ב־6 במרס 2011, כמה חודשים לאחר שהירקן מוחמד בועזיזי הצית את עצמו למוות בתוניסיה ואיתו ניצת גל מחאות חסר תקדים בעולם הערבי, ריססו כמה נערים את הכתובת "העם רוצה בנפילת המשטר" על קיר מבנה בעיר דרעא שבדרום סוריה. כוחות הביטחון הסורים עצרו את הנערים ועינו למוות אחד מהם. בתגובה לכך, פשטו מחאות המוניות בכל רחבי המדינה. כיום, כמעט עשור אחרי, ממשיכה להשתולל בסוריה מלחמת אזרחים עקובה מדם במעורבות מיליציות, ארגוני טרור וצבאות זרים, שגבתה את חייהם של מעל חצי מיליון קורבנות, כחמישית מהם אזרחים. אחת התוצאות העגומות של הלחימה היא מספר חסר תקדים של פליטים ושל עקורים סורים – כ־13 מיליון – מחצית ממניין התושבים בסוריה לפני פרוץ המלחמה.
כיצד הגיעה תופעת הפליטים והעקורים הסורים לממדים כאלה? האם קיימים תנאים שיאפשרו להם לשוב לבתיהם? כיצד ייראה גורלם לאור ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות והצבאיות בסוריה בהווה ובעתיד? השאלות הללו עומדות לדיון במאמרו של מען טלאע, חוקר מדיניות ויחסים בין־לאומיים ממוצא סורי, שפורסם באתר האינטרנט של מכון המחקר של רשת אל־ג'זירה. להלן תקציר המאמר.
גם יריבי המשטר מילאו תפקיד בעקירה
מאז 2011, כ־6.7 מיליון סורים עזבו את שטח המדינה ונעשו פליטים, ועוד כ־6.2 נמלטו מבתיהם והפכו לעקורים בשטחי סוריה. בחודשים הראשונים של 2020 בלבד, בעקבות הלחימה במחוז אידליב שבצפון סוריה, כמיליון סורים נעקרו מבתיהם. בין המדינות המובילות בעולם באירוח פליטים סורים נמנות המדינות השכנות טורקיה (3.6 מיליון פליטים), לבנון (כמיליון פליטים), ירדן (כ־660,000) ולצידן גרמניה (כ־770,000), מצרים, שבדיה, יוון ועוד.
לפי ניתוחו של טלאע, הפליטים והעקורים הללו אולצו לנטוש את בתיהם כתוצאה משורה של התפתחויות בלחימה בסוריה: בשלב הראשון של ההתקוממות, עד ראשית שנת 2012, משטר אסד גירש מבתיהם תושבים שחיו באזורים שעמדו במוקדי ההתקוממות. אלה היו צעדים ספוראדיים ולא שיטתיים של ענישה קולקטיבית. בהמשך, עם התגבשות האופי הצבאי של האופוזיציה למשטר והסלמת האלימות שבאה בעקבותיה, עברו כוחות אסד לגירוש שיטתי יותר – שכונות מגורים שלמות רוקנו מיושביהן באיומים ובאלימות כחלק ממדיניות של "טיהור" שטח הלחימה.
סביב קיץ 2013 פותחה בחוגי משטר אסד ובעלות בריתו תפיסה שיש להקצות את מירב מאמצי הלחימה לביצור השליטה על אזור "סוריה המועילה", רצועת חוף מאוכלסת ועשירה במערב המדינה. בשלב זה, התרכזו הכוחות הנאמנים למשטר – ובכללם חזבאללה והמיליציות הסרות למרות איראן – בגירוש מתנגדים מאזורי "סוריה המועילה", כולל הבירה דמשק, ולראשונה עזבו תושבים את בתיהם במסגרת "הסכמי פינוי" מסודרים.
פרק חדש בתולדות בעיית הפליטים והעקורים הסורים נפתח עם כניסתה של רוסיה ללחימה בסתיו 2015. באותה שנה, ההפצצות האינטנסיביות של חיל האוויר הרוסי באזורים העירוניים חוללו גלי עקירה חדשים ומסיביים, בין היתר לכיוון מחוז אידליב. מגמה זו המשיכה ביתר שאת בשנים הבאות: עם התגברות הלחימה באזור מזרח אל־ע'וטה כתוצאה מקריסת שיחות השלום בסוצ'י ב־2018 ובעקבות הסכמי פינוי בין רוסיה למורדים באזורים שונים בסוריה באביב 2018, התמלא מחוז אידליב בעקורים מכל רחבי המדינה.
