מאז ההכרזה על הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, ואחריהם בין ישראל לבחרין, פרץ ברשתות החברתיות ובתקשורת גל חדש ומרושע של ביקורת הדדית בין פלסטינים לאנשי המפרץ. גל זה אינו רק תגובה להסכמים עם ישראל, אלא גם ביטוי למתחים עמוקים יותר המתפתחים בין העמים האלה במשך השנים. העובדה שהמתח הזה איננו רק בין הפלסטינים למדינות שנרמלו את יחסיהן עם ישראל, אלא זולג גם לערב הסעודית, לכווית, ובמידה פחותה לעומאן ולקטר, מוכיחה שהוא אינו חדש.
הרשות הפלסטינית הגיבה להסכמים בגינוי מיידי, הכריזה שהמהלך הוא בגידה, והשיבה את שגריריה מאבו דאבי וממנאמה לגדה המערבית. בכירים רבים ברשות טענו כי ההסכם הוא "סכין בגב המאבק הפלסטיני", וחלקם תמכו במפגינים שמילאו את הרחובות ושרפו תמונות של שליטי המפרץ, וקראו לנתק קשרים עם חלק ממדינת המפרץ השכנות. היו גם קולות שהכירו בערך האסטרטגי של ההסכמים מבחינתם של האמירותים והבחרינים, אך גם הם הביעו ציפייה שמדינות אלו יתמכו בפלסטינים תמיכה דיפלומטית ויביעו התנגדות למציאות האלימה של הכיבוש.
משתמשי מדיה החברתית באיחוד האמירויות, ובעוד מדינות במפרץ, קיבלו את התגובות הפלסטיניות הרשמיות בבוז, והובילו להתעוררות של התנגדות לפלסטינים. התנגדות זו מתבססת על רגשות שליליים שהחלו כבר עם תמיכתו של ערפאת בפלישתו של סדאם חוסיין לכווית ב־1990, וטופחו במסעות הסברה תקשורתיים נרחבים שהוביל משרד החוץ הישראלי. את המתח הזה הניעה גם הצעתו של טראמפ למוסדות הדתיים הסעודיים לשלוט במוקדים הקדושים בירושלים כחלק מעסקת המאה, וגם התקרית באפריל 2020, שבה לעג קריקטוריסט פלסטיני להסתמכותם של הסעודים על מחירי הנפט הגבוהים, תקרית שהובילה לקמפיין תקשורתי שבו הכריזו מאות אלפי משתמשים סעודיים ברשתות החברתיות ש"#פלסטין איננה ענייני". הסיסמה הזאת, ועוד הצהרות מתנגדות, הציפו את הרשת לאחר ההצהרה על הסכמי אברהם.
אכן, סכסוך זה יצר במפרץ גל של שיח המעריך מחדש את המאבק הפלסטיני. בתגובה להצהרות הפלסטיניות הרשמיות ולהפגנות, פרצו קולות מפרציים בטוויטר, בטיקטוק ובאינסטגרם בביקורת על שחיתות ההנהגה הפלסטינית, על חוסר ההערכה של הפלסטינים לשנים של תמיכה כספית וערכית, ועל השימוש ב"בעיה" הפלסטינית לגריפת רווחים כספיים אישיים. השיח לא הוגבל למדיה החברתית, וכמה ממנהיגי המפרץ, כמו הנסיך הסעודי בנדר בן סולטן, מתחו ביקורת פומבית חריפה על ההנהגה הפלסטינית, וכך גם אינטלקטואלים ועיתונאים נוספים. קולות רבים ברשתות ובעיתונות קראו להפסקת היחס המיוחד למאבק הפלסטיני, וטענו שלאנשי המפרץ יש סוגיות מקומיות חשובות יותר להתמודד איתן. אכן, הרבה מהשיח הביקורתי כלפי הפלסטינים כוון לרשות ולהנהגה, וכלפי השימוש בנושא הפלסטיני כמטרה פוליטית, ולאו דווקא כלפי העם הפלסטיני עצמו. נוסף על כך, קמפיינים חדשים בתקשורת, כמו ההצהרה "פלסטין היא עניין לאנשים חופשיים", נעשו פופולריים גם במדיה החברתית וגם בתקשורת, ורבים טענו כי סוגיית פלסטין דומה לכל מקרה של דיכוי ברחבי העולם – טענה המעידה על מהפכה בתפיסת הסוגיה.
מן הצד השני ביקרו פלסטינים ברשתות החברתיות את המדינות שחתמו הסכמים עם ישראל על הסתמכותן על תמיכה פוליטית אמריקאית, על נטישתן את אחיהן הערבים, ועל חוסר יכולתן לעמוד בפני השפעתה הגוברת של ישראל באזור. קולות רבים מתחו ביקורת גם על מדינות שלא חתמו על הסכמים עם ישראל, ובמיוחד על ערב הסעודית, וטענו כי "#נורמליזציה היא בגידה". אינטלקטואלים ערבים בולטים התומכים במאבק הפלסטיני אף הציעו שהתקפות מוצלחות על ערב הסעודית יכולות להיחשב ניצחון של המאבק הפלסטיני בגלל נטישת הסעודיים את אחיהם הפלסטינים.
