקשר לדיונים לגבי תחבורה ציבורית בשבת. מקור המונח, שהוראתו "שמירה על המצב הקיים", בצו שפרסם הסולטאן העות'מאני ב-1852 לגבי המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל. אז נקבע – בעקבות מאבקים אלימים בין קתולים לבין אורתודוקסים ובאֵי כוחם רוסיה וצרפת – כי השליטה על המקומות הקדושים לנצרות תחזור למצב שבו הייתה מאה שנים קודם לכן, וכך תישאר. הקפאת המצב הקיים במקומות הקדושים לנצרות נועדה למנוע את המאבקים המרים שהתחוללו סביבם.
כיום, המונח לרוב אינו מוכר רק בהקשר של המקומות הקדושים לנצרות אלא דווקא בהקשר של דת ומדינה; זאת בזכות "מכתב הסטטוס קוו" המפורסם של דוד בן-גוריון. מכתב זה נכתב בידי בן-גוריון ב-1947 – אז ראש הסוכנות היהודית – אל ראשי אגודת ישראל החרדית, שאיימו להתנגד לתוכנית להקמת מדינת ישראל אם לא תובטח להם שמירה על אופייה היהודי של המדינה שעתידה לקום. במכתב התחייב בן-גוריון להתייחס לאופייה היהודי של המדינה בארבע סוגיות מפתח: שבת, כשרות, אישות וחינוך. במכתב הוצהר כי יום השבת יהיה יום המנוחה החוקי במדינה. כמו כן הובטח כי בכל מטבח ממלכתי יהיה אוכל כשר, וכי בענייני אישות, המדינה תעשה את אשר ניתן כדי "למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים." כך גם הובטח אוטונומיה של זרמי החינוך השונים תחת פיקוח המדינה. המכתב ברובו מעורפל מאוד, ולא במקרה. הוא מביע התחייבות כללית לנושאים אלה, אך אינו מפרט כיצד יבואו לידי ביטוי. זאת בין היתר מאחר שלא היה לסוכנות היהודית שום סמכות על חוקיה של המדינה שתקום – כפי שמודגש במכתב עצמו. למרות זאת, הפך מכתבו של בן-גוריון לנקודת המוצא בכל השאלות של דת ומדינה, ונתפס כמעצב של מה שנודע לימים כ"סטטוס קוו". בכל אי-הסכמה בארבע סוגיות אלו, הצדדים חוזרים לטעון בשם מכתבו של בן-גוריון, שבו, כפי שכבר אמרנו, אין אף אמירה ברורה.
סטטוס קוו נקבע רק במקרים שבהם אי-אפשר להגיע להסכמה: לא מדובר בהסכם מחייב, אלא רק בהסכמה משותפת להשאיר את המצב כפי שהיה עד לקביעת ההסכם. דה פקטו, הקפאת המצב הופכת לעיתים קרובות לקבועה, פחות או יותר. אם כך, באילו מצבים נקבע סטטוס קוו? ומדוע בישראל אנחנו שומעים את הביטוי בעיקר סביב נושאים דתיים?
סטטוס קוו נקבע רק במקרים שבהם אי-אפשר להגיע להסכמה: לא מדובר בהסכם מחייב, אלא רק בהסכמה משותפת להשאיר את המצב כפי שהיה עד לקביעת ההסכם
בסכסוך על מקום קדוש – ובעניינים דתיים בכלל – בעל האינטרס העיקרי – האלוהות – נעדר. למאמיניו אין סמכות לוותר על זכות כלשהי בשמו. לכן, במקרה של סכסוך על מקום קדוש, אין אפשרות להגיע לפשרה או לחלוקה. זאת כביכול לעומת מצבים המערבים שני צדדים אנושיים, שבהם אפשר להגיע לפשרה מעשית או לכפות הסכם מלמעלה. אפשר לדמות זאת למצב שבו שני אנשים עומדים להיאבק זה בזה ואגרופיהם כבר מונפים באוויר. במצב כזה יש לרוב שלוש אפשרויות: להילחם, להתפשר – לקחת צעד אחורה או לקפוא (fight, flight, or freeze). במקרה שבו מעורבות שאלות דתיות, נדמה כאילו מאחורי הנאבקים עומד קיר – שהוא הסמכות האלוהית, ולכן לא ניתן לקחת אף צעד אחורה ולהתפשר. אם כך, כאשר נסיגה אינה אפשרית, ולא רוצים להידרדר ללחימה, כל שניתן זה רק להקפיא את המצב – להשאיר את השניים עומדים, מנופפים באגרופים באוויר.
