אף שמאמרו של מנחם קליין על תפיסת ביטחון מבוססת שוויון נוגע במספר סוגיות נכונות, אני סבור שהוא לוקה מהותית בדיאגנוזה. אסטרטגיית הביטחון של ישראל – הפרוגנוזה במקרה זה – צריכה להתבסס על דיון אסטרטגי שבו כל צדדי הקשת הפוליטית מניחים בצד את דעותיהם, ומתבססים ככל הניתן על דיאגנוזה מוסכמת מבחינה עובדתית.
כותרות המאמר הראשית והמשנית מייצגות לדעתי את עיקר המסר: "הקונספציה של הביטחון הישראלי מבוססת על תפיסה של עליונות, וזו נכשלה. זו תפיסה שמקורה באליטה הצבאית, ברעיון של חיים על חרב ובציונות הדתית". להלן אתייחס לנקודות הללו.
"תפיסת הביטחון": כפי שכתבתי במקומות שונים, "תפיסת ביטחון" איננה קיימת, והשימוש במושג זה מפיל אנשים חכמים רבים בפח. תחת זאת יש להבחין בין אסטרטגיית הביטחון הלאומי, תורת הביטחון הלאומי ומדיניות הביטחון הלאומי.
אסטרטגיית הביטחון הלאומי היא תפיסת העולם הלאומית והביטחונית של הממשלה המכהנת, המגדירה את מכלול הנחות היסוד המוסכמות בתחום הביטחון הלאומי ומחברת בין היסודות הקבועים והמשתנים של הקיום הלאומי. תורת הביטחון היא מסמך היסוד של מערכת הביטחון, והיא איננה מושפעת באופן מהותי ומיידי מתפיסת העולם של הדרג המדיני הנבחר. היא מגדירה את העקרונות ואת מושגי היסוד של אופני ההתמודדות עם אתגרים ביטחוניים-צבאיים. מדיניות הביטחון מחברת בין שני אלה, ומתווה את עקרונות הפעולה במצב הנתון.
המושג "תפיסת הביטחון" אם כן מייצג רכיבים מכל אלה, ולכן אינו מייצג דבר. אני סבור שהדיון של מנחם קליין ב"עליונות" מוכיח את העניין.
"עליונות": אסטרטגיית הביטחון של מדינת ישראל איננה מבוססת על עליונות אלא דווקא על תפיסת נחיתות מובנית. הן רעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הן אסטרטגיית הביטחון הלאומי של בן־גוריון הנובעת ממנו מניחים נחיתות גאו-אסטרטגית מובהקת של ישראל מול מדינות ערב בגודל השטח, בהיקף המשאבים ובמספר התושבים. מסיבה זו, כוח העמידה של מדינת ישראל תלוי בהגדלה משמעותית של המשאבים האנושיים והחומריים העומדים לרשות האומה.
בשונה ממצרים של נאצר ומאיראן האסלאמיסטית, ישראל איננה חותרת לשנות את פני המזרח התיכון. גישתה האסטרטגית היא שמרנית והגנתית. הגנת הקיום הלאומי הישראלי מותנית בעליונות בתחומים הגרעיני והצבאי. בעניין הראשון, החיבור בין מדיניות העמימות הגרעינית לבין דוקטרינת בגין לסיכול גרעין צבאי אצל האויבים אמור לייצר דימוי של עליונות ישראלית מובהקת והרתעה בתחום זה. בעניין השני, ישראל תלויה ביכולת לתרגם את כוח העמידה לכוח מחץ צבאי בעל עליונות ברורה בשדה הקרב, המסוגל לתקוף במהירות ולהשיג את יעדי המלחמה תוך מזעור הפגיעה בישראל.
כאשר קליין מתייחס ל"תפיסת הביטחון" הוא מכוון למעשה לתורת הביטחון, העוסקת במאפייני העליונות הצבאית הנדרשת במלחמה. אלא שזו נובעת מאסטרטגיית ביטחון שבמרכזה. כאמור הנחת נחיתות מובנית.
