מהו האיזון הרצוי בין פוליטיקה למוסר בפעילותם של ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים, והאם הוא מתקיים? כיצד יכולה תנועת התנגדות לשלב בין אידיאולוגיה לפוליטיקה? על שאלות גדולות אלה מנסה להשיב מועתז אל־ח'טיב, ד"ר לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת חמד בן ח'ליפה בקטאר, במאמרו שפורסם באל־ג'זירה נט. עמדתו של אל־ח'טיב קובעת בעיקרה כי התמקדות של הפלסטינים במאבקם בלבד אינה מעשה מוסרי. טענה זו מבקר מוניר שפיק, הוגה דעות פלסטיני, שבמאמר שפורסם באותו אתר מותח ביקורת נחרצת על נקודות מרכזיות במאמרו של אל־ח'טיב.
אל־ח'טיב פותח באזכור שיחתו משנת 2011 עם ד"ר רמדאן עבדאללה שלח, שהיה עד מותו מזכ"ל ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. השיחה עסקה בעמדתה של תנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לגבי המהפכה בסוריה – התנועה החשיבה את המהפכה "עניין פנימי" של הסורים, ולכן העדיפה לשתוק. עם זאת, שלח הביע את תקוותו כי לא תתרחש התערבות בין־לאומית בסוריה, שכן במקרה כזה תנועת הג'יהאד האסלאמי לא תוכל להימנע מנקיטת עמדה.
שיחה זו מובילה את אל־ח'טיב לשאלה הסבוכה העומדת במרכז המאמר, והיא טיב הקשר בין פוליטיקה למוסר בתנועות ההתנגדות הפלסטיניות. בניגוד לחמאס, המתאפיין בגישה פרגמאטית יותר, תנועת הג'יהאד האסלאמי ידועה באופייה האידיאולוגי. זהו למעשה הגורם שהיווה את הסיבה להיווסדה; ד"ר פתחי א־שקאקי עזב את האחים המוסלמים בסוף שנות השבעים מפני שראה חשיבות בהתנגדות צבאית לכיבוש. שלח הגדיר את הארגון כארגון לוחם על פי צו ההלכה, ולא כארגון פוליטי שפועל בצינורות של משא ומתן. המלחמה באויב שקולה מבחינתו בחשיבותה למצוות כגון הצום והתפילה. ככזו, הלחימה היא חובה מוסרית, ואנשי הארגון אינם יכולים לבחור בדרך שלוקחת בחשבון שיקולים של רווח והפסד או של תועלת אישית. אל־ח'טיב טוען כי ההשוואה בין החובה לשחרר את פלסטין והחובה לצום או להתפלל היא נכונה מצד אחד, אך בעייתית מצד שני, שכן חובת התפילה רלוונטית בדרך כלל לזמן ולמרחב מתאים.
המלכוד הפוליטי-מוסרי
ואולם, מהפכות האביב הערבי, ובפרט המלחמה בסוריה, העמידו את ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים בפני דילמה מוסרית, שבאה לידי ביטוי בנקיטת עמדה כלפי המתרחש. תנועות אלה, שנתמכות כלכלית על ידי משטר אסד בסוריה ועל ידי איראן, מצויות במלכוד: אם יתמכו במחאה של המורדים – הן יאבדו את התומכים הראשיים שלהם, ואם לא, יהיו במשבר מוסרי מול העם. איך אפשר להצדיק עמדה כזו מבחינה מוסרית וגם פוליטית? אל־ח'טיב סבור כי המשמעות היא שהשילוב בין אידיאולוגיה לפוליטיקה הוא כורח המציאות, כמו גם חישובי עלות-תועלת. הרי הארגונים זקוקים לתמיכה בין־לאומית, גם כלכלית. השאלה היא כיצד אפשר לאזן בין מימוש האידיאולוגיה ושמירה על מקורות התמיכה.
שתי התנועות, הן חמאס והן הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, מבססות את פעולתן על כך שהן תנועות פלסטיניות. המונח "פלסטיניות" בהקשר זה כולל שני דברים: הראשון הוא המטרה ותוכנית הפעולה, והשני הוא שגבולות הפעילות מוגדרים כשטח פלסטין בלבד. הגדרת התנועות כ"פלסטיניות" היא קריטריון פוליטי ואידיאולוגי שמשפיע על פעילות התנועה, אך אל־ח'טיב סבור כי זה אינו יכול להיות גם קריטריון מוסרי, מהסיבה הפשוטה שאי־אפשר להשתמש בו כדי להצדיק או לשלול פעולות מסוימות.