הכעס על הגינוי הרשמי של הפלסטינים את ההסכמים לא נשאר ברמה העממית, וגורם רשמי של מועצת שיתוף הפעולה במפרץ, GCC, דרש התנצלות מהרשות והדגיש את עמדתו בעד פתרון שתי המדינות על פי יוזמת השלום הערבית משנת 2002 שהציעה ערב הסעודית. הרשות אכן התנצלה על חוסר הכבוד לתמיכה הרבה שקיבלה בעשורים האחרונים. אם כן, במציאות החדשה הפלסטינים מרגישים שאיבדו את קלף המיקוח האחרון שלהם במאבק עם ישראל – נורמליזציה עם מדינות האזור. אף על פי שיחסים כלכליים ואחרים בין ישראל למפרץ מתנהלים כבר למעלה משני עשורים, החותמת הרשמית עליהם מעידה על הפסד של ההנהגה הפלסטינית. "מציאות חדשה זו היא הזדמנות לבני העם הפלסטינים, אבל הפסד גדול להנהגה. היא יכולה לקרב אותנו למציאות משותפת, שבה אפשר להעלות על הדעת פתרון של מדינה אחת דמוקרטית, שמשמעותו היא התמוטטות הרשות", הצהיר עלי אל־שאווה, עורך דין פלסטיני שחי ועובד באבו דאבי.
הדחייה הפלסטינית את הנורמליזציה גרמה למשבר זהות ולניסיונות של הגנה עצמית בקרב הפלסטינים החיים באמירויות, והם נקטו צעדי למיניהם כדי להוכיח את נאמנותם למארחת שלהם. למשל, כדי לבטא את מחויבותם השיקה קהילה של פלסטינים המתגוררים באמירויות את "מועדון החברות האמירויות–פלסטין". באירוע ההשקה הצהיר עבדאללה בן זייד, שר החוץ האמירותי, כי אבו דאבי נותרה מחויבת לפתרון הסכסוך ולהבאת הצדק לפלסטין וההסכם לא ישפיע על עמדה זו. מועדון החברות הזה עדיין פעיל באמירויות, אבל הוא זוכה לעוקבים מעטים ולמעט תמיכה רשמית.
עם זאת, קולות משני הצדדים ממשיכים להביע כבוד הדדי, הערכה ותמיכה, ויוזמות פרטיות של אנשי עסקים אמירותים וסעודיים מביעות נכונות להשקיע בכלכלה הפלסטינית ולחזק את הגורמים העממיים בלי שהכסף ינותב להנהגה. ״לאחר שנים של תמיכה בפלסטינים דרך מתן כסף להנהגה, אנחנו רוצים למצוא דרכים חדשות לתמוך בעם הפלסטיני עצמו", הצהיר אחמד אל־חמאדי, איש עסקים ותיק משארג'ה. המעבר מ"סיוע" להשקעה פרטית קשור גם הוא, כמובן, לאובדן האמון בהנהגה הפלסטינית (ואולי גם להנהגה האזורית בכלל), אך הוא גם מעיד על המהפכה ביחס לנושא הפלסטיני – מסוגיה פוליטית לעניין הומניטרי.
כמו כן, עדיין יש במפרץ קולות הדוחים את שיתופי פעולה עם ישראל, אך אינם מבקרים את ההסכמים עצמם. רבים מהבחרינים הביעו חוסר שביעות רצון מהנורמליזציה מאז הכרזתה, ובעת האחרונה נשמעים גם קולות אמירותיים ביקורתיים, גם מקרב המשפחה השולטת. נוסף על כך, העמדה הרשמית של האמירויות ובחרין היא עדיין תמיכה בפתרון של שתי מדינות ושיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, לרבות השמעת הצהרות ממשלתיות הקוראות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית (אם כי הן אינן נוקטות צעדים מפורשים לקידום החזון הזה).
גם מהצד הפלסטיני ניכרים רצון ויוזמה לנצל הזדמנויות במציאות שנוצרה. יוזמות פלסטיניות–ישראליות רבות מבקשות תמיכה פרטית מהמפרץ, וקרן השקעות חדשה, המתמקדת בחברות הזנק (סטארטאפים) פלסטיניים, גייסה מיליוני דולרים ממשקיעים פרטיים בערב הסעודית ובאמירויות. השאלה החשובה היא אם הרצון "לעבוד עם המציאות" מחייב את הפלסטינים לוותר על זכותם להגדרה עצמית. האם התמיכה הכלכלית החדשה מהמפרץ נועדה למעשה לשפר את איכות החיים של פלסטינים החיים תחת הכיבוש, ובכך להנציח את המצב? או שמא היא תוכל להוביל צעירים ויזמים חברתיים פלסטינים לפתח מעמד חדש של מנהיגים פלסטינים?
