חלפו כבר שלוש שנים מאז תפס הטליבאן בחזרה את השלטון, והמנהיג הייבתוללה אח'ונדזאדה מחזיק בו באופן יציב לאחר נסיגת כוחות צבא ארה"ב מאפגניסטן. בתקופת שלטונו של אח'ונדזאדה נעשה השלטון אף בדלני יותר, וחיזק את ההעדפה לפשטונים (הזרם הסוני שאליו גם אנשי הטליבאן עצמם משתייכים) בכל התחומים. אומנם המצב הכלכלי במדינה קשה, ולמעלה מ־90% מהאפגנים סובלים מעוני ומחוסר ביטחון תזונתי, אך כרגע לא נשקפת למדינה סכנה של קריסה כלכלית.
בסקירה פרי עטה של ואנדה פלבאב-בראון, חוקרת במכון ברוקינגס למדיניות חברתית, היא בוחנת היבטים שונים של שלטון הטליבאן הנוכחי באפגניסטן, כולל מבנה השלטון, יחסי החוץ שלו והגורמים השונים שחברים בו. מסקירתה עולה כי באופן כללי, הטליבאן מצליח לייצר נורמליזציה של גורמים רבים, גם במערב, כלפי הארגון, ואלה מוכנים לנהל איתו יחסים כלשהם, גם אם לא להכיר בו כמשטר לגיטימי.
מדובר במדינה במצב שהכותבת מגדירה כ"אפרטהייד מגדרי" – ילדות אינן זכאיות לרכוש השכלה מעבר לבית ספר יסודי, ומוטלות הגבלות רבות על חירותן של נשים לעבוד או לנוע ממקום למקום
מבנה שלטון הטליבאן
הנהגת הטליבאן כוללת בתוכה שני פלגים: הפלג האידאולוגי-דוגמטי, שהמנהיג אח'ונדזאדה משתייך אליו, לצד הפלג הפרגמטי וה"מתון" יותר, שהחברים בו צנועים יותר בדרישותיהם ליישם את חוקי השריעה, וכן מביעים פתיחות יתרה לקיום יחסים כלשהם עם המערב. המנהיג הנוכחי משתייך כאמור לחלק הדוגמטי, מה שמכתיב את מדיניות המשטר, וניסיונותיהם של הגורמים הפרגמטיים יותר לרסן אותו עולים בתוהו.
גנרלים, פוליטיקאים ודמויות אחרות המזוהים עם המשטר הקודם של אפגניסטן שהתקיים בזמן הכיבוש האמריקאי, הם כמובן מחוץ לתחום במשטרו של אח'ונדזאדה. בהתאם למגמת הבדלנות הפשטונית, גם גורמים בטליבאן שאינם פשטונים סולקו מתפקידיהם או הורדו בדרגות לתפקידים זוטרים יותר. המשטר החדש אף הקים מועצות דתיות מקומיות ברחבי המדינה כדי ליישם את המדיניות בשטח ולפקח על גורמים מקומיים.
מדיניות משטר הטליבאן, באופן לא־מפתיע, פוגעת משמעותית בזכויות אדם כגון חופש הביטוי וחופש המחאה. כמו כן, מדובר במדינה במצב שהכותבת מגדירה כ"אפרטהייד מגדרי" – ילדות אינן זכאיות לרכוש השכלה מעבר לבית ספר יסודי, ומוטלות הגבלות רבות על חירותן של נשים לעבוד או לנוע ממקום למקום. המדיניות שאח'ונדזאדה מתווה היא קיצונית במיוחד בהקשר זה, אפילו בהשוואה למשטרים דתיים אוטוריטריים אחרים. עם זאת, לא כל ההגבלות נאכפות בפועל בכל האזורים.
כלכלה: משבר בצל הסנקציות
כלכלת אפגניסטן מצויה במשבר עקב הטלת סנקציות מצד המערב. משבר זה מתבטא בין היתר בירידה דרסטית של בין 20% ל־30% בתמ"ג בין השנים 2023-2021. לפחות 23 מיליון אפגנים, שהם יותר ממחצית מהאוכלוסייה, זקוקים לסיוע הומניטרי. מנגד, ראוי לציין שהשלטון הקודם באפגניסטן התאפיין אף הוא בשחיתות רבה, שהטליבאן הצליח למגר די ביעילות, ובכך להגדיל את ההכנסות ממיסים ולקיים מסחר פעיל, כולל יצוא פחם לפקסיטן ויצוא של מינרלים בשווי של 1.9 מיליארד דולר.