הסתירות הפנימיות
אם כן, הקריטריון "פלסטיניות" אינו יכול להיחשב קריטריון מוסרי, ויש בו סתירות פנימיות רבות. ראשית, תנועות ההתנגדות הפלסטיניות נשענות על סיוע כספי חיצוני. מרגע שהן מקבלות תמיכה כספית מבחוץ, התנועות הפלסטיניות אינן רק פלסטיניות, אלא חלק ממערך שיקולים חיצוני, והן כפופות גם לאינטרסים הפוליטיים של מממניהן.
שנית, קריטריון הפלסטיניות מתממש במסגרת ההיגיון של הרעיון הלאומי המבוסס על זיקה לארץ מסוימת, אך בעוד שהפלסטינים רוצים להיאבק רק על ארצם ולא על רעיונות לאומיים באופן כללי, הם מבקשים מאחרים לסייע להם במאבקם. כלומר, גם כאן ישנו מצב של סתירה בהגדרת חובותיהם של הפלסטינים כלפי פנים וכלפי חוץ. מדוע מאבק לשחרור מהקולוניאליזם הישראלי הוא מוצדק, ומאבק לשחרור מעריצות השלטון הסורי פסול?
זוהי טענה מרכזית של אל־ח'טיב וגם נקודת מחלוקת בינו לבין שפיק: על פי אל־ח'טיב, מנקודת מבט מוסרית, שחרור מעריצות ומקולוניאליזם הולכים יד ביד, וקשה להפריד ביניהם. תנועות ההתנגדות הפלסטיניות יודעות היטב שהמשטרים הסורי והאיראני תומכים בהן מתוך סיבות פונקציונאליות גרידא – הסוגיה הפלסטינית עצמה הפכה לתירוץ ולדרך של השלטונות העריצים ל"הלבנת" מעשיהם – אך הן מעלימות עין מהרווחים הפוליטיים של המשטרים כדי לזכות ברווחים פוליטיים משל עצמן. אולם שלטון עריץ אינו יכול לממש את המטרה של שחרור לאומי, ועל כן יש קשר הדוק בין השני הדברים.
שפיק תוקף עמדה זו מכמה כיוונים. ראשית, הוא תוהה מהו הבסיס לקביעה הנחרצת לגבי הקשר ההדוק בין שחרור לאומי לשחרור מעריצות. האם מקורה מההיסטוריה הערבית והמוסלמית או מהניסיון של מהפכות בנות־זמננו? האם באמת ההלכה האסלאמית הסונית מבוססת על העיקרון שהשתחררות מעריצות היא בלתי ניתנת להפרדה מהלחימה נגד הביזנטים, הצלבנים או המונגולים? ומה לגבי מדינות ושלטונות אסלאמיים עריצים – הם לא חלק מההיסטוריה המוסלמית שמתגאים בה? חלק מההיסטוריה ששמרה על אחדות האומה המוסלמית?
שפיק מבהיר שכוונתו אינה להצדיק משטרים עריצים, כי אם לטעון שהיפטרות מהעריץ אינה בהכרח העדיפות הראשונה. לטענתו, שחרור מעריצות אינו בלתי נפרד מחירות לאומית ומאחדות האומה הערבית תוך שחרורה מהציונים. הוא גם מביא דוגמאות נגדיות לטענה ש"משטר עריץ אינו יכול להביא לשחרור לאומי": החל במשטרים קומוניסטיים עריצים שכן הביאו למימוש של רעיון לאומי, כגון סטלין, מאו והו צ'י מין, וכלה במשטרים דמוקרטיים שנכנעו לכיבוש וויתרו על הלאומיות שלהם, למשל ממשלת וישי בצרפת בימי הכיבוש הנאצי.