ההתכתשויות האלימות באותו מחוז בין סוריה לטורקיה (אוקטובר 2019 – מרס 2020) הביאו לכך שמספר עצום – כ־1.5 מיליון סורים – נמלטו למחנות פליטים בשטחים שכבשה טורקיה מסוריה. כאן יש לציין: טלאע מצייר תמונה שממנה עולה כי הגורם הבלעדי לתופעת הפליטים והעקורים הסורים הוא התפיסה של משטר אסד ושל בעלות בריתו ש"אלימות שיטתית היא הגישה היעילה ביותר לדיכוי ההתקוממות". אלא שאפילו המקורות שאליהם מפנה טלאע במאמרו מכירים בכך שגם יריבי המשטר, ובהם המדינה האסלאמית והמיליציה הכורדית YPG, נטלו תפקיד לא מבוטל בעקירת תושבים מבתיהם.
הקהילה הבין-לאומית לא מעניקה תקווה
ניתן היה לצפות שבעיה הומאניטארית בהיקף ובמשך הללו תעמוד בראש סדר היום של כל דיון בעתידה הפוליטי של סוריה, אלא שלא כאלה הם פני הדברים. מאמצי ההסדרה שמפעילה הקהילייה הבין־לאומית נעים בשני צירים: שמירה על היציבות באזור והימנעות מפגיעה באינטרסים של הגורמים המעורבים בסכסוך; ומתן מענה הומאניטארי לסבלם של האזרחים הסורים. אף אחד משני הצירים הללו אינו צופן בחובו תקווה לשיבה מלאה של הפליטים ושל העקורים הסורים לבתיהם. מגמה זו מתבטאת גם בסדר היום של האו"ם ושל הקהילייה הבין־לאומית בנוגע למשבר. מאז תחילת המשבר, רק החלטת או"ם אחת – UNSCR 2254 (2015) הדגישה את חשיבות השיבה של הפליטים ושל העקורים לבתיהם. לאורך כל שיחות השלום שקוימו בשנות המשבר בחסות האו"ם, רק פעם אחת נקבעה מסגרת זמן לדיון בשיבת הפליטים והעקורים – וגם הוא לא התקיים.
בראייתו של טלאע, גם בהקשר השיח הפוליטי על עתידה של סוריה, מצטיינת רוסיה בהשפעתה השלילית. ראשית, היא מבקשת לחבל בהצלחת השיחות בחסות האו"ם במגוון דרכים כדי להוריד מן הפרק אפשרות של חילופי שלטון בסוריה – תנאי לפתרון בעיית הפליטים והעקורים. נוסף על כך, פעילותה הצבאית של רוסיה במחוזות סוריה השונים, ובפרט באידליב, מחלישה את האופוזיציה למשטר אסד ומערערת את שליטתה בשטח וממילא את יכולתה לנהל משא ומתן בעל משמעות עם המשטר. ההגמוניה המתבססת והולכת של רוסיה בזירה הסורית והמדיניות הפסיבית של ארה"ב ושל מדינות אירופה, מלמדות שמגמה זו שאליה נוטה הדיון בעתיד הפוליטי של סוריה תלך ותחריף.
תמונה עגמומית נשקפת כשבוחנים את מאמצי הגישור של הקהילייה הבין־לאומית. עגמומית לא פחות היא תמונת מצבם של מעט הפליטים והעקורים שהצליחו לשוב לבתיהם בסוריה לאחר שעזבו אותם. מדובר בכ־360,000 פליטים ששבו מטורקיה לשטחים שכבשה האחרונה בצפון סוריה, ובעוד כרבע מיליון ששבו למדינה מלבנון ומירדן בתיאום עם מנגנוני משטר אסד. מספר דומה של עקורים שבו לבתיהם עד שנת 2019, במרבית המקרים אל שטחים שהמשטר חידש את שליטתו בהם. שיעורי החזרה הנמוכים הללו נובעים, לדעת טלאע, מן העובדה שלמרות הצהרותיו, משטר אסד כלל אינו רוצה בשיבתם של מי שנתפסים בעיניו כאיום על שלטונו וכמעמסה על משאביו. עקורים ששבים בכל זאת לבתיהם בשטחי המשטר אינם מקבלים שום ערובה לביטחונם ולמחייתם; הם עושים זאת בשל הקושי הבלתי נסבל של החיים במחוזות המארחים שהתשתיות והמנהל בהם אינם ערוכים להכיל עקורים ושהסכנה הביטחונית בהם כבדה מנשוא.
