מאז פרוץ המלחמה בעזה, מתפתח ברצועה משבר הומניטרי חמור: רבים מתושבי הרצועה עזבו את בתיהם וסובלים ממחסור במזון, מים ותנאי היגיינה בסיסיים. אולם גם בתקופה שלפני המלחמה המצב הכלכלי בעזה היה בכי רע: דיכאון, ייאוש, מצב כלכלי קשה, גבולות סגורים מכל עבר, מחסור בחשמל ובמים נקיים ושיעורי אבטלה ועוני שהלכו ועלו הולידו חוסר תקווה עמוק בקרב תושבי עזה, שגרם לצעירים רבים ברצועה לחוש שלא צפוי לחייהם עתיד ראוי באופק, והם בחרו לשים להם קץ במו ידיהם.
אל הכתבות השונות שנכתבו בנושא בשנים האחרונות, בין היתר גם בתקשורת הישראלית, מצטרפת כתבה פרי עטו של הפובליציסט והמשורר הפלסטיני חוסאם מערוף, שפורסמה רגע לפני פרוץ המלחמה, ב-3 בספטמבר 2023 במגזין הסעודי אל־מג'לה, היוצא לאור בלונדון. מערוף כותב על התופעה הקשה מתוך כאב אישי, לאחר ששניים ממכריו בעזה שלחו יד בנפשם בשנים האחרונות. הראשון מביניהם, שהתאבד בשנת 2017, היה סופר צעיר בשם מוהנד יוסף, שהתמחה בכתיבת סיפורים קצרים וצפו לו עתיד מזהיר בתחום, מערוף מציין, אך נכנע לייאוש ובחר לסיים את חייו לאחר שכל ניסיונותיו לצאת משטח הרצועה ולזכות בחיים ראויים יותר עלו בתוהו. ואילו השני, משורר צעיר בשם מוחמד א־נג'אר, שלח יד בנפשו באוגוסט האחרון לאחר שסבל מדיכאון במשך שמונה שנים לאור המצב הסוציו־אקונומי הקשה שאליו נקלע.מערוף אומר כי שני המקרים הללו הם רק דוגמה קטנה לתופעה מטרידה ומדאיגה שהולכת ומתפשטת ברצועת עזה.
71% מהאוכלוסייה סובלים מתסמינים שונים של דיכאון בשל נסיבות החיים הקשות, לפי מחקר שערך הבנק העולמי. מסיבה זו, הוא טוען, ניסיונות התאבדות של צעירים הפכו לאירוע שמתרחש כמעט מדי יום ברצועה.
הגם שרק מעטים מניסיונות ההתאבדות מצליחים בסופו של דבר, מדובר בתופעה קשה שהחברה העזתית מנסה להשתיק מחד גיסא, ומתקשה להתמודד איתה מאידך גיסא מסיבות חברתיות ותרבותיות שונות שאליהן מערוף מתייחס בכתבתו. מערוף מביא בכתבתו את דבריה של הפסיכולוגית הפלסטינית ד"ר ח'יתאם אבו עוודה, שמסבירה כי בשנים האחרונות הלכה והחריפה בעזה תופעת ההתאבדות של צעירים, שעושים זאת בשלל דרכים: נטילת תרופות, תלייה, ירי בעצמם, או שהם מנסים לברוח משטח עזה בשחייה דרך הים – מסע התאבדותי לכל דבר ועניין. מדובר בתופעה חריגה במיוחד בשל הרקע המשפחתי המסורתי והשמרני של רוב הצעירים העזתים הללו, שבוחרים לבצע חטא חמור המנוגד לעקרונות דתם, בעקבות המתח הנפשי הקשה שבו הם שרויים וחוסר האמונה שיוכלו לזכות באפשרות לחיות חיים אחרים וטובים יותר.