מרכזיות הסוגיה הפלסטינית וייחודיותה
הסתירה הפנימית השלישית שמציג אל־ח'טיב טמונה בטיעון שמשמיעים גורמים רבים (לא רק תנועות ההתנגדות) לגבי חשיבותה של הבעיה הפלסטינית, שמקנה לה עדיפות על פני סוגיות אחרות. נשאלת השאלה האם מדובר בעדיפות לאומית או בעדיפות דתית-אסלאמית? אם זו עדיפות לאומית, הטיעון של הפלסטינים לפחות עקבי; אך אם זו עדיפות דתית, אנו מצויים בבעיה נוספת מול עקרון "הפלסטיניות" שכן העדיפות של האזרח הסורי תהיה שונה מזו של האזרח הפלסטיני וכדומה. הבעיה תתגבר כאשר תנועות ההתנגדות יתמכו במשטרים של איראן וסוריה נגד העם: זוהי כבר נטישת השאלה "מה חשוב יותר" לטובת התערבות אקטיבית למען צד אחד, ואופציה זו תאתגר את המוסריות של שתי הבעיות: גם השתחררות מהקולוניאליזם וגם מהעריצות. איך אפשר לשוות לעניין של שחרור פלסטין אופי מוסרי כאשר המחיר הוא הכפפה של עם אחר לשלטון עריץ?
על פי אל־ח'טיב, מנקודת המבט המוסרית, עניין זה חורג משאלת העדיפות של הסוגיה הפלסטינית ועובר לשאלת הייחודיות שלה. הוצאה מהכלל של הסוגיה הפלסטינית משמעה החרגתה מהקריטריונים המוסריים הרגילים (אמת, צדק, חירות וכו'( בטענה שיש לה חוקים פנימיים משלה. זו עמדה מסוכנת, שכן היא פוגעת במוסריות של הסוגיה הפלסטינית עצמה, וזו אחת הסיבות ש"פלסטיניות" לא יכולה להיחשב קריטריון מוסרי: המוסריות שלה נובעת ממשהו חיצוני לה, והוא העקרונות המוסריים הגדולים הקובעים כי קולוניאליזם ועריצות הם שני צדדים של אותו מטבע.
גם בנקודה זו מתנגד שפיק נחרצות, ומוחה על השימוש במושגים מעורפלים כגון "אמת, צדק וחירות" ללא הסברתם בהקשר המתאים. היכן מאמצים את העקרונות האלה? היכן מוסבר מהם האמת, הצדק או החירות? האם יש הסכמה על משמעות מונחים אלה, ברמה הלאומית והבין־לאומית? אם נחיל את העקרונות האלה על בעיה ספציפית בכל מקום בעולם, נמצא שהמחלוקת לגביהם היא עניין מרכזי. אל־ח'טיב, לדידו, מגביל את עצמו לשימוש במונחים מעורפלים של "אמת, צדק וחירות" מבלי לבחון כל מקרה לגופו. יתר על כן, לטענת שפיק, הסוגיה הפלסטינית וההתנגדות לציונות אינן שואבות את הלגיטימיות שלהן, את המאפיינים שלהן ואת אמות המידה המוסריות שלהן מעמדה של תנועת התנגדות זו או אחרת. מוסריות הסוגיה קודמת לכל תנועת התנגדות שקמה, והיא תקפה כל עוד פלסטין תחת כיבוש.
אל־ח'טיב סבור כי מי שמחשיב את הסוגיה הפלסטינית לייחודית ולפיכך חשובה ביותר, יכול בקלות לתמוך בשלטונות של אסד ואיראן רק בשל תמיכתם בתנועות ההתנגדות הפלסטיניות מבלי לראות בכך פגיעה בעקרונות המוסר, שכן מבחינתו הסוגיה הפלסטינית גוברת על הכול. אולם לעמדה כזו יש השלכות מסוכנות; כל אחד יכול להחליט שהבעיה הלאומית שלו היא העיקרון המוסרי החשוב ביותר ולרוקן ממשמעות את עקרונות המוסר הכלליים. לדעת הארגונים הפלסטיניים, הסוגיה הפלסטינית אינה צריכה להפוך לעניין פרטי במקום מוגדר עם אנשים מוגדרים, ולכן הם מחשיבים אותה לבעיה ייחודית ויוצאת דופן. אל־ח'טיב סבור כי כך נפגעת הסוגיה הפלסטינית מבחינה מוסרית ופוליטית כאחת.