מקור הכנסה נוסף שנפגע בעקבות המשטר החדש הוא מכירת אופיום. אח'ונדזאדה פעל באופן נחוש מאוד נגד גידול פרג האופיום, וגידולו אכן צנח ב־95%, אך הדבר גרם להידרדרות המצב הכלכלי של האפגנים – 450 אלף מקומות עבודה למעשה בוטלו, מה שעלה כ־1.3 מיליארד דולר למשק האפגני. צעד זה אף העלה מאוד את הערך של הרואין, שמאגרים שלו מוחזקים בידי מקורבים לשלטון. נכון לעכשיו, חל איסור למכור הרואין, אך אם מחזיקיו יחלו להתרעם על כך, הדבר עלול להוביל לקרע בינם לבין המנהיג וייתכן שאף לשינוי המדיניות.
יחסי חוץ
חרף ההתנגדות החריפה בעולם המערבי לשלטון הטליבאן, שכנותיה של אפגניסטן – וכן מדינות כגון סין ורוסיה – מהדקות קשרים עם המשטר על אף חילוקי דעות בנושאים רבים. פקיסטן למשל נמצאת בקשרים טובים עם משטר הטליבאן על אף שאינה מרוצה מהמאמצים הזעומים בלבד שהטליבאן עושה נגד הזרם הפקסטיני של הטליבאן, TTP – שלמרות שמם אינם בדיוק חלק מהטליבאן.
למדינות השכנות של אפגניסטן יש אינטרס לשמור על יחסים טובים עם משטר הטליבאן גם לטובת השלמתם של פרויקטים אזוריים, במיוחד בנושאי תשתיות כגון פרויקט צינור הגז של טורקמניסטן, אפגניסטן, פקיסטן והודו (TAPI) או פרויקט העברת חשמל של מרכז ודרום אסיה (CASA-1000), שמטרתו להעביר עודפי חשמל מקירגיסטן וטג'יקיסטן לאפגניסטן ולפקיסטן. הפרויקט החל ב־2016 ואמור להסתיים ב־2025. המדינות המעורבות מנסות להחיות פרויקטים אלה, שהחלו בתקופת השליטה האמריקאית, גם מול משטר הטליבאן.
בפרויקט החשמל למשל, כבר כמעט הושלמו החלקים שעוברים בכל שאר המדינות, ועל כן מדינות האזור אינן מעוניינות לוותר על המעורבות של אפגניסטן, שנדרשת לצורך השלמת הפרויקט. אפילו טג'יקיסטן, שמפגינה עוינות רבה יותר משכנותיה כלפי משטר הטליבאן, ומארחת בשטחה אופוזיציה של אפגנים ממוצא טג'יקי שמתנגדים למשטר הטלביאן, אינה מוכנה לוותר על הפרויקט 1000-CASA.
בפועל הקשרים הדיפלומטיים באזור הולכים ומתעצמים. אולי נקודת הציון החשובה ביותר בהקשר זה היא ההכרה של סין בשגריר האפגני מטעם הטליבאן
ברמה המעט יותר גלובלית, ניתן לציין את הודו, ששומרת על יחסים מוגבלים אבל יציבים עם משטר הטליבאן, בעיקר במטרה למנוע איומי טרור מצד אפגניסטן. שלטון הטליבאן מקיים גם מסחר בהיקף מוגבל עם סין, ואפגניסטן אמורה להיכלל בפרויקטים עתידיים במסגרת יוזמת "החגורה והדרך" של סין. עם זאת, אפגניסטן מאוכזבת כבר שנים רבות מחוסר ההשקעה בפועל של סין במיזמים במדינה. למשל, ביולי השנה התרחש – בפעם העשירית לערך – טקס הפתיחה של מכרה הנחושת איינק מאס, שבו סין מחזיקה כבר כ־15 שנה ברישיון כרייה שהיא אינה מממשת.
אף אחת מן המדינות שצוינו לא הכירה באופן רשמי בשלטון הטליבאן, אולם בפועל הקשרים הדיפלומטיים באזור הולכים ומתעצמים. אולי נקודת הציון החשובה ביותר בהקשר זה היא ההכרה של סין בשגריר האפגני מטעם הטליבאן לצד פתיחת שגרירויות של כמה מדינות בקאבול.
שחקנית מרכזית נוספת באזור היא איראן, שלמרות היותה מדינה שיעית, נהנית מקרבה יחסית רבה לאח'ונדזאדה הסוני ולשלטונו. עם זאת, איראן עדיין לא הצליחה לממש אינטרס חשוב במיוחד שלה מול אפגניסטן – והוא פתרון למשבר המים האיראני. חרף התנגדות איראן ומאמציה הדיפלומטיים, האפגנים עדיין בונים סכרים שמקשים את מעבר המים לאיראן.