גם מערוף מדגיש עד כמה התאבדות היא צעד יוצא דופן ופורק כל עול בחברה מוסלמית שמרנית כמו זו שבעזה, שכן מדובר בצעד שממיט חרפה על משפחת המתאבד מצד הסביבה החברתית והדתית שלה. ד"ר אבו עוודה תולה את הסיבות לכך בגורמים רבים, אך בוחרת להתייחס בהרחבה לגורם התעסוקתי, שהוא אתגר משמעותי במיוחד עבור צעירים בני 30-18.
היא מסבירה שצעירים רבים בעזה בעלי השכלה אקדמית אינם מוצאים עבודה בתחום השכלתם והכשרתם, והמשרות הזמינות המעטות שבנמצא הן בשכר נמוך ביותר, או שפתוחות רק בפני חוגי מקורבים בהתאם לשיוך מפלגתי ופוליטי. משרות ממשלתיות מטעם הרשות אין בנמצא מאז שנת 2007, אז השתלט חמאס על הרצועה. כך האזרח העזתי הצעיר הממוצע שמסיים את לימודיו ושאינו מקושר ומחובר לבעלי עניין, מוצא את עצמו נשאב לתוך סחרור של אבטלה ועוני, לעיתים תוך קושי לכסות אפילו את התשלומים למוסד הלימוד שבו למד, מה ששולל ממנו את הזכאות לתעודה, ומגביר את תסכולו עוד יותר.
כשהבושה הורגת
בעזה שלפני המלחמה היו מרכזים רבים לסיוע נפשי, מערוף מציין, ובמקרים רבים ביכולתם להציל אנשים השרויים בדיכאון ולסייע להם להתמודד עם מכאוביהם ולבחור בחיים. אלא שד"ר אבו עוודה טוענת כי מעטים מאוד פנו אליהם מתוך בושה או חשש ששם המשפחה יוכתם ושיאמרו שאחד מבניה הוא "משוגע". ד"ר אבו עוודה מוסיפה שגם כאשר צעיר או צעירה היו פונים למרכז לסיוע נפשי בלוויית אחד מבני משפחתם, הם לא תמיד הרגישו בנוח לדבר בפתיחות עם הפסיכולוג מכל מיני שיקולים חברתיים ודתיים, מה שהעצים עוד יותר את המצוקה שבה הם שרויים.
מערוף מראיין בכתבתו גם פסיכולוג בשם איסמעיל אהל, שסבור כי היחס המסויג לטיפול נפשי ולפנייה למרכזים לסיוע נפשי הוא אחד הגורמים העיקריים שמובילים בסופו של דבר להתאבדות צעירים ברצועה. בני המשפחה, שאינם מודעים מספיק לסימנים מקדימים ולתסמינים של דיכאון, מעדיפים לפנות לקבלת סיוע מכל מיני מאחזי עיניים או לתלות את מצוקתם של בן משפחתם ב"שיגעון", במקום לפנות לאחד מלמעלה משלוש מאות מוסדות מוסמכים בתחום רפואת הנפש שפועלים בכל רחבי עזה.
במקרים אחרים, ד"ר אהל מוסיף, המשפחות שהיו שרויות בעצמן במצוקה כלכלית קשה, בחרו לנצל מענק לסיוע נפשי שניתן להן מעמותות לקניית מצרכים יום-יומיים במקום לממן טיפול נפשי לבן משפחתם. הם לא הכירו במצוקתו של בן משפחתם הסובל מדיכאון, ופירשו לא נכונה את השינויים במצב רוחו ואת התנהגותו האלימה והשלילית, והתוצאה הייתה הידרדרות חדה במורד המדרון.
בתוך כך, ד"ר אבו עוודה טוענת בכתבה כי צריך לפעול להגברת המודעות של הציבור העזתי לגבי החשיבות שיש לטיפול נפשי ולסייע במאבק בדעות קדומות, וקוראת לארגוני חברה אזרחית לפעול בנושא, במיוחד אנשי הדת והדרשנים במסגדים, שלהם השפעה אדירה על הציבור העזתי, אך הם כמו בוחרים לעצום עיניים לנוכח התופעה המדאיגה המתפשטת ברחבי הרצועה.
