קוראים לה חמדה. קראו לה חמדה. זה שם שקיים בעברית ובערבית. בערבית הוא נגזר מהשורש חמ"ד מהמשמעות של שבח, כמו בביטוי אל־חמדֻלִלַּה – השבח לאל. היא בת 25. התחתנה בגיל 20 כשהייתה סטודנטית באוניברסיטת אל־אזהר בעזה. סיימה תואר ראשון בהוראת השפה הערבית. יש לה שלושה ילדים: ילד בן שלוש וילדה בת שנה. חיוך גדול היה פרוש על פניה תמיד. תמיד מחייכת. היא אהבה אומנות, ואהבה לשיר – במיוחד שירים של הזמר הלבנוני ראע'בּ עלאמה ושל פריד אל־אטרש. היא אהבה לחיות, והחלום שלה היה להמשיך ללמוד – לתואר שני ולדוקטורט.
לאבא של חמדה קוראים שַווקי. הוא אח שלי. הוא עבד כפועל בניין בתל אביב. אני זוכר שהוא עבד עם קבלן בשם יוסף חנניה בשכונת התקווה. הוא עבד כל חייו כדי לאפשר לחמשת בניו וחמש בנותיו להקים בית. עשרה ילדים היו לו, וחמדה הייתה בת הזקונים שלו. הוא לימד אותם, את כולם, לאהוב בני אדם. ולא הסתפק בזה – הדגיש תמיד את חשיבות השלום עם הישראלים ואת תקוותו שהשלום עוד יבוא. כשהיה חוזר הביתה לעזה בסופי שבוע, היה מביא איתו משוק התקווה בתל אביב לבית בעזה שקיות של מצרכים – ירקות, עוף ובשר, וגם כמה ארגזים של תקווה.
אחרי שחמדה התחתנה היא עברה לגור עם בעלה בעיר דיר אל־בלח שבמרכז הרצועה. דיר אל־בלח – שבערבית משמעה "מנזר התמרים" אכן מפורסמת בעצי הדקל ובתמריה. בעבר, עוד לפני הקמת הרשות הפלסטינית, היה הכינוי שלה "מדינת א־סלאם" – עיר השלום – בגלל המזג הטוב של תושביה והרוגע שבה. ב־4 בפברואר 2024, בליל סופה וגשם, בתקיפה של מטוסי חיל האוויר הישראלי בדיר אל־בלח ספג הבניין של חמדה פגיעה ישירה. היא ישנה בחדר השינה עם בעלה, בעוד הילדים ישנים בחדר הסמוך. זה היה לילה קר וסוער במיוחד. חמדה הלכה לישון מוקדם באותו לילה. הבית היה קר, חשמל לא היה, ואוכל ומים הספיקו רק בקושי. היא נרדמה לצד בעלה. פצצות המטוסים נחתו באחת על אזורים שונים של דיר אל־בלח. וגם על הבית שלהם. התקרה בחדר של חמדה קרסה פנימה. חמדה ובעלה נהרגו במקום. שני הילדים שרדו. הם חיים, בני שלוש ובת שנה, יתומים מאב ומאם.
מכיוון שאני דוד שלה, אחי אביה, אני מרגיש שזו זכותי לכתוב לכם. אני כותב לכם עם שאלה אחת חשובה: למה חמדה? חמדה הרי לא השתתפה באירועי 7 באוקטובר, והיא או בעלה גם לא ידעו על אירועי 7 באוקטובר דבר והתעוררו בהפתעה גמורה בדיוק כמו כולנו. אז באיזו אשמה היא נהרגה? האם חמדה חטפה 250 ישראלים והעבירה אותם לעזה? האם חמדה הרגה אזרחים ישראלים? האם חמדה רצחה נשים וילדים בקיבוץ בארי או בנחל עוז או בכפר עזה?
אני דוד של חמדה. לכן אני מרגיש שמותר לי לכתוב לכם. שזו חובתי לספר לכם על מי שהלך ועל מה שנשאר. חמדה הייתה צעירה יפה וחפה מכל פשע. היא אהבה את החיים ואהבה את הטבע. היא אהבה את הים ואהבה לחייך. החיוך של חמדה הלך עכשיו. וגם היא הלכה לבלי שוב. וגם חלומותיה הלכו. אבל דעו לכם שהתקווה לא הלכה איתה; התקווה לחיים של שקט ושלום קיימת, אצל אביה ואצל אימה ואצל אחיה ואחיותיה. ואצלי.
קוראים לי עלי אל־אעור. אני דוד של חמדה. אני פלסטיני אבל בין היתר אני גם תוצר של האקדמיה הישראלית. את התואר השני שלי עשיתי באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הדוקטורט שלי כתבתי גם כן באותה אוניברסיטה. אני כותב וחוקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובחיי נתתי אינספור הרצאות באוניברסיטאות ישראליות ופלסטיניות, באוניברסיטאות במערב ובמזרח. תמיד פעלתי כדי להביא את השלום, תמיד קראתי לשלום, ואני אפילו משמש כחבר בוועדה מטעם הרשות הפלסטינית שנועדה לשמור על הקשר, ועל התקווה, אפילו בימים כאלו, עם החברה האזרחית בישראל.
יש לי המון חברים ישראלים. מאות חברים. ולכן בעת הזו, כשהתחושה היא שהכול גמור, אני רוצה בכל זאת לעודד אותם ואתכם. אני רוצה לומר לכם שחמדה כבר איננה איתנו, ושגם אחותי שנהרגה בהפגזה אחרת של חיל האוויר הישראלי בעזה במלחמה ב־2014 ("מבצע צוק איתן") גם היא איננה איתנו. וכך גם שלושה בני משפחה אחרים שלי, שנהרגו בעזה, כולם אזרחים, אף לא אחד מהם נשא נשק. וכולם בגן עדן עכשיו. אבל למרות ההרג שלהם ולמרות ההרס הנורא בעזה, ולמרות מספר ההרוגים הבלתי־נתפס ברצועה, ולמרות ההרג הנורא של אזרחים ביישובי הדרום, למרות כל זאת אני רוצה לומר לכם שאני לא נכנע. חלום השלום שלי לא נהרג.
ד"ר עלי אל־אעור הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית.