הלכה למעשה, כאשר צד אחד חזק יותר, הוא יכול – כפי שנעשה לאורך ההיסטוריה – לכפות את רצונו ולקבוע את הסדריו על חשבון הצד האחר. הדבר נכון גם בנושאי דת ומדינה כיום. כל עוד כוחם של הצדדים מאוזן, פחות או יותר, קשה לכפות על מי מהצדדים הסכם. עם זאת, הסטטוס קוו בישראל משתנה תמידית, וממשלות שונות קובעות מדיניות שונה בהקשר לנושאי דת ומדינה. אם כך, הסטטוס קוו אינו משמר בפועל מצב קיים, אלא פעמים רבות מייצר אותו. מנגד, הוא גם אינו מקפיא מצב קיים, שכן מצבים קיימים משתנים תכופות, בהתאם ליחסי הכוחות בשטח. אז מדוע בכל זאת נעשה שימוש בסטטוס קוו?
חשוב להבהיר כי המונח סטטוס קוו שכיח בשיח הציבורי הישראלי, אך אין לו תוקף משפטי כלשהו. במקרים רבים הוא משמש בעיקר לשם איוּם. כאשר הצד הדתי מאשים את המדינה או את רשויותיה בהפרה של הסטטוס קוו הוא אומר למעשה: "עד כאן!"; הגעתם לגבול שבו האמונה הדתית אינה מאפשרת נסיגה, ולכן לא תיוותר לנו ברירה אלא לתקוף. בישראל מוענק כבוד רב לרגש הדתי, ולכן טענות אלו מתקבלות בכובד ראש. בישראל אנו מקבלים את העובדה שלאדם הדתי נודעת סמכות נוספת שלה הוא כפוף, וכי לעיתים מזומנות מתקיים מאבק סמכויות בין המדינה לבין האמונה הדתית הפרטית. אך הדבר אינו מובן מאליו, ובמדינות אחרות, צרפת היא דוגמה בולטת לכך, המצב אינו דומה. שם הממשלה מגבילה לא אחת את הדת – כמו למשל באשר לאיסור לבישת החג'אב, והקבוצות הדתיות אכן נסוגות ומתכופפות בהתאם, שכן כוחן אינו עומד אל מול המדינה.
הדוגמה הטובה ביותר לכך שהסטטוס קוו אינו בעל תוקף מדיני, ושהשימוש במונח זה הוא יותר מכל חלק מהשיח הציבורי, היא זו של הר הבית. למרות מה שמקובל לחשוב, הסטטוס קוו שנקבע בהר הבית אינו מייצג הקפאה של מצב קיים. הוא נקבע על ידי ממשלת ישראל ב-1967 עם הקביעה כי הסדרים במקומות הקדושים לכל אחת מהדתות ינוהלו על ידי מועצה של כוהני אותה דת. מתוך כך, הוחלט כי הכותל המערבי ינוהל על ידי הרבנות הראשית לישראל, וכי המקומות הקדושים למוסלמים וביניהם גם הר הבית ינוהלו על ידי מועצה של כוהני דת מוסלמים. בפועל מועצה זו לא קמה מעולם והניהול של הסדרים בהר הבית נשאר רשמית בידי ממשלת ירדן.
אם כך, מדוע משתמשים במונח סטטוס קוו בהקשר להר הבית ולא מציינים פשוט כי מדובר במדיניות ישראלית רשמית? הדבר נובע להבנתי משתי סיבות עיקריות: ראשית, סטטוס קוו הוא החלטה לא להסכים, וכך מדינת ישראל אינה מוותרת רשמית על השליטה בהר הבית; שנית, ולא פחות חשוב, בתוך המונח סטטוס קוו טמון איוּם; כאילו נאמר לציבור הישראלי שכל שינוי של המצב הקיים בהר הבית יביא בהכרח לתגובה ולהסלמה. לפיכך, דווקא בהר הבית, במקום שבו נראה כי הסטטוס קוו חסר משמעות, אפשר להבין כמה הוא חשוב ורגיש, לפחות במישור הסמלי: במקום שבו אי-אפשר להגיע לפשרות ממשיות בנושאים שמצויים בלב ליבה של האמונה הדתית, ובמצב שבו לשלטון אין יכולת למנוע הסלמה, "הקפאת המצב הקיים" מאפשרת מניעת חיכוך וסכסוך בעלי משמעויות מקומיות, אזוריות ואולי גם בין-לאומיות.
כך גם בנושאי דת ומדינה, הדיון בפגיעה בסטטוס קוו חסר כל משמעות משפטית. ענייני הדת והמדינה נקבעים על ידי חקיקת חוקים, ומשתנים בהתאם לממשלות המכהנות. אך העלאת נושא הסטטוס קוו לשיח, משמשת כדרך להזהיר את הציבור כי סוגיית היות ישראל מדינה יהודית מול דמוקרטית הייתה ועודנה סוגיה נפיצה אשר לא ניתן להסכים עליה. מי שמשתמש בטיעון של הסטטוס קוו כאילו מצהיר כי אגרופיו כבר באוויר, וכל ניסיון לעסוק בנושא יכול להוביל לפיצוץ בחברה.
מעיין רווה היא חוקרת נצרות פלסטינית ודת ופוליטיקה בישראל, מהמחלקה למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים.