למעט המשיחיים מצד המלחמה ומצד השלום, שורר קונצנזוס – "מבנט ועד גלאון" – על עיקרון אסטרטגי של מקסימום שליטה בשטח ומינימום שליטה בפלסטינים
"אליטה צבאית": גם באשר לאבחנה לגבי אליטה צבאית אינני מסכים עם קליין. בהסתכלות היסטורית, חמישה אנשים החזיקו בהשפעה הגדולה ביותר על אסטרטגיית הביטחון ועל תורת הביטחון של ישראל, וכולם היו אזרחים ("קורפורלים" בלשונו של בגין): זאב ז'בוטינסקי (הקמת ההגנה, קיר הברזל); דוד בן־גוריון (האב המייסד של מכלול הביטחון הלאומי); לוי אשכול (ברית הפריפריות, "שמשון הנעבעך"); מנחם בגין (שטחים תמורת שלום, דוקטרינת בגין) ושמעון פרס ("מפעל הטקסטיל" בדימונה). לעומתם, חמישה גנרלים היו אלה שוויתרו בפועל, או נכונו להעניק את הוויתורים הטריטוריאליים והמדיניים המשמעותיים ביותר: משה דיין ועזר ויצמן (פינוי סיני, ישות פלסטינית), יצחק רבין (אוסלו, "הפיקדון" לסוריה), אהוד ברק (קמפ דיוויד 2) ואריאל שרון (ההתנתקות).
"שוויון": אם נשים בצד את הוויכוח על החמצת אופציית השלום בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, הרי שמדינת ישראל פעלה באופן עקבי ליצור שותפויות במזרח התיכון. בשנות החמישים והשישים בוצעו לא מעט גישושים לשלום מול מדינות ערב (בעיקר סוריה ומצרים), ונבנה הקשר האסטרטגי עם המלך חוסין; בשנות השישים והשבעים התקיימה שותפות אסטרטגית עם שתי מעצמות אזוריות (איראן וטורקיה) ו"ברית פריפריות" עם הכורדים, הנוצרים בלבנון, אתיופיה, מרוקו ושחקנים אחרים; מסוף שנות השבעים החלו תהליכי שלום במעגל הראשון, שהולידו את הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן; החל בשנות התשעים קיימה ישראל מו"מ עם הפלסטינים להסדרה מדינית ולסיום הסכסוך; ובעשור האחרון קודמו היחסים עם המעגל השני והשלישי, שמתבטאים פורמלית בהסכמי אברהם: יחסים מלאים עם האמירויות, בחריין ומדינות נוספות והתקרבות לפריצת דרך מול סעודיה.
מדינת ישראל, המצויה כאמור בנחיתות מבנית באזור, הושיטה וממשיכה להושיט את ידה לכל גורם באזור שאינו מעוניין בהשמדתה או שאינו פועל אקטיבית לפגוע בה.
"ציונות דתית": ולבסוף, אני חולק על קליין גם באשר למידת ההשפעה של הציונות הדתית. אסטרטגיית ביטחון לאומי של אומה מורכבת מהחיבור בין שמירת הקיום הלאומי וחיזוקו לבין קידום ערכים שהם בלב התפיסה הלאומית. אף שבישראל שוררת מחלוקת ערכית ופוליטית לגבי יהודה ושומרון או השטחים הכבושים, למעט המשיחיים מצד המלחמה ומצד השלום, שורר קונצנזוס – "מבנט ועד גלאון" – על עיקרון אסטרטגי של מקסימום שליטה בשטח (בעיקר בעל ערך היסטורי ודתי כמו ירושלים או אסטרטגי כמו עוטף נתב"ג) ומינימום שליטה בפלסטינים.
הוויכוח הוא מהו מקסימום השטח שאפשר לשלוט בו מבחינה מדינית, ומה מינימום השליטה בפלסטינים שלא יסכן את ביטחון המדינה ואזרחיה. התשובה לכך משלבת גישות ערכיות (שעליהן אין טעם להתווכח) והערכה אסטרטגית של הסוגיות המבצרות או מסכנות את קיומה של מדינת ישראל.
כפי שטענתי בפתח המאמר אם כן, הדרך להתגבר על המחלוקת היא הסכמה על אסטרטגיית ביטחון הנובעת מדיון מהותי, שבו כל צדדי הקשת הפוליטית יניחו בצד – לפחות בשלב הדיאגנוזה – את אמונותיהם ואת דעותיהם ויבנו ביחד בסיס של עובדות מוסכמות ככל הניתן.
אל"מ (מיל') שי שבתאי הוא סגן מנהל מרכז בס"א, מומחה לביטחון לאומי, תכנון אסטרטגי ותקשורת אסטרטגית. אסטרטג בתחום הגנת הסייבר ויועץ לחברות מובילות בישראל.