זאת ועוד, אל־ח'טיב טוען כי תנועות ההתנגדות הפלסטיניות איבדו את הלגיטימיות המוסרית שלהן בכך שהן פועלות או נוקטות עמדה רק מנקודת מבט מצומצמת הקשורה למידת התמיכה בהן עצמן. העמדה המוסרית לגבי קיפוח וכיבוש אינה אמורה להשתנות בין אם הקיפוח הוא מיד ישראל או זולתה ובין אם הוא מתבצע בשטח פלסטין או לא. מי שקובע את עמדותיו המוסריות על פי שיקולים מפלגתיים פוגע בראש ובראשונה בלגיטימיות המוסרית של עמדתו שלו.
לטענה זו מגיב שפיק כי העמדה כלפי קיפוח וכיבוש תלויה ללא ספק בזהות הכובש. יש הבדל עצום בין התוכניות לעקירת הפלסטינים מאדמותיהם, הכחשת הזהות הפלסטינית, הערבית והמוסלמית של הארץ ויישובה במתנחלים יהודים, לבין כל כיבוש אחר. מי שלא מבין את החשיבות של ירושלים ומסגד אל־אקצא בזהות הלאומית והדתית של הערבים ושל המוסלמים מחמיץ את משמעותו של הפרויקט הציוני. שפיק תוהה שנית על מה מבוססת הטענה הפילוסופית שאין הבדל בין פשע לפשע או בין קיפוח לקיפוח. אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם שמוחה נגד כל עוולות העולם באופן שווה וחסר פניות כביכול.
שפיק בז לציפייה של אל־ח'טיב לכך שתנועות ההתנגדות הפלסטיניות יתערבו במאבקים נגד עריצות של אחרים בעולם הערבי, המוסלמי או אולי בעולם בכלל, פן תאבד הסוגיה הפלסטינית את הצידוק המוסרי שלה. לטענתו, גם אם הפלסטינים יתערבו בעניינים של מדינות ערביות אחרות, הצד שנגדו הם יתערבו יהיה עוין כלפיהם. זוהי התאבדות פוליטית לתנועות ההתנגדות, בעוד שהצד שיתמכו בו לא ירוויח הרבה מתמיכה של ארגונים קטנים אלה. בקצרה, טוען שפיק, כל עם צריך להילחם את המלחמות שלו.
טיעון נוסף שמעלה אל־ח'טיב הוא שבעולם שאחרי האביב הערבי, הסוגיה הפלסטינית כבר אינה מרכזית מספיק עבור הערבים. הדבר נובע מכמה סיבות, ביניהן היחס של הפלסטינים למהפכות הערביות שנע בין התעלמות לבין תמיכה בכוחות המתנגדים להפיכות. הפלסטינים הרחיקו את עצמם משאר העולם הערבי בהקשר זה. שפיק משיב שנית כי אלה דברים של אדם שאינו מבין את המקום של פלסטין בדת, באסטרטגיה הלאומית, בזהות הערבית והמוסלמית, במאבק לשחרור העולם מהגזענות הציונית ואת מקומו של הפרויקט הציוני בפלסטין במסגרת האימפריאליזם האמריקאי. החשיבות של הסוגיה הפלסטינית עבור האומה הערבית והמוסלמית, מזכיר שפיק, אינה סלוגן שמיוצר על ידי אסטרטגיה פוליטית, אלא נושא מהותי ומרכזי שקשור לביטחון הלאומי ולעתיד של האומה הערבית והמוסלמית.
לסיכום, קובע אל־ח'טיב כי תנועות ההתנגדות הפלסטיניות צריכות לאמץ עמדה המשלבת בין המוסרי לפוליטי, ולאזן בין ערך חיי האדם הלא־פלסטיני לבין ערך האדמה בפלסטין או מחוצה לה, מפני שההתנגדות היא לא "אידיאולוגיה חסרת הגיון" או "אלוהות" – הגדרה של חזבאללה שמאפשרת לארגון לדכא את זולתו. זו סוגיה מוסרית סבוכה שיש לדון בה תוך עיסוק בעקרונות ולא בארגונים ובאנשים ספציפיים, וזאת כדי להישמר מפני עריצות בשם ההתנגדות, הדת או הפוליטיקה. מנגד, שפיק מציב את הסוגיה הפלסטינית מחוץ לכללי המשחק המוסרי, וטוען כי הצבת סדרי עדיפויות היא דבר לגיטימי והגיוני, ועל כן אין פגם מוסרי בכך שארגוני ההתנגדות הפלסטיניים לא יתערבו במאבקים של מדינות אחרות.