אולם למרות תנאי האירוח הקשים, השבים הם המיעוט. מרבית מי שנעקרו מהשטחים שכבש המשטר ממשיכים לחיות כעקורים וכפליטים גם שנים לאחר שוך הלחימה. פחד וייאוש הם שמניעים אותם לנהוג באופן זה: הם חוששים מהתגלעות מחודשת של מעשי האלימות ומגיוס בכפייה לצבא המשטר; הם ספקניים לגבי אפשרות של שיקום התשתיות ומבני המגורים ההרוסים ולגבי היתכנות של שיפור בכלכלה; והם מיואשים נוכח המצב הביטחוני המעורער ומהיעדר תנאי חיים בסיסיים כמו אספקת מזון ומי שתייה, חשמל, מערכות חינוך ובריאות ואפשרויות פרנסה.
שני הגורמים שישפיעו על גורל הפליטים
מה יעלה, אם כן, בגורלם של מיליוני הפליטים והעקורים שגורשו מבתיהם או שעזבו אותם בעקבות לחימה עקובה מדם, שנזנחו בכל דיון על עתידה של סוריה, שחיים שנים חיי ייאוש בתנאים קשים במדינות ובמחוזות שאינם ערוכים לארחם? לדעת טלאע, שני תבחינים יקבעו את התשובה לשאלה זו: מדיניותם של הגורמים הזרים המעורבים בסכסוך בנוגע לסוגיית הפליטים והעקורים; וההתפתחויות הגיאו־אסטרטגיות בשטחה של סוריה. לטלאע תחזית קודרת לגבי שניהם.
אשר לגורמים הזרים המעורבים במלחמת האזרחים בסוריה, נראה שהם אינם פועלים באופן משמעותי למען הפליטים. במישור הפומבי, רוסיה נצמדת לעמדתה שמשבר הפליטים הוא אשמתה הבלעדית של האופוזיציה, והוא יבוא על פתרונו רק עם נסיגת האופוזיציה מתביעותיה הפוליטיות. למרות זאת, השיקה רוסיה בקיץ 2018 את "התוכנית הרוסית להשבת הפליטים למולדת", תוכנית השבת פליטים שמטרתה האמיתית לשוות למשטר אסד תדמית נאורה ומכילה.
התוכנית נחלה כישלון חרוץ: לפי הנתונים הרשמיים שפרסם משרד ההגנה הרוסי, רק כחצי מיליון פליטים – מתוך מספר יעד כפול – שבו לסוריה, ונראה שהמספר האמיתי נמוך בהרבה. בפועל, מתחת למעטה הרטוריקה והמניפולציות היחצ"ניות, רוסיה מבקשת מחד גיסא להבטיח שהפליטים והעקורים לא יהפכו לכלי פוליטי ביד האופוזיציה ולא יסכלו את החזון שלה בנוגע לסוריה, ומאידך גיסא, היא מבקשת לעשות שימוש בפליטים כמנוף לחץ על המדינות המארחות וככלי להשבת הלגיטימיות של משטר אסד.
צינית לא פחות היא עמדת הקהילייה הבין־לאומית ובייחוד מדינות "הקבוצה המצומצמת לענייני סוריה", פורום שחברות בו ארה"ב, בריטניה, צרפת, סעודיה, מצרים וירדן. האחרונות מבקשות להושיב את משטר אסד לשולחן המשא ומתן הפוליטי בחסות האו"ם עם האופוזיציה, ולדידן זהו תנאי לכל מהלך של השבת פליטים, סיוע בשיקומה של סוריה והסרת הסנקציות הכלכליות. אלא שזו רק מראית עין; בפועל, מלבד הודעות גינוי רפות, המדינות הללו אינן פועלות נוכח אף עקירה וגירוש של תושבים. לדעת טלאע, עצם מעורבותן בסוגיה הסורית הוא תוצר לוואי של מאבקן בארגון המדינה האסלאמית בעבר ובאיראן בהווה, והתביעות שלהן מהמשטר הסורי הן רק כלי לניגוח רוסיה. היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל הם הארגונים הבין־לאומיים למען הפליטים; אולם תרומתם לבעיית הפליטים היא טיפה בים.
השוט של טורקיה
גם טורקיה, שדווקא פתחה את שעריה לפליטים מסוריה בתחילת המשבר, מפגינה כיום מדיניות אמביוולנטית בנושא. במענה להפצרות האיחוד האירופי שלא לאפשר לפליטים סורים לעבור משטחה לאירופה, ובעד תמורה כספית, היא סגרה את גבולה עם האיחוד למעבר פליטים בשנת 2015. לאחר שכבשה שטחים בצפון סוריה בשורה של מבצעים צבאיים בשנים האחרונות, טענה טורקיה שאפשרה למאות אלפי פליטים סורים שחיים בשטחה לשוב לסוריה "מרצון", רצון שהיו מי שהטילו ספק באותנטיות שלו.