מניעת טרור: בעיקר מחוץ
דיכוי טרור נותר האינטרס העליון של מדינות האזור, וכמובן גם של ארצות הברית. הטליבאן עקבי במדיניות שלו “למנוע טרור", כלומר למנוע מתקפות מחוץ למדינה, אבל לא למנוע את הנוכחות של קבוצות טרוריסטים בתוך אפגניסטן. לוחמים זרים ממשיכים להגיע למדינה ולעבור הכשרות בבתי ספר דתיים רדיקליים. איראן, למשל, מגייסת לוחמים לפעולות ה"התנגדות" שלה מקרב פליטים אפגנים באיראן.
באופן טבעי, משטר הטליבאן עצמו כן מעוניין לדכא ארגוני טרור שאינם תואמים את האינטרסים שלו. כך, שלטונו של אח'ונדזאדה פועל נגד ארגון המדינה האסלאמית בפרובינציית ח'וראסאן (ISKP), שהוא ארגון טרור בין־לאומי ויריב של הטליבאן והשואף להקים ח'ליפות אסלאמית על פי חוקי השריעה. בשלב מסוים ISKP אף הצליחו לכבוש שטחים מידי הטליבאן, אך מאז איבדו אותם.
פאנל מומחים של האו"ם פרסם ב־2023 דו"ח מטריד שממנו עולה כי היכולות של אל־קאעדה באפגניסטן מתחדשות
שלטון הטליבאן שרף את קשריו עם המודיעין הפקיסטני בכך שסירב להסגיר פעילים מ־TTP. הסיבה לכך שהטליבאן האפגני אינו מעוניין להילחם בטליבאן הפקיסטני אינה נעוצה בהסכמה אידאולוגית בין הארגונים אלא דווקא באינטרסים צרים יותר – אנשי הפלג הפקיסטני באפגניסטן קשורים בקשרי משפחה לחברי ISKP, ורדיפה של אנשי הטליבאן הפקיסטני עשויה להוביל ליצירת שיתוף פעולה בין הארגונים.
באשר לארגון הטרור אל־קאעדה, שחיסולו עמד בבסיס הפלישה האמריקאית לאפגניסטן מלכתחילה, פאנל מומחים של האו"ם פרסם ב־2023 דו"ח מטריד שממנו עולה כי היכולות של אל־קאעדה באפגניסטן מתחדשות, והדבר מגביר את הסיכוי להתקפות טרור עולמיות. עם זאת, המודיעין האמריקאי התנגד בתוקף למסקנות אלה.
האינטרסים האמריקאיים
בסופה של הסקירה, הכותבת עוברת לדון באינטרסים של ארצות הברית באפגניסטן וביכולתה לממשם אל מול השלטון הנוכחי. לטענתה, המטרה המרכזית של ארצות הברית באזור היא מיגור טרור, והדרך הטובה ביותר לפעול למען מטרה זו היא לייצר יחסים מוגבלים עם שלטון הטליבאן, תוך שמירה על נתיב תקשורת עם הפלג הפרגמטי יותר בארגון. אם יחסי הכוחות בתוך הארגון ישתנו לטובת הגורמים הפרגמטיים, הרי שמדיניות כזו מצד האמריקאים עשויה להשתלם בהמשך.
כמובן, אין סתירה בין אסטרטגיה זו להמשך דיון עם גורמים אפגניים מהמשטר הישן שכעת נמצאים בגלות, בפרט עם אלה שלא נודעו כנגועים בשחיתות או בהפרות בוטות של זכויות אדם.
המסקנה היא שבעוד ארצות הברית ממשיכה לתבוע זכויות אדם וזכויות נשים, אין לה יכולת השפעה ממשית על נושאים כאלה כל עוד הטליבאן בשלטון, ולכן אין טעם לפסול את היחסים עם אפגניסטן תחת שלטון הטליבאן. האמריקאים כן יכולים לנקוט יוזמות שונות כגון לימודים מקוונים לנשים או מתן סיוע רפואי והומניטרי לאזרחים, אך מצב שבו שלטון הטליבאן יקרוס אינו בהכרח רצוי להם. מדוע?
אם נבחן זאת בצורה הצינית ביותר, הרי שמלחמת אזרחים באפגניסטן לא תעזור במיגור הטרור, ורק תגדיל את זרם המהגרים למערב. בעיניים קצת פחות שיפוטיות, ניתן לטעון שבידוד הטליבאן בזירה הבין־לאומית ככל הנראה לא ישפר את זכויות האדם באפגניסטן כך או אחרת, אלא רק ימנע מארה"ב הזדמנויות להשפיע על האזור – הזדמנויות שסין, רוסיה או איראן לא יהססו לנצל.