כיום, טורקיה שואפת להגדיל את מספר הסורים ששבים ממנה לשטחים שכבשה בצפון סוריה – לשלושה מיליון, אך היא ממשיכה לטעון שאין בכוונתה לגרש ולו פליט סורי אחד בחזרה לארצו. נוסף על כך, כל אימת שמתגלעות מחלוקות בינה לבין האיחוד האירופי בנושאים שונים, טורקיה מאיימת לאפשר לפליטים הסורים בשטחה להגר לאירופה. טלאע מסכם: "למרות הרטוריקה ההומניטארית, מדינות העולם והאזור רואות בסוגיית הפליטים והעקורים קלף משחק בשירות מטרות צבאיות ופוליטיות; ואילו הפליטים עצמם שבויים בידי מחלוקות פוליטיות שלא תבואנה על פתרונן בעתיד הנראה לעין".
אשר להתפתחויות הגיאו־אסטרטגיות העתידיות בתוך סוריה, ניתן לסווגן לשני תרחישים עיקריים. במסגרת הראשון, המצב הביטחוני בסוריה יתייצב כפי שהוא כיום. בצפון מזרח המדינה תוקם ישות פוליטית אוטונומית בחסות ארצות הברית שתשרת את האינטרס האמריקני באזור, ואילו בצפון-מערב המדינה, טורקיה תחיל באופן זהיר, בתיאום עם רוסיה, את שליטתה על האזורים שבשליטת האופוזיציה במחוז אידליב.
למרות מראית העין של ביטחון ויציבות שגלומים בתרחיש זה, הוא איננו אופטימי. היות שלא צפוי פתרון אמיתי של הסכסוך בסוריה בשל הקצר בתקשורת בין ארה"ב לרוסיה, ממילא הפתרון המירבי שייתכן לבעיית הפליטים והעקורים הוא שיפור תנאי המחיה שלהם במדינות ובמחוזות המארחים. זהו תרחיש פסימי למדי, אך לא יותר מן החלופה שמשטר אסד, בתמיכתה הצבאית של רוסיה, ישתלט על כל שטחי סוריה. או אז יפתח המשטר במשא ומתן עתיר סחבת וגרירת רגליים עם האופוזיציה על שינויים פוליטיים; אולם הוא יהיה נכון בו לוויתורים קוסמטיים בלבד וגם זאת רק כדי להשיג הכרה בלגיטימיות שלו מן הקהילייה הבין־לאומית. במצב כזה, שיבת מי מהפליטים ומהעקורים תיגנז לעד ועימה התקוות לשיקום העם הסורי ולפיוס לאומי.
מן התרחישים הללו עולה שכך או אחרת, אין תקווה אמיתית לשיבת הפליטים והעקורים הסורים לאזורים שבהם חיו לפני מלחמת האזרחים. בהיעדר גורמים שביכולתם וברצונם לאכוף את החוק הבין־לאומי הקורא לאפשר שיבת פליטים ועקורים לביתם, שיבה כזו תלויה רק ברצונו הטוב של משטר אסד. ואילו זה האחרון, שבנאום בשנת 2017 אמר שכתוצאה ממלחמת האזרחים, סוריה נעשתה מדינה בריאה והומוגנית יותר, בוודאי לא יקבל בזרועות פתוחות את מי שבעיניו הם המרים שבאויביו.
אלא שלדעת טלאע זה איננו סוף הסיפור. הטרגדיה האנושית הכרוכה במשבר זה וההשלכות החברתיות והביטחוניות שלו ממשיכות להדהד, וימשיכו להדהד כל עוד לא תמומש תוכנית ברורה לשיבת הפליטים והעקורים ולקליטתם באזורי מגוריהם. אחרת, לא ישרור לעולם שלום בסוריה; "השינוי הדמוגרפי שגרר איתו הסכסוך הזה ימשיך ללבות את הלהבות". טלאע חותם בקריאה לכל המעורבים בסכסוך על רבדיו השונים לחדול משימוש פוליטי ציני בפליטים ובעקורים ולהעלות את הסוגיה לראש סדר העדיפויות. "לא ייתכן", הוא מזכיר, "שמדינה חדשה או משטר חדש יקומו בסוריה בשעה שיותר ממחצית מבנות ומבני העם הסורי הם פליטים ועקורים".
